בחירות אזוריות
בחירות אזוריות הן שיטת בחירה הנפוצה במרבית מדינות העולם הדמוקרטיות כגון: בריטניה, גרמניה, ארצות הברית. על פי שיטה זו ישנה חלוקה של המדינה למספר מחוזות, הנקבעים מראש על ידי הממשל וועדותיו, כאשר כל מחוז בוחר את נציגיו לבית הנבחרים - פרלמנט. נציגי הכנסת או אנשים השואפים לכך מתמודדים על קולות הבוחרים לפי אזורי הבחירה ומי מהם שזוכה במספר הקולות הרב ביותר באזורו מקבל מנדט או לחלופין משפר את מקומו ברשימה המפלגתית. כך למעשה נוצר מצב בו בית הנבחרים מורכב מנציגי מחוזות המחויבים מעבר למפלגתם למחוז בחירתם וכך הדגש ניתן הן להיבט הלאומי קולקטיבי והן להיבט המקומי. (המכון הישראלי לדמוקרטיה)
השיטה הנפוצה הנוספת היא בחירות ארציות, הנהוגה לדוגמה בישראל, ובה המדינה כולה היא אזור בחירה אחד.
מקור השיטה האזורית
השיטה מקורה במבנה הפיאודלי של מעצמות אירופה. בעבר היו מחולקות המדינות למחוזות אשר נשלטו בידי אדונים. כאשר נוצר מעבר למדינה המודרנית, וזכות הבחירה הפכה להיות רווחת הכלל, נותרו המחוזות בעיניהם כאזורי בחירה. ניתן לראות דוגמה בולטת לכך באנגליה, שהייתה מעוז הפיאודליזם, וחלשה על חלק נרחב מן העולם על ידי קולוניות (קולוניאליזם), אשר הושפעו ממנה ,מרעיונות הפיאודליזם והחלוקה למחוזות. (בריכטה, ע' 9 1991)
סוגי בחירות אזוריות
א. בחירות אזוריות משולבות- שיטה בה יש חלוקה של ההצבעה בין הצבעה כלל ארצית לבין הצבעה אזורית. ישנה קביעה מראש מה יהיה יחס הקולות וכיצד תתבצע החלוקה. כך למעשה מצביע האזרח הן בבחירות אזוריות והן בארציות. מטרתה של שיטה זו היא ליהנות מיתרון הקשר והאחריות בין הבוחר לנבחר, אך יחד עם זאת לוודא שלא יהיו סטיות חמורות בהצבעה במידה וכלל האוכלוסייה הייתה מצביעה.(בריכטה, 1991)
ב. בחירות אזוריות גרידא- בחירות בהן נציגי בית הנבחרים נבחרים אך ורק בבחירות אזוריות, על פי חלוקה גאוגרפית. (בריכטה, 1991)
איך פועלת השיטה האזורית?
בסוגיית הבחירות האזוריות ישנו נתון חשוב לציון, והוא מספר הנציגים מכל מחוז. גם כאן ישנה חלוקה בין מדינה למדינה לפי ראות עיניה והבנת האוכלוסייה, המערכת הפוליטית והרכב בית הנבחרים.
א. מס' רב של נציגים- זוהי למעשה חלוקה בה מכל אזור נבחרים מספר נציגים, לפי מפתח חלוקה התואם את חלוקת הקולות בבית הנבחרים. ייתכנו מחוזות בהם ייבחרו שלושה נציגים וייתכנו אף יותר או פחות. החלוקה בה נבחרים מספר נציגים מכל מחוז באה לשמר את עקרון הייצוג והיחסיות עליהן מתבססת הדמוקרטיה. שימוש בשיטה זו יביא לריבוי מפלגות ועל כן יחייב ממשל קואליציוני, אשר לעיתים רבות נוטה לחוסר יציבות אך עם זאת בית הנבחרים יהווה מיצג לכלל הקולות בחברה.(בריכטה, תשל"ז)
ב. נציג אחד מכל מחוז- המדינה מתחלקת למעשה למספר מחוזות בחירה לפי מספר המושבים בבית הנבחרים (וזאת במידה ומדובר בשיטה אזורית גרידא) ובכל מחוז בחירה נבחר נציג אחד בלבד. לחלופין ישנה אפשרות להקצות מספר מקומות מכלל המקומות, ואזי תחולק המדינה למחוזות לפי מספר המקומות שהוקצו לבחירה האזורית. (בריכטה, ע' 12, תשל"ז) שיטה זו מעודדת את היווצרותה של מערכת דו מפלגתית, ברוב המקרים כאשר נבחר לעשות שימוש בשיטה זו יאחזו המפלגות הגדולות ב – 90% מכלל הקולות, דבר אשר מאפשר יציבות ממשלתית אך יחד עם זאת שיטה זו מורידה מכוחן של המפלגות הקטנות אשר יזכו בייצוג מועט, ובכך למעשה עלול להימנע ייצוגן של קבוצות מיעוט בחברה.(המכון הישראלי לדמוקרטיה)
יתרונות וחסרונות השיטה
יתרונות:
א. עידוד הקשר בין הבוחר לנבחר הציבור – כאשר המועמדים נבחרים בבחירות אזוריות רמת המחויבות שלהם לבוחרים עולה, וזאת בשל הקשר הפרטני. הבחירה מצטמצמת מרמת המדינה לרמת המחוז כך שניתן ליצור מחויבות ואחריות בין הנבחר לבוחריו.
