אדוורד גריג
 | |
| המלחין אדוורד גריג | |
| לידה |
15 ביוני 1843 ברגן, האיחוד השוודי-נורווגי |
|---|---|
| פטירה |
4 בספטמבר 1907 (בגיל 64) ברגן, נורווגיה |
| זרם | רומנטית |
| מספר יצירות ידוע |
156 (מסודרות באופוס 1 עד 74 ובנוסף 82 יצירות לא מקוטלגות) |
אדוורד הגרופ גריג (בנורווגית: Edvard Hagerup Grieg; 15 ביוני 1843 - 4 בספטמבר 1907) היה מלחין נורווגי נודע.
חייו
גריג נולד בברגן למשפחה אמידה. אביו, אלכסנדר, היה ממוצא סקוטי וכיהן כקונסול הממלכה המאוחדת בברגן. אמו, גסין האגרופ, הייתה בת למשפחה נורווגית מבוססת, וכפסנתרנית מעולה הייתה מורתו הראשונה למוזיקה. את יצירותיו הראשונות כתב בגיל תשע, אך רק לאחר שנפגש עם הכנר הנורווגי הדגול אולה בול, החל גריג להתייחס אל המוזיקה בכובד ראש. בהמלצתו של בול נסע גריג בן ה-15 ללייפציג שבגרמניה כדי ללמוד שם בקונסרבטוריון אצל המלחין והמורה היהודי הנודע איגנץ מושלס, שם למד במשך ארבע שנים.
בשנת 1863 נסע לקופנהגן, בירת דנמרק, והתגורר שם שלוש שנים. המלחין הדני נילס גאדה עודד אותו לכתוב סימפוניה. גריג נענה לכך, אך התוצאה לא מצאה חן בעיניו ולכן כתב על התווים שאין לנגנם. בקשתו זו לא נענתה, והוא סירב להכיר ביצירה זו כביצירתו.
בשנת 1866 חזר לנורווגיה והתיישב בכריסטיאניה (היום אוסלו). שם פגש את ריכארד נורדראק, אשר הסב את תשומת לבו למוזיקה הנורדית העממית. יצירתו המוקדמת של גריג משקפת את החינוך הגרמני הרומנטי שקיבל, אך לאחר מכן החליט לשקף ביצירתו את מולדתו, נורווגיה, ויצירתו מושפעת ממנגינות נורווגיות עממיות. בשנת 1867 נשא גריג לאשה את דודניתו נינה האגרופ, שסייעה רבות לפרסום שיריו בעולם.
בחורף 1869 שהה גריג באיטליה, שם פגש ברומא את המלחין ההונגרי פרנץ ליסט והשמיע לו את הקונצ'רטו לפסנתר שחיבר. ליסט ניגן את הקונצ'רטו והתלהב ממנו מאוד. כאשר ניגן אותו גריג בלייפציג בשנת 1897, התרשם ממנו העולם המוזיקלי עמוקות.
גריג חזר לכריסטיאניה, שם חיבר מוזיקה ליצירות אחדות של הסופר הנורווגי ביורנסטרן ביורנסון. בהמשך לכך פגש את הנריק איבסן וחיבר את המוזיקה הנודעת למחזהו פר גינט. זו היא יצירתו הנודעת ביותר. המוזיקה של גריג שבתה את לב העם הנורווגי, וזכתה גם להכרה עולמית.
בשנת 1874 קיבל גריג מענק ממשלתי שאיפשר לו לחזור ולהתגורר בעיר הולדתו ברגן. בשנת 1885 עבר להתגורר עם רעייתו באחוזת טרולדהגן שבפרברי ברגן, ושם התגורר עד מותו, תוך שהוא מרבה לצאת לקונצרטים ברחבי אירופה. אחוזה זו נשמרה במצבה המקורי כביתו של גריג והיא פתוחה לביקורי תיירים.
ב-1899 הוזמן על ידי המוזיקאי הצרפתי אדואר קולון לנצח על קונצרט מיצירותיו בפריז, וההזמנה הגיעה זמן קצר אחרי תום המשפט החוזר של אלפרד דרייפוס בו הוא הורשע שנית. גריג החליט לדחות את ההזמנה, וכתב לקולון במכתב שגם פורסם בעיתונות שהוא "מזועזע מהאופן המביש בו בני ארצך נוהגים בחוק ובצדק" ולכן אין לו שום חשק להופיע בפני קהל צרפתי. פרסום המכתב עורר סערה, שבעקבותיה גריג קיבל מכתבי נאצה רבים. הוא הסכים להופיע שוב בפריז רק ב-1903, והופעתו נתקלה בקריאות בוז מצד חלק מהקהל, ואף בביקורת מלגלגת על ההופעה שכתב קלוד דביסי.[1]
גריג יסד את "החברה לקידום המוזיקה הסקנדינבית".
מבחר מיצירותיו
יצירות לתזמורת
- סימפוניה בדו מינור
- קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור מס' 1 אופ' 16
- פתיחה "באביב" אופ' 11
- סוויטת "מזמנו של הולברג" (לכבוד המחזאי וההיסטוריון לודוויג הולברג) אופוס 40. חוברה לפסנתר ואח"כ לתזמורת כלי קשת.
- שתי אלגיות לפסנתר או תזמורת כלי קשת אופ' 34 - "הלב הפצוע" ו" האביב האחרון".
- סוויטה למחזה "סיגורד יורסלפר" (סיגורד העולה לירושלים) של ביירנסטרנה ביירנסון אופ' 22 - "בארמון המלך", "אינטרמצו", "שיר לכת".
- ארבעה מחולות סימפוניים אופ' 64. חוברו לפסנתר ואח"כ לתזמורת.
- סוויטה למחזה פר גינט של הנריק איבסן - מס' 1 אופ' 46 (בוקר, מות אוזה, מחול אניטרה, במקדש של מלך ההר); מס' 2 אופ' 55 (חטיפת הכלה, מחול ערבי, סערה בים, שירת סולוויג)
יצירות לפסנתר
- סונטה לפסנתר במי מינור אופ' 7
- 66 "קטעים ליריים" לפסנתר, אופ' 12, 38, 43, 47, 54, 57, 62, 65, 68 71.
- ארבעה מחולות נורווגים אופ' 35
- וריאציות על שיר עם נורווגי אופ' 24
יצירות קאמריות
- סונטה לכינור ופסנתר מס 1 בפה מז'ור אופ. 8
- סונטה לכינור ופסנתר מס' 2 בסול מז'ור אופ' 13
- סונה לכינור ופסנתר מס' 3 בדו מינור אופ' 45
- סונטה לצ'לו ופסנתר בלה מינור אופ' 36
- רביעיית כלי קשת בסול מינור אופ' 27
קישורים חיצוניים
- הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתו ה-172 של גריג, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 15 ביוני 2015
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Shaul Koubovi, `I have no desire to appear before a French audience', באתר הארץ, 15 באפריל 2002
