אל-ע'זאלי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית פילוסוף ריקה. אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי[1] (בערבית: أبو حامد محمد بن محمد الغزالي; 1111-1058) היה פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, מחשובי התאולוגים המוסלמים. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית. נודע בהשפעתו על התאולוגיה המוסלמית ועל הגישור בין התפיסות והתנועות המיסטיות באסלאם לתפיסות ההלכתיות. נולד בעיר טוס (אנ') שבחבל ח'וראסאן שבמזרח פרס, בקרבת העיר משהד.
רקע היסטורי
אבו חאמד אל-ע'זאלי חי ופעל בתקופה סוערת בדברי ימי העולם המוסלמי. הימים היו ימי שלטון בית עבאס ששלט ברוב שטחה של האימפריה האסלאמית. עם זאת, הופיעו כבר סימני התפוררות ודעיכה בעוצמתה של הח'ליפות העבאסית הגדולה. בקצוות האימפריה החלו להופיע שלטונות עצמאיים שפרקו מעליהם למעשה, את מרותם של ח'ליפי בית עבאס. כוח השלטון עבר לידי גורמים זרים.[2] במקביל, הפלג האסמעילי שפרש מהשיעה השנים עשרית, החל לצבור במאה העשירית כוח ועצמה. תנועה זו האמינה באסמעיל אבן ג'עפר כאימאם הלגיטימי, בניגוד לדעתם של השיעים מהזרם המרכזי. הם פיתחו תפיסה תאולוגית מיסטית הרואה באמאם שלהם את התגלמות האל עלי אדמות. הח'ליפים הפטימיים, שהשתייכו לאסמעיליה, הצליחו לתפוס את השלטון באזורים נרחבים בצפון אפריקה ובמצרים, עד נפילתם בידי צלאח א-דין בשנת 1171.[3] השלטון הפאטימי הוא אחת הסיבות לכך שהמאה העשירית מכונה גם "המאה השיעית".[4] סכסוך נוסף בדבר זהותו של האמאם הביא לפילוגה של תנועת ה"חשישיון" מתוך האסמעיליה. החשישיון, שהיו כת שהשתמשה באלימות רבה כדי לקדם את מטרותיהם מיקמו את מרכז פעילותם במבצר אַלַמוּת שבצפון פרס.[5] היחלשות השלטון המרכזי באימפריה העבאסית הביאה את הסלג'וקים מאזור טורקמניסטן של היום לפלוש אל האימפריה. במאה האחת עשרה תפסו הסלג'וקים את השלטון על האימפריה העבאסית. הסולטנים הסלג'וקים הביאו לפריחה מחודשת של התרבות המוסלמית הסונית, בייחוד תחת שלטונו של הסולטן מֵלִכּשאה (1092-1072) והווזיר נט'אם אלמֻלכּ.[6] לתנאים גאופוליטיים אלו הייתה השפעה גדולה על מהלך חייו של אלע'זאלי. עידודם של הסלג'וקים את פריחת מדעי הדת העמיד בפניו את האמצעים להתפתח בלימודיו ועבודתו הדתית. מנגד, המחלוקת הגדולה עם התפיסה השיעית של החשישיון והאלימות בה פעלו השפיעו על התפתחות תפיסותיו של אלע'זאלי ועל מאורעות משמעותיים בימי חייו, כמו רצח פטרונו נט'אם אלמלכ.[7]
ביוגרפיה
