איסור אכילת דם

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איסור אכילת דם נאמר בתורה כל נפש מכם לא תאכל דם

מנין הלאוין

בחמישה מקומות בתורה נאמר האיסור על אכילת דם:

  • "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ." (ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז)
  • "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ." (ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז)
  • "וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה. כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ." (ספר ויקרא, פרק ז', פסוקים כ"ו-כ"ז)
  • "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא-יֹאכַל דָּם." (ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים י'-י"ב)
  • "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם-הַבָּשָׂר." (ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים כ"ב-כ"ה)


הזהירנו התורה לא אכול דם והוא אמרו וכל דם לא תאכלו וכבר נכפלה בו האזהרה פעמים, ובאר הכתוב בו שהוא בכרת ואמר כל אכליו יכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג חייב קרבן חטאת קבועה. [1]

הדם האסור

האסור מהתורה

האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין שנאמר וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו' איל וצבי וגו'.

האסור מדרבנן

דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש ומכין עליו מכת מרדות אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש:

אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ועל הדם הכנוס בתוך הלב ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו:

דם התמצית ודם האיברין כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנאמר וכל דם לא תאכלו ובחיוב כרת הוא אומר כי נפש הבשר בדם היא אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו:

הדם המותר

אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה ודם שקצים כבשרן כמו שביארנו[2]. ויש שכתבו שלא אסרוהו במכונס מפני מראית העין אא"כ יש בו קשקשים.[3]

הערות שוליים

  1. ספר המצות להרמב"ם - מצות לא תעשה - מצוה קפד
  2. רמב"ם יד החזקה הלכות מאכלות אסורות פרק ו
  3. הראב"ד בהשגות