ב. ממשל יציב יותר – בבחירות אזוריות עולה כוחן של המפלגות הגדולות במידה שלא תחייב אותן בהכרח להיכנס לממשל קואליציוני המהווה כשל ממשל.
ג. זרימת כוחות חדשים למשחק הפוליטי – עצם האפשרות להיבחר לפי אזור, חובה בתוכה את האפשרות לכניסת מוחות רעננים וצעירים למערכת הפוליטית.(בריכטה, 1991)
חסרונות:
א. בשל גידול דמוגרפיה ותמותה יש לעשות רענון ובחינה מחדש מדי תקופה של החלוקה האזורית. כלי זה הוא כלי מסוכן היכול להוות פתח למניפולציות ושליטת יתר בידי השלטון המכהן.
ב. השיטה האזורית מעלה את כוחן של המפלגות הגדולות ומפחיתה מכוחן של הקטנות. פוגע בעיקרון הייצוגיות של הדמוקרטיה מפני שייתכנו זרמים או דעות בעם אשר קולם לא יישמע ולא ייוצג. מנגד ניתן יהיה לומר כי ריבוי מפלגות מהווה סכנה של חוסר יציבות ממשלי.(כסיף, 2008)
ג. במקרה של בחירות אזוריות חד נציגות, יכול להיווצר מצב בו הנציג הנבחר איננו זה שזכה ברוב הקולות מהאזור אלא בחלקם היחסי ועל כן איננו מייצג למעשה את רצון האזור ואין שמירה על עיקרון היחסיות. (בריכטה, ע' 12, תשל"ז)
הדיון בישראל בנושא מעבר לבחירות אזוריות
הממשל בישראל הוא תוצאה של מפתח המפלגות ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט אשר המשיך עם קום המדינה. בשל אי היציבות הממשלים הרווחת בישראל קיים דיון בנושא שינוי שיטת הבחירות, מתוך שאיפה ששינוי שכזה יביא לכינונו של ממשל יציב.(כסיף, 2008) מוועדות הבדיקה השונות שנערכו במשך השנים עולה כי אם יחול שינוי בשיטת הבחירות, יהיה זה מעבר לבחירות אזוריות משולבות. (המכון הישראלי לדמוקרטיה) משמע - חלק מן המנדטים בכנסת יחלוקו על פי השיטה האזורית כשלכל אזור נציג אחד, ואילו היתר ימשיכו להיבחר על פי השיטה הכלל ארצית יחסית. פתרון זה שעודו שנוי במחלוקת נובע מן מסקנת הוועדות השונות שהוקמו במשך השנים. ונובע מההבנה כי במעבר לשיטה אזורית גרידא ישנה סכנה בחלוקה לא נכונה של אזורי הבחירה, דבר אשר עלול להוביל לעיוותים בתוצאות הבחירות. (בריכטה, ע' 26, תשל"ז) השינוי בשיטת הבחירות מצריך שינוי בסעיף 4 של חוק הכנסת, שינוי שכזה מחייב רוב של 61 חברי כנסת. בעבר כאשר החל הדיון בנושא עמד הפרש הקולות בין המערך לליכוד באופן קבוע על יותר מ-10%, בשל הפחד מהשינוי הדרסטי שתביא השיטה החדשה היא לא יושמה. כיום בשל המחלוקות המתמשכת בעניין לא ניתן להשיג רוב שכזה בשל חשש המפלגות, ועל כן שיטת הבחירות הנוכחית עוד עומדת על כנה. אלמנט חשוב נוסף המעכב את השינוי הוא הבעייתיות בחלוקה לאזורים. ישראל היא מדינה קטנה וישנה חשש גדול יותר מהפגיעה בעקרון היחסיות, על כן נערכים דיונים רבים בנושא מספר מחוזות החלוקה אשר הדיונים סבים סביב 60,12,17 או 120 אזורים.(המכון הישראלי לדמוקרטיה). סיבה נוספת לעיכוב בשינוי היא היותה של ישראל מדינה שסועה אשר מחייבת מגוון רחב של דעות בבית נבחריה על אף חוסר היציבות שמגוון זה יוצר.
