אסיה הקטנה בתקופה הרומית
הרפובליקה הרומית ביססה את השפעתה במערב אסיה הקטנה בעקבות ניצחונה על הממלכה הסלאוקית בקרב מגנסיה בשנת 190 לפנה"ס, אך רק בשנת 133 לפנה"ס הקימה את הפרובינקיה הראשונה שלה באזור, פרובינקיה "אסיה". ממועד זה חלפו פחות מ-70 שנה עד שהרומאים השלימו את כיבוש כל השטח המהווה כיום את טורקיה. שלטונה של רומא באזור נמשך יותר מ-450 שנים נוספות, תחילה כאימפריה מאוחדת, והחל במאה ה-4 כאימפריה המזרחית בלבד, אשר שבה והתאחדה עם המערב ושוב נפרדה עד הפיצול הסופי לשתי ישויות נפרדות בשנת 395. מאחר שהאימפריה הביזנטית הייתה יורשתה הישירה של האימפריה הרומית, ניתן לומר ששלטון הרומאים באסיה הקטנה ובתראקיה לא פסק עד שנת 1453.
השתלטות הרומאים על אסיה הקטנה
הפרובינקיה אסיה
הרפובליקה הרומית החלה לגלות עניין באסיה הקטנה כבר בסוף המאה ה-3 או בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. ייתכן שממלכת פרגמון (יוונית Πέργαμος, כיום ברגמה Bergama סמוך לאיזמיר), שקמה לאחר שנת 281 לפנה"ס על חורבותיה של ממלכת הדיאדוך ליסימאכוס, הייתה לבת בריתה הראשונה באזור. הממלכה שנשלטה על ידי השושלת האטלידית, הקיפה את שטחיהן של לידיה ואיוניה, ומאוחר יותר כללה גם חלקים מפריגיה. ממלכה עצמאית למחצה שקמה בקפדוקיה בסביבות שנת 250 לפנה"ס הייתה גם היא מאוהדות הרומאים.
בשנת 197 לפנה"ס פלש אנטיוכוס השלישי, מלך הסלאוקים ליוון והובס על ידי הרומאים בקרב תרמופילי בשנת 191 לפנה"ס. שנה לאחר מכן, התחולל הקרב המכריע בין צבאותיו של אנטיוכוס לבין הרומאים, הפעם סמוך למגנסיה בלידיה שבאסיה הקטנה. התבוסה בקרב מגנסיה חייבה את אנטיוכוס השלישי לכרות בשנת 188 לפנה"ס את שלום אפאמיאה המשפיל, שחייב את הסלאוקים לנטוש את כל השטחים שמצפון להרי הטאורוס, לשלוח בני ערובה לרומא כולל שני בניו של אנטיוכוס, לשלם לרומא פיצויי מלחמה, וכן הוגבל כוחם הצבאי. בכך הסתיימה השפעת הסלאוקים באסיה הקטנה רובה ככולה, והאזור נכנס לספירת ההשפעה הרומית.
אחרון מלכי פרגמון, אטלוס השלישי, ציווה עם מותו בלא יורש בשנת 133 לפנה"ס, להעבירה לשלטון הרפובליקה הרומית כדי להימנע ממלחמת ירושה או מכיבוש רומי כוחני. בתוך 4 שנים הכריעו הרומאים את הטוען לכתר והקימו במערב אנטוליה את הפרובינקיה "אסיה". הרומאים המשיכו בהתפשטות הדרגתית מזרחה, ובשנת 103 לפנה"ס השתלטו על חלקים מחופי הים התיכון בדרום מערב אסיה הקטנה.
