איי מרשל

רפובליקת איי מרשל
Aolepān Aorōkin M̧ajeļ
Republic of the Marshall Islands

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	הישג במאמץ משותף
המנון לאומי	איי מרשל לעד
ממשל
משטר	דמוקרטיה
ראש מדינה	נשיא
שפה רשמית	מרשלית, אנגלית
עיר בירה	מג'ורו 7°7′N 171°4′E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אוקיאניה
שטח יבשתי	181 קמ"ר (222 בעולם)
אחוז שטח המים	זניח
אזור זמן	UTC +12
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - תאריך	מארצות הברית 21 באוקטובר 1986
ישות קודמת
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 באפריל 2024)	42,310 נפש (215 בעולם)
צפיפות	233.76 נפש לקמ"ר (64 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 32.94% גילאי 15 - 24 19.09% גילאי 25 - 54 37.35% גילאי 55 - 64 5.92% גילאי 65 ומעלה 4.70%
כלכלה
תמ"ג (2022)	280 מיליון $ (206 בעולם)
תמ"ג לנפש	6,610$ (115 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2021)	0.731 (102 בעולם)
מטבע	דולר אמריקני‏ (USD)
שונות
סיומת אינטרנט	mh
קידומת בין־לאומית	692

כוחות אמריקאיים מגיעים לאטול קווג'לין, 31 בינואר 1944

רפובליקת איי מרשל (במרשלית: Aolepān Aorōkin M̧ajeļ, באנגלית: Republic of the Marshall Islands) היא מדינת איים קטנה באוקיינוס השקט. המדינה ממוקמת מצפון לנאורו וקיריבטי, מזרחית למיקרונזיה ודרומית לאי וייק, השייך לארצות הברית.

היסטוריה

מעט מאד ידוע על העת העתיקה של איי מרשל. חוקרים מסכימים שבסביבות שנת 1000 לפנה"ס יצאו גלי מהגרים ממדינות דרום-מזרח אסיה אל מערב האוקיינוס השקט וחלקם נשארו באיים. מגלה הארצות הספרדי אלונסו דה סלסאר הגיע לאיים בשנת 1529. האיים נקראו על שם מגלה הארצות האנגלי ג'ון מרשל, אשר חקר אותם בשנת 1799. ספרד הכריזה בעלות על איי מרשל בשנת 1874.

בשנת 1885 העבירה ספרד את איי מרשל לבעלות גרמניה, בעקבות תיווך האפיפיור ומתן פיצוי לספרד מהגרמנים. גרמניה הפכה את האיים למדינת חסות בשם גינאה החדשה הגרמנית, והקימה תחנות מסחר באיים ג'לויט ואבון לשם פיתוח מסחר הקופרה. מנהיגים מקומיים המשיכו לשלוט תחת הממשל הקולוניאלי הגרמני.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה תפסה יפן את השליטה על איי מרשל ומיקמה את מפקדתה באי ג'לויט, שבו היה עד אז מרכז הממשל הגרמני. אחרי המלחמה ניהלה יפן את האיים כמדינת חסות במסגרת מנדט של חבר הלאומים. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-31 בינואר 1944, הגיעו כוחות אמריקאיים לאטול קווג'לין וב-3 בפברואר כבשו את איי מרשל לאחר קרבות קשים באטולים קווג'לין ואנווטאק. ב-1947 הסכימה ארצות הברית יחד עם מועצת הביטחון על הקמת טריטוריות הנאמנות של האיים הפסיפיים – גוף בניהול אמריקאי ששלט על חלק גדול מאיי מיקרונזיה, ביניהם איי מרשל.

ב-1 במאי 1979 הכירה ארצות הברית בעצמאות רפובליקת איי מרשל בעקבות חתימה על הסכם שיתוף חופשי עם ארצות הברית. ההסכם נכנס לתוקף ב-1986. לאיים נכתבה חוקה, ששילבה רעיונות חוקתיים מארצות הברית ומבריטניה, והוקמה בהם ממשלה עצמאית. איי מרשל זכו בעצמאותם המלאה ב-1990, כאשר האו"ם שם קץ לשלטון האמריקאי באיים.

