אין אדם מוציא דבריו לבטלה
בהלכה, אין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא כלל האומר כי אדם אינו אומר דברים שאין להם משמעות. לכן, גם אם נראה כי אין לדבריו כל תוקף הלכתי, אם ישנה דרך לפרש את דבריו באופן שיהיה להם תוקף והם יוכלו להתקיים, יש לעשות זאת.[1]
כלל זה הוא שיטתו של רבי מאיר, שבמקרים מסוימים גם נפסקה להלכה. הכלל מופיע בכמה מקומות בגמרא:
(מי שאומר על עצמו) הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה – בית שמאי אומרים נזיר.
(שואלת הגמרא) ואמאי, מכל אשר יעשה מגפן היין (ספר במדבר, פרק ו', פסוק ד') אמר רחמנא?
בית שמאי סברי לה כרבי מאיר דאמר "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" ובית הלל סברי לה כרבי יוסי דאמר "בגמר דבריו אדם נתפס"...
כלומר, אם אדם נדר שהוא נזיר מאכילת תאנים, לכאורה מדובר באמירת חסרת משמעות, משום שנדר הנזירות כולל התנזרות מיין ולא מתאנים. ברם, בית שמאי קבעו שהוא נזיר, והגמרא מבארת ששיטתם מבוססת על שיטת רבי מאיר שיש לפרש את דבריו באופן שיהיו בעלי תוקף, ולכן יש לפרש את המילים "הריני נזיר" כאמירה נפרדת, ואז משמעותם שהוא נודר נזירות רגילה, ואת המילים "מן התאנים" כניסיון של הנודר לחזור בו, שלא מועיל.
דוגמאות
בהלכות ערכין, יכול אדם לחייב את עצמו סכום כסף בכך שהוא מטיל על עצמו לשלם את "ערכו" של אדם לבית המקדש, לפי סכומים קצובים המפורשים בתורה. ישנה מחלוקת תנאים בשאלה מה יהיה דינו של אדם המעריך תינוק בן פחות מחודש, שאין לו ערך קצוב על פי התורה. לפי רבי מאיר, יש להסיק כי הוא מתכוין לחייב את עצמו לשלם לבית המקדש את שוויו הממוני של היילוד (מוערך בשווי התינוק להמכר כעבד). אך שאר החכמים חלוקים על דבריו[2].
להלכה, פוסק רב כרבי מאיר באופן מוגבל: גם רב מסכים לעיקרון ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה", ולפיכך פוסק רב ש"האומר ערך כלי עלי" נותן דמיו, כי מכיוון שאין ערך מקראי לכלי על פי כללי מצוות ערכין יש להסיק שהוא מתכוין להקדיש את דמיו לבדק הבית, אך הם נחלקו מה ההלכה במקרה שאדם הקדיש את עבדו. לפי רב יש לפרש את דבריו שהתכוין להפוך את העבד לחלק מהעם היהודי הנקרא "עם קדוש" וזאת על ידי שחרורו, אך לפי רבי מאיר נראה יותר שהאדם התכוין להקדיש את דמיו של העבד לבדק הבית[3].
פרשנויות
קיים כלל דומה, האומר כי כאשר אדם מבצע פעולה משפטית מסוימת, וניתן להסביר את דבריו בלשון אחרת לגמרי שאינה במשמעות מילותיו, ניתן לומר זאת, ובלבד שיהיה הסבר הגון מדוע בחר האדם במילים אלו ולא אמר את אשר הוא חפץ בצורה מפורשת. כך למשל קובעים רב ושמואל[4] כי המקדש אחותו התכוין המקדש שיהיו המעות מתנה או פקדון.
בעל הערכי תנאים ואמוראים קובע כי אין קשר בין סוגיא זו לסוגיית "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", שכן בסוגיית "אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו" עלינו לומר בכוונת דבריו חלות שלא נאמרה על ידו כלל, ולקבוע כי המעות ניתנו בתורת מתנה ולא בתורת קידושין למרות שלא אמר כך, ומסיבה זו מקשה הגמרא "מדוע אינו אומר בפירוש שיהיו המעות מתנה"? ומתרצת כי "רוצה להביא לו את הכסף בדרך כבוד שלא תתבייש", אך במקרה של "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" מדובר במשמעות קרובה למשמעות הכלולה בדבריו, ואין צורך להסביר מדוע בחר דווקא במילים אלו.
קישורים חיצוניים
- משה יהודה בלוי (עורך), "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", ערכי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים תקי–תקיג, באתר היברובוקס
- הערך "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ נחום רקובר, ניבי התלמוד, הניב "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1990, באתר "דעת".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ה' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ו עמוד ב'
