בואנוס איירס
ערך זה עוסק בבירת ארגנטינה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  | |
| מבנה הקונגרס הלאומי הארגנטינאי | |
| מדינה |
 ארגנטינה |
|---|---|
| מחוז פדרלי |
 בואנוס איירס |
| ראש העיר | הוראסיו רודריגס לרטה |
| תאריך ייסוד | 2 בפברואר 1536 |
| שטח | 203 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במטרופולין | 14,393,015 (2009) |
| ‑ צפיפות | 14,946.60 נפש לקמ"ר (2010) |
| קואורדינטות | 34°36′13″S 58°22′54″W / 34.60361°S 58.38167°W |
| אזור זמן | UTC -3 |
| http://www.buenosaires.gov.ar | |
בואנוס איירס (בספרדית: Buenos Aires או Ciudad Autónoma de Buenos Aires) היא בירתה של ארגנטינה[1] והעיר הגדולה ביותר בה. העיר היא חלק מהמטרופולין השנייה בגודלה בדרום אמריקה, גראן בואנוס איירס (בואנוס איירס רבתי). בואנוס איירס שוכנת לחופי נהר ריו דה לה פלטה. נמל העיר הוא מהגדולים בעולם, ומשרת גם את פרגוואי ואורוגוואי שכנותיה של ארגנטינה.
במקור נקראה העיר בשמה המלא "גבירתנו של הרוחות הטובות": Nuestra Señora de los Buenos Aires. פירוש אפשרי אחד של שמה של העיר ('אוויר טוב' בספרדית 'Aire Bueno') מתייחס לרוחות שסייעו בניווטן הימי של האוניות הספרדיות אשר עגנו בחופיו של האזור, ואפשרות אחרת היא על שמם של מסדרים קתוליים ובהם Dona de Bonaria האיטלקי.
היסטוריה
בואנוס איירס היא מהעתיקות שבערי דרום אמריקה הקולוניאליסטית. היא נוסדה ב-2 בפברואר 1536 על ידי משלחת מחפשי זהב ספרדית בראשות פדרו דה מנדוסה, שקרא לה "סנטה מריה דל בוון איירה" (Santa María del Buen Ayre), בהשפעת כומר המשלחת. לאחר שהמשלחת חזרה התרבו התקפות התושבים המקומיים על ההתיישבות, והיא ננטשה ב-1541 כאשר התושבים הועברו לאסונסיון בעזרת דומינגו מרטינס דה איראלה. היא נוסדה מחדש ב-1580 על ידי חואן דה גאראי שקרא לה "סיודאד דה טרינדאד" (Ciudad de Trinidad - עיר השילוש), ומאז היא מיושבת ברציפות.
מימיה הראשונים העיר התבססה בעיקר על מסחר. במאות ה-17 וה-18 הספינות הספרדיות אוימו על ידי פיראטים, לכן הספרדים פיתחו מערכת שהביאה את הסחורות ללימה, בפרו של ימינו, ומשם הועברו הסחורות לערי היבשת. עקב כך, לקח לסחורות הרבה מאוד זמן להגיע לעיר, שהייתה בצד השני של היבשת, והמסים הגבוהים הפכו אותן לכמעט בלתי ניתנות להשגה. בנוסף, גבר הכעס של המקומיים כלפי הרשויות הספרדיות. סוחרי העיר הותשו מהמערכת הזו, ובמהלך הזמן התפתחה תעשיית הברחות משגשגת. בהתאם לכך, קרלוס השלישי, מלך ספרד הקל בהדרגה את המגבלות על המסחר ולבסוף הכריז על בואנוס איירס כנמל פתוח בסוף המאה ה-18. בנוסף, כיבוש פורטובלו על ידי כוחות בריטיים הגדיל את הצורך במסחר דרך האוקיינוס האטלנטי ופגע במסחר שהתבסס בלימה. בנוסף קרלוס פיצל את האזור ממלכות המשנה של פרו והפך אותו למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה כשבואנוס איירס היא בירתה. למרות זאת, צעדי ההרגעה הללו לא גרמו להשפעה הרצויה והמקומיים, חלקם מושפעים מהאידאולוגיה של המהפכה הצרפתית, השתכנעו יותר ויותר שהם צריכים לקבל עצמאות מספרד.