אל-ע'זאלי נולד בשנת 1058 (450 להיג'רה) בעיר טוּס הנמצאת בצפון פרס, ושמה המודרני משהד אשר באיראן, או באחד בכפרים שסביבה. חלק מהמקורות קובעים שאת שמו קיבל משמו של אותו כפר, ע'זאלה. הביוגרפים הערביים הקדומים טוענים ששם זה הגיע דווקא ממשלח ידו של אביו שהיה טווה בפלך (ישנו הבדל בהגיית האות ז' שבשם ע"פ כל גרסה).[8] הבית בו גדל היה בית של יראי שמיים פשוטים. אביו הוריש את כספו לפני מותו למורה צופי מאותה העיר ע"מ שילמד את מוחמד הצעיר ואת אחיו הקטן אחמד, שהפך גם הוא לחכם דת חשוב בבגרותו. בצעירותו למד בעיר בה גדל, ולאחר מכן עבר לגורגאן הסמוכה. ביוגרפים אחדים מציינים מעשה שקרה לו באותן השנים שהשפיע עליו באופן משמעותי: באחד הפעמים כאשר חזר מגֻ'רג'אן לטוס התנפלו שודדים על השיירה בה נסע ושדדו את כל חפציהם. אל-ע'זאלי הצעיר הפציר בראש השודדים שיחזיר לו את כתבי היד בהם כתב את תורתו אשר למד. השודד סירב ולגלג עליו שכעת שהכתבים בידו שלו, שוב אין זו תורתו של אל-ע'זאלי. בעקבות מעשה זה החליט המלומד הצעיר לקנות את כל תורתו בעל פה וישב שלוש שנים בטוס עירו כדי לשנן את כל תורתו ולא להיות תלוי ברשימותיו.[9]
לאחר מכן עבר אל-ע'זאלי לעיר נישאפור (אנ') שבצפון פרס כדי ללמוד מפי התאולוג הנודע אלג'ויני, לאחר שזה האחרון הגיע לאותה עיר אחרי שנים רבות שפעל בערים מכה ומדינה. מפיו למד עד יום מותו של המורה הגדול. תורתו של אלג'ויני השפיעה עמוקות על אלע'זאלי וספריו הראשונים היו בעצם מעין סיכום של תורת רבו. שיטתו של אלג'ויני ובעקבותיו של אלע'זאלי הייתה שייכת לאסכולה השאפעית בהיבטיה ההלכתיים ונטתה לתפיסה האשערית בממדים התאולוגיים שלה. תחת השגחתו של מורו, החל להתפרסם אלע'זאלי הצעיר כעילוי מופלג בהלכה ובהשקפה.[9]
עם מותו של רבו נקרא אל-ע'זאלי למדרסה (בית המדרש) אלנט'אמיה שבבגדד שעמדה תחת חסותו של הווזיר הסלג'וקי הגדול נט'אם אלמֻלכּ. כאמור אלמלכ זה היה אחראי לפריחה הרוחנית הגדולה של האסלאם הסוני באימפריה הסלג'וקית. הוא הקים מדרסות רבות, שנקראו על שמו אלנט'אמיות, ושקד לטפח את חיי התרבות והרוח ברחבי הממלכה, במידה רבה גם כתנועת נגד להתעצמות השיעית שסביב.[10] באלנט'אמיה המשיכה קרנו של אלע'זאלי לעלות. אלמלכ לקח את העילוי הצעיר תחת חסותו והפך לפטרונו האישי. הוא הציב אותו כמורה, ויש אומרים כראש המדרסה הגדולה שבבגדד בה למד. מכל קצות האימפריה המוסלמית החלו להתאסף תלמידים לקבל תורה מפיו של החכם הגדול אלע'זאלי ושאלות רבות בנושאים רבים ושונים, בהלכה ובאגדה, הופנו אליו.[9] למרות הצלחתו הכבירה, ארבע השנים שהיה בבגדד לא היו מאוד טובות לאלע'זאלי. פטרונו נט'אם אלמלכ נרצח בידי החשישון זמן קצר לאחר בואו לבגדד. הוא עצמו היה נתון לחששות גדולים מפני זעמם של החשישון מפני שהיה ידוע כמתנגד חריף לתפיסתם האלימה ולהערצתם את האימאם שבו הם מאמינים. בנוסף, הלכה וגברה בו אי הנוחות ותחושת הריחוק מהחשיבות המוגזמת בעיניו שנתנו חבריו חכמי הדת הסונים לעולם פרטי המעשיים ללא תשומת לב לענייני האמונה ועבודת הלב. גם תופעות של רדיפת שררה וכבוד בקרב אנשי הדת שסביבו היו לו לזרא.[11]