ב-1986 חתמה המדינה יחד עם פלאו ומיקרונזיה על הסכם השיתוף החופשי עם ארצות הברית, במסגרתו קיבלו תושבי איי מרשל 180 מיליון דולר על המשך השימוש האמריקאי באטול קווג'לין, 250 מיליון דולר כפיצוי על ניסויים גרעיניים, ועוד 600 מיליון דולר על סעיפים נוספים בהסכם. ב-1999 הואשמה ממשלת איי מרשל, שעד אז הורכבה בעיקר ממנהיגים מסורתיים, בשחיתות. בעקבות האשמות אלה נפלה הממשלה, וקסאי נוטה נבחר לנשיאות.

אתר הניסויים האטומיים באטול ביקיני

ערך מורחב – ביקיני (אטול)

בין השנים 1946 ו-1958 ביצעה ארצות הברית 67 ניסויים בנשק גרעיני באיים ביקיני ואנווטוק. הניסויים הובילו לפינוי האיים מיושביהם וגרמו להם נזק עצום. מתקן מכ"ם גדול נבנה באטול קווג'לין.

פוליטיקה

המשטר באיי מרשל הוא תערובת של דמוקרטיה נשיאותית ודמוקרטיה פרלמנטרית, לצד השפעות של המערכת השבטית המסורתית. נשיא איי מרשל מוגדר כראש המדינה ועומד בראש הרשות המבצעת. הנשיא, אשר נבחר בידי חברי בית המחוקקים (כחבר בפני עצמו) ממנה את שרי הממשלה, מינוי הטעון אישור של בית המחוקקים.

הפרלמנט של איי מרשל מורכב משני בתים. הבית התחתון, שמחזיק בסמכויות החקיקה, נקרא ניטיג'לה (Nitijela). חבריו נבחרים כל ארבע שנים, ב-24 אזורי בחירה, ששולחים נציג אחד עד חמישה כל אחד. בבית העליון, מועצת אירואיג' (Iroij), חברים תריסר מנהיגים שבטיים, והוא גוף מייעץ בלבד.

שלוש מפלגות פועלות בזירה הפוליטית באיי מרשל, אך בכל המערכות הבחירות עד כה התמודדו הפוליטיקאים כעצמאים, ללא שיוך מפלגתי מוגדר.

איי מרשל היא אחת המדינות המעטות שמכירה בעצמאות טייוואן. בבחירות האחרונות, שנערכו ב-2007, היה נושא ההכרה בטיוואן סלע מחלוקת, והאופוזיציה טענה שעל המדינה לנתק יחסיה עם טיוואן, ולהכיר בסין העממית כממשלה הריבונית בסין ובטיוואן. טיוואן האשימה את סין בהתערבות בתהליך הבחירות. תוצאות הבחירות לא היו מובהקות בתחילה, עקב היעדר שיוך ברור של הנבחרים למפלגות, אך בבחירות לנשיאות בינואר נבחר לנשיאות מנהיג האופוזיציה, ליטוקוואה טומאינג, שהחליף את קסאי נוטה. בניגוד לעמדות האופוזיציה לפני הבחירות, המשיך טומאינג במדיניות ההכרה בטיוואן.

כלכלה

כלכלתם של איי מרשל נתמכת בעיקר על סיוע חוץ שארצות הברית מעניקה למדינה זו.

החקלאות מרוכזת בחוות קטנות והיבולים העיקריים הם: קוקוס, עגבניות, מלונים ועצי פרי הלחם. התעשייה קטנת-מידות ומוגבלת לתחומים: אומנות מעשה יד-אדם, עיבוד דגים והפקת שמן קוקוס. תעשיית התיירות, אשר כיום מהווה מקור זניח למטבע חוץ ומעסיקה פחות מ-10% מתושבי המדינה, היא התקווה הגדולה ביותר להגדלת הכנסות המדינה. לאיי מרשל ישנם אוצרות טבע מעטים והיבוא למדינה גדול בהרבה מהיצוא ממנה.