המלחמות נגד מיתרידטס השישי מפונטוס
לאורך חופי הים השחור השתרעה מאז שנת 302 לפנה"ס ממלכת פונטוס (יוונית Πόντος - "(ה)עיקרי"). מלכה האחרון של פונטוס, מיתרידטס השישי, שעלה לשלטון בשנת 111 לפנה"ס, היה מאויביה המרים של הרפובליקה הרומית ופתח נגדה בשלוש מלחמות על רקע ניסיונות ממלכתו להתפשט אל מערבה של אסיה הקטנה. מלחמת מיתרידטס הראשונה החלה בשנת 89 לפנה"ס והסתיימה ב-85 לפנה"ס, ושורשיה בסכסוך מקומי בין מיתרידטס השישי לבין ניקומדס הרביעי, מלך ביתיניה. מיתרידטס השתלט על קפדוקיה במרכז אסיה הקטנה ועל ביתיניה, בת בריתם של הרומאים בצפון-מערבה, בשנת 90 לפנה"ס. לבקשת הרומאים נסוג מיתרידטס מביתיניה, אך הסכסוך לא הגיע לסיומו ושנתיים לאחר מכן הביס האחרון את הצבא הרומאי ואת כוחותיו של ניקומדס הרביעי. פונטוס השתלטה על חלקים נרחבים מהפרובינקיה הרומית "אסיה" והגיעה עד פרגמון, אפסוס ומילטוס באיוניה, וכן כבשה חלק ניכר מאיי הים האגאי. רבות מהערים היווניות לאורך חופי הים האגאי ובאייו העניקו את נאמנותן לפונטוס, ורק חלק מהן בהנהגת רודוס נותרו נאמנות לרומא ונלחמו בפונטים. צעדו הבא של מיתרידטס היה להורות על טבח ברומאים ברחבי ממלכתו ועד 80,000 רומאים, דוברי לטינית ובעלי מבטא לטיני נרצחו במה שנודע כתפילות הערבית של אסיה (Asiatic Vespers). יתר על כן, מיתרידטס שלח כוח צבאי ליוון והשתלט על אתונה וערים נוספות, וגם כאן זכה לאהדת המקומיים. נראה שבכך הגדיש מיתרידטס את הסאה, והסנאט הרומי מינה בשנת 87 לפנה"ס את הקונסול לוקיוס קורנליוס סולה בראש כוח צבאי מיוחד ושלחו ליוון ולאסיה הקטנה. סולה כבש את אתונה ב-1 במרץ 86 לפנה"ס. שליחו של סולה, לוקולוס, הביס בינתיים את מיתרידטס בקרב ימי סמוך לאי טנדוס בצפון הים האגאי (Tenedos, כיום בוזג'אאדה - Bozcaada). בסדרה של קרבות שנמשכה עד שנת 85 הביס סולה את צבאו של מיתרידטס, אך נאות לבסוף לחתום על הסכם שביתת נשק שנודע כהסכם דרדנוס. לפי הסכם זה הותיר סולה למיתרידטס את ממלכתו, אגב שחייבו לסגת מכל כיבושיו, לשלם פיצויים לרומא ולמסור לה את צי המלחמה שלו. על הערים היווניות המורדות הטיל סולה מיסים כבדים והן חויבו לשלם לרומאים פיצויים שהעיבו על כלכלתן בשנים הבאות.
במלחמה השנייה נגד מיתרידטס שהחלה בשנת 83 לפנה"ס החל נציב הפרובינקיה אסיה אשר טען כי מיתרידטס מחמש את צבאו לקראת מלחמה. שני לגיונות רומים פלשו לפונטוס והובסו בשנת 82 לפנה"ס.
בשנת 74 לפנה"ס סיפחה רומא את ביתיניה לפרובינקיה אסיה. מיתרידטס ראה בסיפוח זה איום ישיר על ממלכתו, ופתח במלחמה חדשה נגד רומא, הידועה כמלחמת מיתרידטס השלישית. מיתרידטס הצליח להביס את נציב ביתיניה ולהשמיד את הצי הרומי. אך שובו של לוקולוס לאסיה הקטנה שינה את מהלך המלחמה, וגרם לשבירת כוחו של צבא פונטוס. מיתרידטס ברח לממלכת ארמניה, בה שלט חתנו טיגרנס השני. בשנת 69 לפנה"ס פלש לוקלוס גם לארמניה והביס את מלכה, אולם מרידה שפרצה בצבאו מנעה ממנו לסיים את המלחמה, ומיתרידטס ניצל מרידה זו כדי לחזור לפונטוס.