העיר הותקפה פעמיים במהלך הפלישות הבריטיות לריו דה לה פלטה, כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות. ב-1806 הבריטים הצליחו לפלוש לעיר, אך צבא ממונטווידאו בהנהגת סנטיאגו דה ליניירס הביס אותם תוך זמן קצר. במהלך השלטון הבריטי הקצר, המשנה למלך של ריו דה לה פלטה, רפאל סוברמונטה הצליח לברוח לקורדובה וייעד אותה להיות הבירה החדשה. בואנוס איירס חזרה להיות הבירה לאחר שחרורה, אך סוברמונטה לא היה יכול להישאר בתפקיד המשנה למלך. דה ליניירס, שנבחר כמשנה למלך החדש, חימש את העיר כדי להתכונן לניסיונות פלישה, והדף ניסיון בריטי ב-1807. ההתחמשות הפרה את האיזון החברתי בארגנטינה לטובת הקריאולים ועל חשבון הפנינסולרים. הסוחר הפנינסולר מרטין דה אלסגה ניסה להפיל את שלטונו של ליניירס ולהחליפו בחונטה, אולם צבאות קריאולים מנעו זאת ממנו. למרות זאת, דווקא הקריאולים הם אלו שהפילו את שלטונו של המשנה למלך החדש, בלטסר אידלגו דה סיסנרוס ב-25 במאי 1810. האירוע ידוע כמהפכת מאי, וכיום נחוג בארגנטינה המודרנית. האירוע הזה החל את מלחמת העצמאות של ארגנטינה, והותיר בבואנוס איירס צבאות רבים שנלחמו במרכזי מלוכנים רבים, ברמות שונות של הצלחה. העצמאות הרשמית מספרד הוכרזה ב-1816 בקונגרס טוקומן.
בשנת 1930 פרצה בארגנטינה הפיכה צבאית. הצבא בראשותו של חוסה פליקס אוריבורו (אנ') הדיח את הנשיא איפוליטו איריגוז'ן, ותפס את השלטון במדינה. ההפיכה החלה את התקופה הידועה בארגנטינה בשם "העשור הידוע לשמצה" (Década Infame). כתוצאה מחילופי השלטון החל גל אנטי-מהפכני, דבר שהביא לכליאתם והריגתם של רבבות אנשים בשיטה של מחנות ריכוז ויציאתם להורג כשלצורך זה השתמשו בבתי ספר שונים כשמיתתם בזריקתם לנהר הקרוב או בעינויים שונים ומשונים, מפאת היות הרבה מיהודי העיר בפרט וארגנטינה בכלל באותה עת משתייכים למפלגות הקומוניסטיות, בעיקר מהחלק החילוני של הקהילה היהודית, אלפים מהם נספו בהריגות שונות אלו, כשחלק מהם נתפסו בגלל ''חשד הקומוניסטיות'' רק מצד היותם יהודים.
העיר הייתה תחת הסגר ימי פעמיים: תחת הצי הצרפתי בין 1838 ל-1840, ותחת צי אנגלו-צרפתי בין 1845 ל-1848. שני ההסגרים לא הצליחו להכניע את העיר, ולבסוף הכוחות הזרים חזרו בהם מדרישותיהם.
בהמשך המאה ה-19 מעמדה הפוליטי של בואנוס איירס היה נושא רגיש. תחילה הייתה בירת פרובינציית בואנוס איירס ובהמשך הייתה בירתה של מדינת בואנוס איירס שפרשה מהקונפדרציה הארגנטינאית. העניין נפתר לבסוף ב-1880 כאשר העיר הופרדה משאר פרובינציית בואנוס איירס והפכה למחוז פדרלי ולבירת ארגנטינה. הממשלה עברה לשבת בה, והקאסה רוסאדה הפכה לבית נשיא ארגנטינה.
בסוף המאה ה-19 ושלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 הפכה העיר ליעד מועדף למהגרים מאירופה, דבר שתרם רבות לאופי אוכלוסייתה כיום (איטלקים, גרמנים, צרפתים, ספרדים, יהודים, ואסייתים חיים בעיר).
