איסורי הנאה
איסורי הנאה, הם קבוצת איסורים הכוללים איסור שימוש והפקת תועלת מחפצים.
פירוט האיסור
איסור ההנאה כולל כל שימוש בחפץ כגון האכלת בעלי חיים בדבר שנאסר, וכן אסור למוכרו לאינו יהודי. ישנם איסורי הנאה האסורים מן התורה, ויש שאסורים רק מדברי חכמים ('מדרבנן').
לדעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר, וכן נפסק להלכה[1], בכל איסור בו נאמר בתורה אחד מהלשונות הללו: "לא תאכל", "לא יאכל" או "לא תאכלו" - אזי האיסור כולל גם 'איסור הנאה', אלא אם נכתב במפורש אחרת, כגון מאכלות אסורות של חֵלֶב ונבלה שהתירה התורה במפורש למוכרם לגוי.
לדעת הרמב"ם מי שנהנה מאיסורי הנאה, לדוגמה מי שמכרם לגוי, אינו לוקה[2]. לדעת המגיד משנה טעם הדבר הוא שכל הנאה אינה דרך השימוש האופטימלית במאכלים, שהיא אכילה. ואילו בעל לחם משנה פירש שטעמו שאין לחייב מלקות על איסור שלא נתפרש בכתוב כאיסור הנאה. לעומת הרמב"ם דעת הריא"ז[3] ועוד כי הנהנה מאיסורי הנאה, כמו למשל המוכר לגוי איסורי הנאה לוקה[4].
גדר האיסור
על פי דברי רבי אבהו, כתב הרמב"ם בפירוש המשנה[5] שאיסור הנאה הוא הרחבה של איסור האכילה, ואינו איסור בפני עצמו. ולכן כתב, שאם בישל חֵלב (שומן) בחלב פרה, אין איסור חל על איסור. כלומר אף שהחֵלב (שומן) היה אסור רק באכילה משום איסור אכילת חלב, וכעת כשבישל אותו בחלב פרה נוסף בו איסור הנאה משום איסור בשר בחלב, זה לא נחשב "איסור מוסיף", ואין איסור חל על איסור - והוא מותר בהנאה.
דבריו אלו של הרמב"ם ידועים בשם "הנקודה הנפלאה", כי הרמב"ם פותח את דבריו בלשון: ”ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה, לפי שהיא מפתח לענינים אחרים ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון”.
תנאי האיסור
איסור הנאה אינו כולל מקרה בו ההנאה (שימוש) נעשה בדרך לא קונבנציונלית, לדוגמה סיכה בשמן בוסר של ערלה. במקרה של איסורי הנאה שיש עליהם חובת שריפה מותר האפר בשימוש.
דוגמאות
איסורי הנאה נחלקים לשתי קבוצות: איסורים שדינם בשריפה - לאחר שריפתם מותרים בהנאה. איסורים שדינם בקבורה - אף אם נשרפו נותרו אסורים.
דוגמאות לאיסורי הנאה מהתורה
- עבודה זרה - כולל הנאה מאפרה לאחר שריפתה
- יין נסך - יין שגוי ניסך לעבודה זרה
- גופת אדם מת (למעט שיער)
- שור הנסקל- (שור שהרג אדם, ונידון למוות בבית דין)
- בשר שהתבשל עם חלב
- כלאי הכרם - תבואה וגפן שגדלו ביחד.
- איסור ערלה - פירות אילן בשלוש שנותיו הראשונות.
דוגמאות לאיסורי הנאה מדרבנן
- חמץ שעבר עליו הפסח - חמץ שהיה ברשות יהודי באחד מימי הפסח, קנסו חז"ל שהחמץ אסור באכילה והנאה.
- סתם יינם: יין של גוי, או שנגע בו גוי, או ששהה ליד גוי ללא השגחה. גזירה זאת היא הרחבה של דין יין נסך, והיא הופכת כל יין שנגע בו גוי ליין החשוד בכך שהוקדש לעבודה זרה, דבר ההופכו ליין נסך האסור בהנאה מן התורה. עם זאת מקור נוסף הובא לגזירת חכמים זו: "יינם משום בנותיהם"[6].
מכירת איסורי הנאה
אסור להשתכר באיסורי הנאה. ישראל שהיה לו תנור ואפה בו נכרי חמץ בפסח, אסור לו לקבל מהנכרי מעות בשכרו, אבל אם קיבל המעות, מותר לו ליהנות מהם[7].
עבר ומכר איסורי הנאה, דמיו מותרים, מלבד בעבודה זרה ובשביעית[8], ויש הסוברים שהדמים אסורים מדרבנן[9]
דמי 'סתם יינם' אסורים לדברי הכל משום שהחמירו חכמים בסתם יינם כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה[10].
כילוי וביעור
המשנה במסכת תמורה מבדילה בין איסורי הנאה שחייבים שרפה, לבין אלה החייבים קבורה: איסורים שחייבים שרפה מותר להשתמש באפרו אך איסורים החייבים קבורה שנשרפו אפרם אסור.