בשנת 67 לפנה"ס סיים גנאיוס פומפיוס מגנוס את תפקידו כקונסול ויצא במינוי מיוחד של הסנאט הרומי להילחם בשודדי הים ששרצו בים התיכון. הוא עקב אחריהם עד למעוז כוחם העיקרי במזרח הים התיכון, בקיליקיה שבחוף הדרומי של אסיה הקטנה, ושכנע רבים מהם להיכנע לו בהבטחת חנינה. פומפיוס הפך את קיליקיה לפרובינקיה רומית שבירתה בטרסוס וארגן מחדש את גבולותיה שכללו את כל החוף הדרומי של אנטוליה. רבים משודדי הים שנכנעו לפומפיוס יושבו בעיר סולי, סמוך למרסין של ימינו, ושמה שונה לפומפיופוליס (Pompeiopolis).
עתה נפנה פומפיוס להמשך העימות עם מיתרידטס. הוא הביסו בקרב ואילצו לברוח לחצי האי קרים, והכניע גם את מלך ארמניה, טיגרנס השני. בהיעדרו של מיתרידטס הפכה גם פונטוס לפרובינקיה רומית בשנת 65 לפנה"ס. מיתרידטס לא התאושש מהמפלה והתאבד בשנת 63 לפנה"ס עקב מרד שפרץ נגדו בהנהגת בנו פארנקס השני. משעלה האחרון על כס המלוכה, הוא ניצל את מלחמת האזרחים הרומית כדי לנסות להחזיר שטחים לממלכתו, אך ניגף בשנת 47 לפנה"ס בקרב זֵלה ליד טוקאט של ימינו. בעקבות קרב זה טבע יוליוס קיסר את האמרה "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי). בד בבד המשיך גם מלך ארמניה להחזיק בכתר המלוכה עד מותו בשנת 55 לפנה"ס, וכך גם יורשיו, אך גם ארמניה הפכה למדינת חסות רומית.
תוך פחות מ-70 שנה השלימו הרומאים את השתלטותם על אסיה הקטנה בשנת 65 לפנה"ס, והתקדמותם מזרחה נעצרה מעתה והלאה רק על ידי הפרתים.
אסיה הקטנה תחת השלטון הרומי
חלוקה מנהלית
בכך נפתחה תקופה של כ-450 שנות שלטון רומי באסיה הקטנה. לאורך תקופה זו לא נשמרה חלוקה שלטונית קבועה בשטחי טורקיה של ימינו. בשנת 120 לספירה היו באסיה הקטנה שש פרובינקיות - אסיה, קפדוקיה, גלטיה, ביתיניה ופונטוס, ליקיה ופמפיליה וקיליקיה. לאלה נוספו ארמניה וסוריה אשר כללו חלקים מאסיה הקטנה ותראקיה באירופה. בשלבים מוקדמים יותר היה מספר הפרובינקיות גדול בהרבה וכלל גם את קאריה, לידיה, ליאקוניה, פיסידיה, שתי פרובינקיות נפרדות בפריגיה, פפלגוניה, הלספונטוס, הונוריאס, קומגנה ואיסאוריה. ליקיה ופמפיליה היו פרובינקיות נפרדות, וקפדוקיה, ארמניה וגלטיה נחלקו כל אחת לשתי פרובינקיות נפרדות. הפרובינקיות היו מאוגדות בשתי דיוקסיות - זו של אסיה במערב שנהנתה משגשוג, וזו של פונטוס במרכז ובמזרח אשר הושפעה מהמאבקים הבלתי פוסקים בין הרומאים לפרתים.
המאבקים עם הפרתים במזרח אסיה הקטנה
בעוד שפונטוס נחשבה למטרד שחוסל תוך 30 שנה, הייתה האימפריה הפרתית יריב מר ושווה ערך לרומאים. הפרתים התבססו ככוח משמעותי במזרח לאחר שקיעתה של הממלכה הסלאוקית, ובמאה ה-1 לפנה"ס החלו שתי האימפריות להתעמת זו עם זו. מחד ראו הרומאים בפרתים בני תרבות שניתן לבוא עימם במגעים דיפלומטים, ומאידך עושרם ושטחם של הפרתים קרצו להם. כבר בשנת 96 לפנה"ס סיכם סולה עם נציג הפרתים אורובזוס, על קו גבול מוסכם לאורך נהר הפרת. בעת המלחמה הראשונה נגד מיתרידטס, הניחו הפרתים לצבאות הרומים לעשות כרצונם בחזית המזרח, דבר שנטע בקרבם של האחרונים את התחושה כי ניתן להגיע עם הפרתים להבנות, וכי האחרונים מכירים ברומא כיורשת הטבעית של ממלכת סלאוקוס.