שכונות
העיר מחולקת ל"באריוס" (barrios - שכונות) למטרות מנהל, חלוקה שהייתה מבוססת במקור על החלוקה לקהילות דתיות קתוליות (parroquias). ביטוי נפוץ הוא Cien barrios porteños (מאה שכונות פורטניוס – כינוי לתושבי העיר, על שם הנמל), המתייחס לשיר פופולרי של זמר הטנגו אלברטו קסטיז'ו (Alberto Castillo). עם זאת בואנוס איירס כוללת 48 שכונות רשמיות בלבד. בין השכונות הידועות לה בוקה, פוארטו מאדרו, רקולטה, סן טלמו, רטירו ופלרמו. קיימות כמה חלוקות משנה לשכונות אלו, חלקן בשל היסטוריה וחלקן בשל המצאה של יזמי נדל"ן. דוגמה בולטת היא שכונת פלרמו, השכונה הגדולה ביותר, שחולקה לבאריוס בין היתר בשמות "פלרמו סוהו", "פלרמו הוליווד", "לה קאנייטס" ו"פלרמו ויאחו". תוכנית חדשה יותר חילקה את העיר ל-15 "קומונות" (Centros de Gestión y Participación Comunal או בקיצור comunas) המסופררות מ-1 עד 15, שבכל אחד מהן אפשר לקבל שירותי עירייה: לשלם מיסים או קנסות או להוציא רישיונות לנישואים.[2]
כלכלה
בואנוס איירס היא המרכז הפוליטי, הפיננסי, המסחרי, התעשייתי והתרבותי של ארגנטינה. הנמל שלה הוא אחד העמוסים בדרום אמריקה, והוא מקושר דרך נהר ריו דה לה פלטה לצפון-מזרח ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורוגוואי. כתוצאה, הוא משמש כמרכז הפצה לאזור עצום ביבשת.
חינוך
בארגנטינה אוניברסיטאות ציבוריות רבות לצידן של מספר אוניברסיטאות פרטיות. אוניברסיטת בואנוס איירס היא האוניברסיטה הגדולה במדינה בפרט ובאמריקה הלטינית בכלל, והיא נחשבת לאחת ממוסדות הלימוד הטובים ביותר בדרום אמריקה. בין שאר מוסדות ההשכלה הגבוהה בעיר ניתן למנות את המכון הטכנולוגי של בואנוס איירס, אוניברסיטת CEMA, אוניברסיטת פבלורו, האוניברסיטה הקתולית האפיפיורית של ארגנטינה, אוניברסיטת בלגרנו ועוד.
החל מאז שנחקק "חוק חינוך חינם"[3] על ידי ד''ר סרמיינטו, אלפי סטודנטים ממדינות שונות באמריקה הדרומית באים לבואנוס איירס הבירה ללימוד שנות האוניברסיטה בה.
תחבורה
דרכים ראשיות בעיר
שדרת 9 ביולי (מספרדית: Avenida Nueve de Julio) חוצה את בואנוס איירס מצפון לדרום. שמה הוענק לה לכבוד יום העצמאות הארגנטינאי שחל בתאריך זה. רוחבה של השדרה הוא 140 מטרים, מה שהופך אותה לשדרה הרחבה ביותר בעולם. שדרת מאי (מספרדית: Avenida de Mayo) היא שדרה חשובה יותר שכן היא מהווה ציר תנועה מרכזי. היא מתחילה בפלאסה דה מאז'ו, הכיכר הידועה ככיכר של אוויטה פרון ובה נמצא בית המושל - הבית הוורוד (La Casa Rosada). השדרה מסתיימת בכיכר הקונגרס, שם נמצא בניין הקונגרס הלאומי הארגנטינאי. שדרות קוריינטס, שדרות קורדובה הן דרכי תנועה ראשיות ממזרח למערב, ומשמשות את כלי התחבורה הרבים שיש בעיר ואת רשת האוטובוסים הענפה, כשהעיקר שבהם שדרת [./Https://es.wikipedia.org/wiki/Avenida%20Rivadavia ריבדביה] המתחלת מהבית הוורוד חוצה את כל בירת בואנוס איירס וממשכת למעמקיה של מדינת בואנוס איירס עד מורנו כשמשם ממשכת עוד הרבה עם כמה שינויי שמות, שדרה זו מוכרת כשדרה שכל הרחובות העוברות דרכה מחליפות שם בעבור בה, ואף ספירת הבניינים בהם מתחילים ממנה לכיוון שתי הצדדים.
תחבורה ציבורית
ערך מורחב – הרכבת התחתית של בואנוס איירס
לצד מערכת אוטובוסים מפותחת ויעילה הפועלת בכל רחבי העיר ופרבריה, ישנה רכבת תחתית המכונה "Subte" (קיצור של subterráneo, שפירושו מתחת לאדמה). לרכבת 6 קווים (A,B,C,D,E,H) ולה מנהרות באורך של למעלה מ-50 קילומטרים ויותר מ-80 תחנות. הרכבת ממשיכה להתפתח, צפויה להיות ארוכה יותר ויתווספו לה קווים רבים כבר בעשור הקרוב. מרבית התחנות קרויות על שם הרחובות בהם נמצאות התחנות, אשר חלקם הם על שם מדינות וערים מרכזיות ביבשת (לימה, ריו דה ז'ניירו, אורוגוואי), אישי ציבור שונים (פואיירדון, קרלוס-גרדל, בלגרנו, פסטאור ועוד), ומקומות בעיר (רטירו, שדרות מאי, כיכר איטליה) או אישים ארגנטינאים חשובים (קרלוס גרדל, הגנרל סן מרטין, אנחל גז'ארדו).