בשנת 1095, לאחר חודשים של מחשבה ולבטים שלדבריו הפילוהו למשכב, החליט לעזוב את מעמדו הרם ואת תפיסותיו הישנות ולצאת למסע של חיפוש אחר דרכו הדתית והאמונית. הוא החל לחקור וללמוד את הזרמים והשיטות השונות שהיו קיימות באסלאם של ימיו. דרכו עברה במסגדים שבדמשק ובירושלים, במערת המכפלה ואולי אף במצרים, ולאחר מכן עלה לכעבה שבמכה במסגרת החג'. מסעו המשיך משם לאזורים שאינם ברורים כל צרכם, כנראה חזר לזמן מה גם לבגדד ולטוס עיר הולדתו.[12] את מקומו ההשקפתי מצא לבסוף בקרב השיטה הצופית, בה מצא את עבודת הלב והחוויה הדתית שהיו חסרות לו בתפיסה ההלכתית-גרידא ממנה הגיע. במהלך השנים הללו פיתח אלע'זאלי את תורתו המתאפיינת בשילוב של עולמו ההלכתי הקודם וזה החווייתי-מיסטי שאימץ מההשקפה הצופית, והעלה אותה על הכתב. בשנת 1106 חזר אל נישאפור בה למד בצעירותו לבקשתו של בנו של נט'אם אלמלכ, שנרצח גם הוא כעבור זמן קצר. שם שהה כשנה. חזרתו לחברת בני האדם ולמסגרות הפורמליות היו קשות מבחינתו, אך הוא ראה בכך גזירה ויעוד, להדריך את בני האדם בדרך הנכונה בעיני האל. לאחר אותה שנה חזר לטוס עיר הולדתו ושם לימד גם ענייני הלכה בבית המדרש וגם במנזר הסופי המקומיים. בשנת 1111 מת אבו חאמד מוחמד אלע'זאלי בעיר טוס ונקבר בטבאראן השכנה.[13]
תורתו
בעוד אבו חאמד אלע'זאלי היה כאמור חכם הלכתי חשוב ביותר שכבר בגיל צעיר השיב על שאלות והעמיד תלמידים, עיקר עיסוקו ופרסומו היה בתחומי הרוח ועבודת הלב.
תאולוגיה אסלאמית ויחסה לפילוסופיה
אלע'זאלי בעצמו עסק רבות בפילוסופיה, למשל בספרו רב ההשפעה כוונות הפילוסופים. (חיבור זה שימש גם פילוסופים יהודיים במאות שלאחריו, בעיקר כמקור לדיונים במדעי הטבע. את "כוונת הפילוסופים" תרגמו כמה פילוסופים יהודים לעברית, ואף כתבו עליו הערות, בהם: יצחק אלבלג, יצחק פולקר, משה נרבוני ור' יצחק אבן שם טוב).
אולם מאוחר יותר שינה אלע'זאלי את טעמו והחל לכתוב על חסרונותיה ומגבלותיה. בספרו "מפלת הפילוסופים" (אנ') הוא יוצא במלחמה נגד דרכי החשיבה של הפילוסופיה הדתית ובפרט נגד אסכולת ה"מותכאלימון" שהציבה את עיקר עיסוקו של האדם הדתי בחקירה שכלית פילוסופית. לטענתו של אלע'זאלי חקירה זו לא רק שמביאה את האדם פעמים רבות למבוי סתום, אלא היא בעיקר מעקרת מלב המאמין את יחסו האישי והרגשי אל האל. הוא אימץ בחום את הגישה הצופית הרואה את העבודה הדתית כניסיון להגיע לחוויה אישית בלתי אמצעית של האל. בפרט התנגד אלע'זאלי לטענת המותכאלימון שאפילו פשוטי העם חייבים לאמץ תפיסות פילוסופיות מסוימות. אלה רק פוגעות בהם לשיטתו ומרחיקות אותם מדרך האמת.[14] בתגובה לחיבורו זה, חיבר הפילוסוף המוסלמי אבן רושד את ספרו "תהאפת אל-תהאפת" (=הפלת ההפלה), בו הוא מתפלמס עם מרבית מטיעוניו של אלע'זאלי, ומגן על העיסוק בפילוסופיה.