מהתורה אין חובה לשרוף או לקבור את 'איסורי הנאה' מלבד חמץ בפסח וממון עיר הנידחת שחובה לשורפם. אמנם אף שאין חובה, מכל מקום ראוי לכלות מן העולם כל דבר שאסור בהנאה מחשש שיבואו לתקלה על ידם.
פדיון
ערך מורחב – פדיון (הלכה)
ישנם חפצים האסורים באיסורי הנאה שיכולים להיפדות בכסף, ובכך להעביר את הקדושה ואיסור ההנאה לכסף בו הם נפדו.
בפעולה זו ישנם שני מוטיבים:
- חילול הקודש - והתרת איסור ההנאה שהיה בחפץ קודם לכן.
- קידוש הכסף - החלת איסור ההנאה על הכסף בו החפץ נפדה ("תפיסת דמים").
ישנם חפצים שגם מתחללים וגם תופסים את דמיהם כגון הקדש.
ישנם חפצים שאינם מתחללים ואינם תופסים את דמיהם כגון ערלה, כלאיים, שור הנסקל, עגלה ערופה, שער נזיר, פטר חמור, בשר בחלב, חולין שנשחטו בעזרה[11], וישנם חפצים שרק תופסים את דמיהם אך נשארים באיסורם כגון עבודה זרה, פירות שביעית לאחר זמן הביעור[12].
דינים מיוחדים
חסרון בבעלות
בשל העובדה שאיסורי הנאה אסורים בכל שימוש, יש מהראשונים שסוברים שהם מוגדרים כהפקר שכן אין יכולת לבעלים לממש את בעלותו.
ישנם דינים מיוחדים שנובעים כתוצאה מכך שהחפץ נאסר בהנאה:
- קידושין באיסורי הנאה - ככלל, קידושין באיסורי הנאה אינם חלים. יש שביארו דבר זה בטעם שאיסורי הנאה נחשבים כחסרי ערך ממוני. לדוגמה: מי שקידש אשה בחמץ בפסח, אין הקידושין חלים. לגבי קידושין בחמץ בערב פסח שאיסור חמץ בזמן זה הוא רק מדרבנן, ישנן כמה שיטות בראשונים[13].
- מצוות לאו להנות נתנו - מותר לקיים מצוות באיסורי הנאה כשאין הנאה הנלווית לקיום המצווה, על פי הכלל שמצוות לאו להנות נתנו, דהיינו שאין קיום מצווה נחשב להנאה.
- כתותי מיכתת שיעוריה - יש מאיסורי הנאה שחייבים שרפה או קבורה ולכן חפץ שנכנס תחת חיוב זה, אינו ראוי לקיום מצווה אם מתנאי המצווה שיהיה בו גודל מסוים ('שיעור') ונחשב ש'כתותי מכתת שיעוריה' כאילו הוא חתוך לחתיכות ואין בו שיעור. לכן לולב של איסורי הנאה פסול ואין יוצאים בו ידי חובת מצוות נטילת לולב.
הערות שוליים
- ^ רמב"ם הל' מאכלות אסורות (ח, יד).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח', הלכה ט"ז.
- ^ הובא בשלטי הגיבורים לפסחים ה עמוד ב בדפי הרי"ף אות ד.
- ^ כך נראה לכאורה גם מדברי התוספות לתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"א עמוד ב' דיבור המתחיל "כל מקום" ששאלו מהי הסיבה שמי שעבר על איסור הנאה מחמץ אינו חייב כרת, ומשמעות מסקנתם היא שחיוב עונש יש בו ורק חיוב כרת אין.
- ^ כריתות ג ד וביתר ביאור בספר המצוות מצוה קפז
- ^ ראו: הלכות הרחקה מגויים, בפסקה "סתם יינם".
- ^ שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנ סעיף ד
- ^ תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נח עמוד א.
- ^ ראו רא"ש מסכת קידושין שם "דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנה מחליפיהן גזירה אטו הן עצמם"
- ^ תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סב עמוד ב - איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו מי אמרי' כיון דאיסורא חמור כדיין נסך שכרו נמי אסור - וכך מסקנת הגמרא.
- ^ [1] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נו עמוד ב
- ^ תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נו עמוד ב תוספות דיבור המתחיל המקדש
- ^ לשיטת השולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ח, סעיף כ"א יש הבחנה בין מי שקידש בחמץ גמור לאחר חצות היום בערב פסח, קידושיו אינם חלים כלל. מי שקידש בחמץ שאיסורו דרבנן לאחר חצות וכן מי שקידש בחמץ גמור מתחילת השעה השישית של ערב פסח (כלומר שעה זמנית אחת לפני חצות היום) קידושיו הם ספק קידושין, ואילו מי שקידש בחמץ דרבנן בשעה זו קידושיו הם קידושין גמורים. שיטות אחרות יש לרז"ה, לרמב"ם לרא"ש ולרי"ף. לשיטת הרז"ה (מובא במסכת פסחים דף ג עמוד א בדפי הרי"ף) בכל שעות היום של ערב פסח חלים הקידושין.