נמלי תעופה
בעיר בואנוס איירס יש נמל תעופה אחד, אארופארקה חורחה ניוברי ("Aeroparque Jorge Newbery"), המשמש לרוב לטיסות פנימיות ולמדינות שכנות.[4] שני נמלי תעופה נוספים משרתים את העיר: נמל התעופה הבינלאומי מיניסטרו פיסטריני שבאסייסה (Ezeiza), הראשי באזור המטרופולין של בואנוס איירס, ונמל התעופה של אל פלומאר.[5][6]
אתרים
פארקים
בבואנוס איירס יש למעלה מ-250 פארקים ושטחים ירוקים, שהריכוז הגדול שבהם נמצא בצד המזרחי של העיר בשכונות פוארטו מאדרו, רקולטה, פלרמו ובלגראנו. כמה מהחשובים הם:
- פארק 3 בפברואר (מכונה גם יערות פלרמו), תוכנן על ידי יורדן צ'סלב ויסוצקי (Jordán Czeslaw Wysocki) מתכנן ערים ממוצא פולני וחוליו דורמל (Julio Dormal), אדריכל ממוצא בלגי. הפארק נחנך ב-11 בנובמבר 1875. הצמיחה הכלכלית הדרמטית של בואנוס איירס סייעה לאחר מכן להביא לשילובו במרקם העירוני בשנת 1888, אז מונה קרלוס תאיס (Carlos Thays), מתכנן ערים ממוצא צרפתי להרחיב ולייפות את הפארק עוד יותר, בין 1892 ל-1912. תאיס עיצב את גן החיות, את הגנים הבוטניים, את כיכר איטליה הסמוכה ואת גן הוורדים.
- הגנים הבוטניים, שתוכננו על ידי קרלוס תאיס, אדריכל ומעצב הנוף ממוצא צרפתי. הגן נחנך ב-7 בספטמבר 1898. תאיס ומשפחתו התגוררו באחוזה בסגנון אנגלי, השוכנת בגנים, בין 1892 ל-1898, כאשר שימש כמנהל הפארקים בעיר. האחוזה, שנבנתה בשנת 1881, היא כיום המבנה המרכזי של המתחם.
- הגנים היפניים של בואנוס איירס הם הגדולים מסוגם בעולם, מחוץ ליפן. הגנים שהושלמו בשנת 1967 נחנכו לרגל ביקור ממלכתי בארגנטינה של יורש העצר אקיהיטו והנסיכה מיצ'יקו מיפן.
- פלאסה דה מאז'ו מאז שהייתה זירת המהפכה מהפכת 25 במאי 1810 שהובילה לעצמאות, הייתה הרחבה מוקד החיים הפוליטיים בארגנטינה.
- פלאסה סן מרטין הוא פארק השוכן בשכונת רטירו בעיר. הפארק נמצא בקצה הצפוני של מדרחוב פלורידה.
.jpg)
יהודים בבואנוס איירס
קהילה יהודית ראשונה הוקמה בעיר בשנת 1862 וחבריה היו יהודים מבריטניה, מצרפת ומגרמניה. ב-1853, כשהחוקה של הרפובליקה החדשה קבעה את החופש להגר לתוך המדינה וליהנות משוויון זכויות אזרחי לזרים, החלה הגירה במספרים גדולים. דבר שהביא לעיר יהודים רבים ספרדים מהמזרח התיכון ומהגרים ממזרח אירופה עד שבשנת 1888 כבר מנתה האוכלוסייה היהודית כ-1,500 נפש. בשנת 1889 התארגנו מוסדות יהודיים כחברה קדישא ובשנת 1897 הוקם בית הכנסת הראשון. בשנת 1909 נאמד מספר היהודים בכ-49,000 נפש. בין שתי מלחמות העולם התחזקה הגירה יהודית ממזרח ומרכז אירופה.
במלחמת העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנים 1956–1957, גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.[7]
בשנת 1970 מספר היהודים היה כ-380,000. מספרם ירד לכ-225,000 בשנת 1980.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]
ב-17 במרץ 1992 התפוצצה מכונית תופת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והביאה למותם של 29 ולפציעתם של 242 איש. ב-18 ביולי 1994 פוצץ בניין הקהילה היהודית בעיר, והביא למותם של 85 ולפציעתם של רבים נוספים. עקבות האחראים לפיגועי הטרור הללו הובילו לארגון החזבאללה ולאיראן.