ההצעות המשפיעות למעבר לבחירות אזוריות
1. הצעת החוק הראשונה- התקבלה על ידי הציונים הכלליים בכנסת השלישית, אשר הציעו לחלק את הארץ ל-30 אזורי חלוקה כאשר בכל אזור יבחרו 3 נציגים. ואילו 30 המקומות הנותרים יבחרו מתוך רשימה כלל – ארצית.(בריכטה, תשל"ז)
2. 1968 – ועדת דב יוסף שהוקמה עם ייסוד מפלגת העבודה הישראלית במטרה לבחון את שיטות הבחירה הנהוגות בעולם ולגבשם להצעה שתציע מפלגת העבודה בכנסת ה – 7. המלצות ועדת דב יוסף היו דומות מאד להצעה הראשונית אם כי שונה מבחינת שיטות חישובי עודפי הקולות.(בריכטה, תשל"ז)
3. הצעה פרטית – הוגשה למפא"י ואחר כך למפלגת העבודה על ידי עו"ד דוד בר-רב-האי . הצעה זו כוללת את הרעיון לחלק את הארץ ל – 14 אזורי חלוקה לפי החלוקה הנפתית הקיימת ומבטיחה ערך כמעט שווה לקולו של כל בוחר.(בריכטה, תשל"ז)
4. הצעת מואב – הוגשה בשם התנועה לזכויות האזרח על פי הצעתו של ח"כ מואב. הצעה זו כוללת חלוקה ל-24 אזורי בחירה שבכל אזור יבחרו 5 נציגים. הבוחר יוכל להצביע למפלגה המועדפת עליו וכן לדרג את מועמדיה על פי סדר העדפתו.(בריכטה, תשל"ז)
5. חוק הבחירה הישירה- כחלק מהנסיונות להביא לשינוי בממשל, חוקק בשנות ה-90 חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה. בבחירות 1996 נעשה שימוש בחוק זה אך לאחר כשלונו בשל ריבוי המפלגות הקטנות, המצב חזר לקדמותו ב – 2003. עצם קיום הניסיון ואי הצלחתו הוביל את הדיון הציבורי חזרה לשאלת הבחירות האזוריות.
6. וועדת מגידור- וועדה שהוקמה על ידי נשיא המדינה, משה קצב, לבחינת הממשל. המלצות הוועדה היו חלוקת הבחירות לכנסת ל-60 מנדטים בבחירה ארצית, ואילו ה – 60 הנותרים ייבחרו בבחירות אזוריות על פי מפתח חלוקה של 17 אזורים, כאשר בכל אזור יבחרו בין 2-5 נציגים לפי חלקו היחסי. בין היתר המליצה הוועדה להעלות את אחוז החסימה ל – 2.5%. (אילן, 2007)
7. שינוי חוק הכנסת - הצעת חוק אשר הוגשה על ידי חברי הכנסת אופיר פינס, מנחם בן ששון, גדעון סער ואיתן כבל. ההצעה למעשה כוללת חלוקת המדינה לשישים אזורי בחירה אשר ייקבעו על ידי הוועדה המרכזית לכנסת. ובנוסף לכך ייערכו בחירות כלל ארציות כאשר החלוקה בין השתיים תהיה 60/60.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אוריאן א. ואמיר ר. (1997), הבחירות הבאות: באיזה שיטה נבחר. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- בריכטה א. (1991), רשימות על שינוי שיטת הבחירות והממשל. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
- בריכטה א.(תשל"ז) דמוקרטיה ובחירות: על שינוי שיטת הבחירות והמינויים בישראל. ת"א: עם עובד.
- כסיף א. 2008, לחלק את הארץ: על שיטת החלוקה האזורית ועל אודות צדק חלוקתי. ירושלים: כרמל.
קישורים חיצוניים
- הצעת חוק-יסוד: בחירות אזוריות וארציות (תיקוני חקיקה)
- בחירות אזוריות: בעד ונגד באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ש. אילן, המלצות ועדת מגידור לבחירות אזוריות, באתר הארץ, 1.1.07
- שטרנברג ע. משטר נשיאותי או בחירות אזוריות?, דה מרקר, 11.2.09
- שלג י. וברקת ע. "ועדת קצב" לשינוי המשטר תמליץ על בחירות אזוריות. 9.10.06