חיבור אחר של אלע'זאלי (משכאת אל אנואר) עוסק בטבעה של המיסטיקה, הנבואה, ותיאור עניינם של בעלי 'הראייה הפנימית' החווים חוויות דתיות. ספר זה תורגם לעברית (על ידי יצחק אלפאסי בתחילת המאה ה-14) בשם: משכית האורות בפרדס הניצנים. החיבור שב והופיע בתרגום עברי במהדורה מודרנית אקדמית (גומחת האורות, תרגום עברי, מבואות וביאורים: אבי אלקיים, בהוצאת מאגנס, תשע"ח, ספר זה מוקדש לפסוק האור).
היחס להתפלפלות ההלכתית
הנושא הנוסף, שאולי הוא החשוב והמרכזי בפעילותו של אלע'זאלי אחרי גלותו ואימוצו את השיטה הצופית, הוא היחס בין עבודת הלב לדקדוק ולפלפול ההלכתי. העולם הדתי שפעל סביב אלע'זאלי היה עמוס בחכמי הלכה מוסלמית שעסקו בפלפול ובחקירת פרטי ההלכות. במדרסות הסוניות ראו בלימוד ההלכתי הפלפולי, ה"פִיקה", את עיקר עבודתו של חכם הדת. ה"פקיה", הלמדן, נחשב לאיש הדת הבכיר ביותר. אלע'זאלי עצמו עמד במעמד שכזה לפני גלותו, אך חש את חוסר האיזון שבו. בתחום היחס בין עולם ההלכה לעולם החוויה והרז פיתח אלע'זאלי משנה ענפה ומפוארת המשלבת יחד את שני העולמות הללו. מחד הוא מציב את הקשר הפנימי של המאמין אל הא-ל ועבודתו כתחום המרכזי והחשוב ביותר של עולם הדת, ומאידך הוא רואה במסגרת ההלכתית על כל פרטיה את הדרך ההכרחית כדי להגיע לאותה חוויה עמוקה. לדידו שני הקצוות מוכרחים לדור בכפיפה אחת, על כל המורכבות והעדינות שבשילוב זה.[15] את עבודתו הגדולה זו הציג באופן המלא ביותר בחיבור "החייאת מדעי הדת", שהפך לנכס צאן ברזל בחשיבה המוסלמית הסונית עד היום.[16]
הפולמוס עם החשישיון
שאלת ה"תכּפיר"
במאבקו מול השיעה שסביבו התמקד אלע'זאלי בשני תחומים. הראשון הוא שאלת ה"תכפיר". ברחבי האסלאם רווח הפולמוס מתי וכיצד ניתן להכריז על אדם ככופר, ובכך בעצם להרחיק אותו מחברת המאמינים ואף להתיר את דמו. תנועות קיצוניות כמו ה"חשישיון" נקטו גישה מחמירה ביותר לגבי הגדרת הכופרים, והכריזו מלחמה על כל מי שלא היה שייך לחברתם. עלע'זאלי נקט בשיטה הפוכה הנזהרת מאוד מלהכריז על אדם, גם אם חטא, שאינו מוסלמי ושדמו הותר.[17]
קדושת האימאם
התחום השני בו חלק נחרצות על החשישיון והשיעה ככלל הוא הערצת העיוורת את האימאם שלהם. מאבקו זה החל עוד ביושבו בנישאפור ובבגדד. בנושא זה היה אלע'זאלי נאמן לתפיסה הסונית המסורתית הרואה במוחמד את אחרון הנביאים, וכל הבאים אחריו אינם אלא באי-כוחו. התפיסה הרואה באימאמים השיעים דמויות הנעלות ממוחמד, או אפילו התגלמות אלוהית, הייתה פסולה בעיניו.[18]
השפעה
קשה להפריז בהשפעתו של אלע'זאלי על העולם הסוני, ואף מחוצה לו, כמו על הוגים יהודיים הסמוכים לתקופתו.[13] אמנם בתחילת הדרך היו שחלקו על שיטתו,[19] אך בהמשך איחוד הקצוות שיצר והחיבור העדין בין עולם הרוח, החוויה הרגשית והמעשה ההלכתי הפכו לעמדה הרשמית של האסלאם הסוני האורתודוקסי.[16] הוא הכניס החזרה לאסלאם את החום והחיות שהלכו ונעלמו תחת מעטה הפלפול והשררה ומנגד קירב את העולם הצופי חזרה לחיק האותודוכסיה המוסלמית.[20]
"אלע'זאלי, בדרשו חוויה דתית מכל מאמין, הזרים דם חדש באסלאם האורתודוקסי. הוא נטע תקווה בלב כל מוסלם, כי אם יכון כראוי לחסד האל, עשוי הוא לזכות בהתגלות של טפח מנפלאות עולמות לעיונים, ותבע ממנו להיאבק על אמונתו ולטהר את לבבו ולא להסתפק בקיום מצוות חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. אך במפעלו גם מנע את תנועת ה"תַצַוף" מלהתפס להזנחת מסורת האסלאם ולזלזל בו, במצוותיו ובעיקרי אמונתו"
— לצרוס יפה עמ' 15–16
באוניברסיטת אל-קודס הוקמה קתדרה לחקר אל-ע'זאלי ומוסטפא אבו סווי עומד בראשה.