אולם לקראת אמצע המאה ה-1 לפנה"ס התגלע עימות צבאי מזוין בין שתי האימפריות. מרקוס ליקיניוס קראסוס, אציל ופוליטיקאי רומי רודף בצע, והצלע השלישית בטריומווירט הראשון, לצד פומפיוס ויוליוס קיסר, פלש בשנת 53 לפנה"ס למסופוטמיה. צבאו שמנה 43,000 לוחמים הובס קשות בקרב חרן ליד חרן בדרום טורקיה של היום, על ידי חיל פרשים וקשתים רכובים פרתים קטן פי ארבעה מצבאו. קראסוס ומחצית מחייליו מצאו את מותם במערכה, ורוב האחרים נשבו או נפצעו. הקרב נחרת כמפלה מבישה בזכרונם של הרומאים, בין היתר בשל כך שהפרתים "שבו" את "נשר הזהב", נס הלגיון הרומי. עשור שנים לאחר מכן גלש המאבק בין הפרתים לרומאים דרומה כאשר האחרונים פלשו לסוריה ולממלכת יהודה, אך הרומאים הצליחו להודפם ולהשיב לעצמם את השטח הכבוש, והפרת שב והוכר כקו הגבול בין שני הצדדים הניצים. הקיסר טיבריוס זכה בפרסום ותהילה בשנת 20 לפנה"ס כשהחזיר את ניסי הלגיונות הרומאים לאחר משא ומתן ממושך על אי בלב נהר הפרת. נראה כי לאחר מכן שרר שקט בספר שבין שתי האימפריות עד שנת 55 לספירה, עת הארמנים הדיחו את שליטם הפרו-רומי והפרתים סיפחו את ארמניה והציבו בראשה את הנסיך הפרתי טירידטס. הקיסר נרון שלח כוח צבאי לארמניה שהשיב את המצב לקדמותו באופן זמני, אך בשנת 58 התחדשה המלחמה במלוא עוזה והסתיימה בתוך זמן קצר בניצחון רומי. שוב נכרת הסכם שלום בין הפרתים לרומאים, וטיגראנס, אציל קפדוקי, מונה כשליט ארמניה מטעם רומא. עם זאת גם טיגארנס סיבך את הרומאים במאבק מזוין נוסף עם הפרתים בשנת 62, כשפלש לתחומי פרתיה, אך נרון שב וביסס הסכם שלום עם הפרתים שנה לאחר מכן, ובמרכזו הסכמה כי שתי האימפריות יחלקו את השפעתן בארמניה, וכי המלך הארמני יהיה אציל פרתי, אך יידרש להסכמת הרומאים למינויו. הפעם נותר ההסכם על כנו משך 70 שנים עד שטראיאנוס פלש לפרתיה בשנת 113.
העילה המיידית לפלישת טראיאנוס לפרתיה הייתה מחלוקת בין שתי האימפריות בעניין זהותו של שליט ארמניה הבא. טראיאנוס פלש לארמניה וסיפחה לאימפריה הרומית, ולאחר מכן פנה לפרתיה עצמה ובשנת 116 כבש את בירתה קטסיפון, 30 ק"מ מדרום לבגדאד בירת עיראק בימינו, ואת שושן בפרס. בכך הביא טראיאנוס את האימפריה הרומית לשיא גודלה בכל הזמנים והקים את הפרובינקיה מסופוטמיה. עם זאת טראיאנוס מת שנה לאחר מכן בקיליקיה שבדרום אסיה הקטנה, הפרתים שבו ומרדו ברומאים, ויורשו של טראיאנוס, אדריאנוס, החליט להניח למסופוטמיה.
במשך המאה ה-2 התנגחו הרומאים והפרתים אלה באלה פעמיים נוספות, ובשתי הפעמים, בשנת 165 ובשנת 198, הסתיימו המלחמות במפלה מוחצת של הפרתים ובכיבוש בירתה קטסיפון. אוצרותיה של האימפריה הפרתית נבזזו על ידי הרומאים ובשנת 224 היא הובסה על ידי אחת מהמדינות הווסאליות שלה, ופינתה את מקומה לאימפריה הסאסאנית.