כיום חיים בבואנוס איירס כ-180,000 יהודים[דרוש מקור][דרושה הבהרה], בדומה ליתר קהילות היהודים באמריקה הדרומית רובם ממוצא אשכנזי. בין האישים הידועים ביותר החברים בקהילה נמנה איש העסקים אדוארדו אלשטיין. בקניון "אבאסטו" אשר אלשטיין בנה נפתח סניף מקדונלד'ס הכשר היחיד בעולם מחוץ לישראל.
ערים תאומות
סאו פאולו, סאו פאולו, ברזיל
תל אביב-יפו, ישראל
מוסקבה, רוסיה
קהיר, מצרים
טולוז, צרפת
מדריד, ספרד- ברצלונה, ספרד
בלגרד, סרביה
סיאול, קוריאה הדרומית- אלמריה, ספרד
ברלין, גרמניה- ירושלים, ישראל (הסכם שיתוף פעולה)
מיאמי, פלורידה, ארצות הברית
קליארי, איטליה- מילאנו, איטליה
זאגרב, קרואטיה
מקסיקו סיטי, מקסיקו
סן חוסה, קוסטה ריקה
אסונסיון, פרגוואי
ירוואן, ארמניה- ברזיליה, ברזיל
- סנטיאגו דה קומפוסטלה, ספרד
- סביליה, ספרד
ורשה, פולין
ליסבון, פורטוגל- אלמריה, ספרד
- בילבאו, ספרד
- ברגמו, איטליה
- ריו דה ז'ניירו, ריו דה ז'ניירו, ברזיל
סנטיאגו דה צ'ילה, צ'ילה
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין
פראג, צ'כיה- מוסט, צ'כיה
קישינב, מולדובה
רוטרדם, הולנד- אוביידו, ספרד
- אוהיו, ארצות הברית
- סלמנקה, ספרד
- ויגו, ספרד
ז'נבה, ז'נבה, שווייץ- ניו ג'רזי, ארצות הברית
לונדון, בריטניה- פורטו אלגרה, ריו גראנדה דו סול, ברזיל
אוטווה, אונטריו, קנדה- קלבריה, איטליה (מחוז)
- ג'נובה, איטליה
- לוקה, איטליה
- נאפולי, איטליה
- גואדיקס, ספרד
אוסקה, יפן
ביירות, לבנון- קדיס, ספרד
קייב, אוקראינה
מונטווידאו, אורוגוואי
ערים שותפות
ראו גם
- האובליסק של בואנוס איירס
- פלנטריום גלילאו גליליי - השוכן בבואנוס איירס
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בואנוס איירס |
אתר האינטרנט הרשמי של בואנוס איירס (באנגלית, ספרדית ופורטוגזית)- אלכסנדרה לוקש ונטלי כץ, MUST: המקומות שחובה לראות בבואנוס איירס, באתר ynet, 18 במאי 2017
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- מידע על בואנוס איירס בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ יצחק לבנון, על כל שאלה תשובה, עמיחי, 1960, עמ' 22
- ^ Pedro Lipcovich (2 בספטמבר 2005). "Buenos Aires con quince comunas" (בספרדית). Página/12. ארכיון מ-10 במרץ 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ חוק חינוך חינם.
- ^ Aeroparque Jorge Newbery (AEP), Aeropuertos.Net, 2009-04-08 (בספרדית)
- ^ Aeropuerto Internacional Ministro Pistarini de Ezeiza (EZE), Aeropuertos.Net, 2009-04-07 (בספרדית)
- ^ Vuelos - El Palomar - Aeropuertos Argentina 2000, www.aa2000.com.ar
- ^ קהילת יהודי בואנוס איירס, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 07-05-2019
| בירות מדינות וטריטוריות באמריקה הדרומית | ||
|---|---|---|
| מדינות | אורוגוואי: מונטווידאו • אקוודור: קיטו • ארגנטינה: בואנוס איירס • בוליביה: לה פאס, סוקרה • ברזיל: ברזיליה • גיאנה: ג'ורג'טאון • ונצואלה: קראקס • סורינאם: פרמריבו • פרגוואי: אסונסיון • פרו: לימה • צ'ילה: סנטיאגו דה צ'ילה • קולומביה: בוגוטה |
|
| טריטוריות | איי פוקלנד: סטנלי • גיאנה הצרפתית: קאיין • איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים: קינג אדוארד פוינט | |