לקריאה נוספת
- חוה לצרוס-יפה, הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות, תל אביב : הוצאת דביר, תשכ"ה. [זהו תרגום עברי של האוטוביוגרפיה אותה כתב אלגזלי Deliverance From Error (المنقذ من الضلال al-munqidh min al-ḍalāl) ].
- אבנר גלעדי, מחשבת החינוך של אלגזאלי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשמ"ג 1983.
- אבו חאמד מוחמד אל־עׄזאלי, גומחת האורות, תרגום: אבי אלקיים, הוצאת מאגנס, 2018
- Hava Lazarus-Yafeh, Studies in al-Ghazzali, Leiden, The Netherlands : E. J. Brill, 1981.
קישורים חיצוניים
- אבנר גלעדי, להתאחד עם אללה ולהישאר פילוסוף, באתר הארץ, 14 בינואר 2012
- אודות אל-ע'זאלי, באתר intellectualencounters.org, 2010 (באנגלית)
- רודינה גאנם, חשיבה ביקורתית אצל אלע'זאלי, סקירה בעבור היזמה למחקר יישומי בחינוך, 14 בינואר 2018
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- כתב יד, מאזני צדק, לייפציג, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- כתב יד, כוונות הפילוסופים, פריס, מאה 15, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- אלע'זאלי, מחמד, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מוזכר בטקסטים עבריים של ימי הביניים בשם "אלגזאלי"
- ^ ברנרד לואיס. הערבים בהיסטוריה. תל אביב: דביר 1995. מאנגלית: יהושע פרנקל. עמ' 105
- ^ לואיס, עמ' 113, 119
- ^ מירי שפר, פלגים באסלאם. מתוך האתר "הספרייה הווירטואלית של מטח", 2006 http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=19875
- ^ לואיס, עמ' 154-155
- ^ לואיס, עמ' 154
- ^ חוה לצרוס יפה. הקדמת הספר הפודה מן הטעיה והטעות והמוביל את בעל העוז והמלכות לאבו חאמד מוחמד אלגזאלי. תל אביב: דביר 1965. עמ' 9
- ^ לצרוס יפה, עמ' 11
- ^ 9.0 9.1 9.2 לצרוס יפה, עמ' 12
- ^ לצרוס יפה, עמ' 9
- ^ לצרוס יפה, עמ' 13
- ^ אל-ע'זאלי מתאר את נדודיו במכתב, שחלקו הובא ותורגם ב: שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2008. עמ' 94
- ^ 13.0 13.1 לצרוס יפה, עמ' 14
- ^ יצחק יהודה גולדציהר. הרצאות על האסלאם. ירושלים: ביאליק 2002 (1951). עמ' 130
- ^ גולדציהר, עמ' 132. לצרוס יפה, עמ' 15
- ^ 16.0 16.1 גולדציהר, עמ' 131
- ^ שם-הערה אחת
- ^ לצרוס יפה, עמ' 10
- ^ לצרוס יפה, עמ' 14. גולדציהר, עמ' 132-133
- ^ סבירי, עמ' 42