חלוקת האימפריה הרומית - המאה ה-4
בשנת 298 עברה האימפריה הרומית מהפך קיצוני שעתיד היה להפוך את אסיה הקטנה ואת תראקיה למוקד הכוח החשוב בעולם. הקיסר דיוקלטיאנוס ביסס את שלטונו וחילק את האימפריה לשתיים. לאחר שפרש בשנת 305 מתפקידו שלטו במזרח גלריוס ומקסימינוס דאיה מ-305 עד 311. בשנת 311 הוחלף גלריוס בליקינוס אשר המשיך ושלט במזרח יחד עם מקסימינוס דאיה, אך בשנת 313 התגלעה מחלוקת בין השניים וצבאותיהם נפגשו ב-20 באפריל 313 בקרב טזירלום סמוך לחופי הים השחור (ליד זונגולדק בצפון טורקיה של ימינו). מקסימינוס נחל מפלה ונמלט לטרסוס שבקיליקיה, שם מת. ליקינוס המשיך ושלט באימפריה המזרחית בגפו משך 11 שנים, אולם ב-324 הכריז קיסר המערב קונסטנטינוס, מלחמה על ליקינוס. השניים נפגשו במספר קרבות ושלושת האחרונים שבהם נערכו על אדמת טורקיה של ימינו. קרב אדריאנופול התרחש ב-3 ביולי 324 באדירנה שבתראקיה וליקינוס נחל בו מפלה והסתגר בביזנטיון הסמוכה. במקביל לו התרחש קרב הלספונטוס הימי סמוך לבוספורוס וגם בו נחל ליקינוס מפלה. הקרב השלישי והמכריע, קרב כירוספוליס, התחולל ב-18 בספטמבר 324, הפעם בצידו האסייתי של הבוספורוס, סמוך לאיסקידר של ימינו, ובקרב זה ביסס קונסטנטינוס את ניצחונו. קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון (אף שיש הסוברים כי הוטבל לנצרות רק על ערש דווי), איחד את האימפריה הרומית בשנית, הוציא את עבודת האלילים אל מחוץ לחוק והפך את הנצרות לדת המועדפת באימפריה. בשנת 325 כינס קונסטנטינוס את הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה, היא ועידת ניקיאה הראשונה (כיום איזניק שמדרום לאיסטנבול). קונסטנטינוס זימן את מנהיגי כל הקהילות הנוצריות, על מנת לדון במדיניות הכנסייה וקביעת הדוקטרינה הנוצרית. בסופה של ועידה זו הוכרז כי האריאנים שהתנגדו לשילוש ה"קדוש", הם כופרים, ופורסם ה"אני מאמין" או בשמו האחר ה"קרדו של ניקיאה". עתה הקים קונסטנטינוס את בירתה החדשה של האימפריה בביזנטיון וכינה אותה "רומא החדשה" (Nova Roma) וטבע מטבעות מיוחדים לציון האירוע בשנת 330.
לאחר מותו של קונסטנטינוס בשנת 337 נקראה העיר על שמו - קונסטנטינופול, והאימפריה שהתמודדה עם פלישת השבטים הגרמאניים שבה והתפצלה. הבלקן במזרח ספג גלים של גותים והונים, והקיסר ואלנס הניח להם להתיישב בגדה הדרומית של הדנובה בשנת 376. אולם עד מהרה הם קמו נגדו, ושנתיים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 378, נערך קרב אדריאנופול סמוך לאדירנה שבתראקיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת לרומאים וולאנס מצא את מותו בקרב יחד עם שני שלישים מצבאו.
את מקומו של ואלנס כקיסר המזרח תפס תאודוסיוס הראשון, ששב ואיחד את האימפריה הרומית בשלישית בשנת 392. היה זה תיאודוסיוס שהנהיג את הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה. ואולם, עם מותו, בשנת 395 נחלק השלטון באימפריה בין שני בניו, והפעם לעד. האימפריה המערבית פרפרה ובאה אל קיצה בשנת 476. במזרח, לעומת זאת, קמה האימפריה הביזנטית שעתידה להתקיים כמעט ללא הפסקה עד שנת 1453.
ראו גם