ב-1999 נפתח במדינה מפעל לאריזת דגי טונה בפחיות אשר העסיק כ-400 איש, רובן נשים. עלות הכשרת העובדים לעבודה במפעל וחוסר תמיכה ממשלתית גרמו לסגירת המפעל בשנת 2005. אף על פי שהמפעל הוסיף כ-6 מיליון דולר לתמ"ג ואף על פי שהוא סיפק מקומות עבודה רבים בחרה הממשלה שלא לתת לבעליו תמריצים כלכליים כדי שימשיך להפעילו.

בהתאם להסכם השיתוף החופשי ארצות הברית משלמת לאיי מרשל 65 מיליון דולר כל שנה. ב-1999 החלו להיערך שיחות בין איי מרשל לארצות הברית בנוגע להרחבת ההסכם. הקטנת הממשלה, בצורת, הירידה בבניה, הירידה בתיירות והירידה בהשקעות הזרות גרמו לתוצר המקומי הגולמי לקטון בשנים 1996-1998. על איי מרשל ממוקם בסיס של צבא ארצות הברית. בסיס זה תורם לכלכלה בכך שהוא מעניק הכנסות משכירת הקרקע ובכך שהוא מעסיק תושבים מקומיים.

גאוגרפיה

מפת איי מרשל

המדינה מורכבת מ-29 אטולים ו-5 איים מבודדים. בנוסף ישנם מאות איים זעירים אשר גובהם מטרים ספורים מעל פני הים ושוניות אלמוגים. האטולים נחלקים לשתי שרשרות איים, שרשרת רטק (Ratak) המזרחית ושרשרת רליק (Ralik) המערבית. האקלים באיי מרשל הוא אקלים טרופי חם ולח כאשר העונה הגשומה נמשכת ממאי ועד נובמבר. האיים ממוקמים באזור בו עשויות לפגוע, מפעם לפעם, סופות טייפון.

דמוגרפיה

איי מרשל היא בין המדינות דלות האוכלוסין בעולם. במפקד אוכלוסין ב-2003 נמנו 56,429 תושבים באיים. על-פי הערכה מ-2008 מונה האוכלוסייה כ-63,000 תושבים.

תושבי איי מרשל הם ברובם הגדול צאצאים לשבטים מיקרונזיים אשר היגרו לאיים לפני אלפי שנים. מיעוט קטן של האוכלוסייה הוא ממוצא יפני, אירופי או מעורב. אף על פי שאנגלית היא השפה הרשמית ועל אף שרוב תושבי האיים דוברים שפה זו (גם אם לא באופן שוטף) הממשלה משתמשת בשפה המרשלית. גם השפה היפנית מדוברת באזורים מסוימים באיי מרשל. תושבי איי מרשל הם נוצרים, רובם פרוטסטנטים.

שני שלישים מאוכלוסיית המדינה גרים בבירה מג'ורו ובאביה (Ebeye). האיים המבודדים והמרוחקים מאוכלסים בדלילות עקב מחסור במקומות עבודה ופיתוח כלכלי נמוך. סגנון החיים באיי האלמוגים המבודדים הוא מסורתי. מבחר המזון בכפרים גדול יותר מאשר באזורים העירוניים, שבהם המזון העיקרי הוא אורז לבן.

ישראל ואיי מרשל

ערך מורחב – יחסי איי מרשל-ישראל

איי מרשל, לצד מדינות איים קטנות נוספות באוקיינוס השקט, בעלות ברית של ארצות הברית, תומכת בישראל באופן עקבי בהצבעות באו"ם.

בשנת 2008 מונה רני רהב לקונסול כבוד של איי מרשל בישראל.

ב-29 בנובמבר 2012 הייתה איי מרשל בין 9 המדינות שהצביעו נגד הכרה במדינה הפלסטינית כמדינה משקיפה באו"ם.

קישורים חיצוניים

• אתר קונסוליית הכבוד של איי מרשל בישראל
• איי מרשל, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• סוכנויות הידיעות, אם אי יעלם, האם הוא עדיין יחשב למדינה?, באתר כלכליסט, 8 בדצמבר 2010
• ירון כהן צמח, איי מרשל - גן העדן האקזוטי שבו מתרחש הקסם הכלכלי הגדול ביותר, באתר TheMarker‏, 28 בפברואר 2018