בית בד
בית בד הוא מפעל ליצירת[1] שמן זית.
מקורו של השם הוא בקורת העץ (בד) האופקית שהייתה מותקנת בגרסתו הקדומה, ושימשה כזרוע ההנעה של מכונת הסחיטה של הזיתים.
יצירת השמן התבצעה בדרך כלל על ידי שימוש בשתי אבנים גדולות המונחות זו על גבי זו. האבן הראשונה, המכונה "ים", צורתה כקערה גדולה ושטוחה. במרכזה ניצב מוט עץ ארוך, עליו מורכב ציר. הציר עובר דרך האבן השנייה, הטוחנת, המכונה "ממל" או "מפרכה". אל ציר האבן הטוחנת נהגו לרתום בהמה בדרך כלל חמור. הבהמה צעדה קדימה במעגלים ועם תנועתה סביב הים, הסתובב הממל וכתש זיתים. לאחר כתישתם התבצעה פעולת סחיטה באמצעות מערכת נפרדת.
זיתים כתושים הועברו ל"עקלים", הם סלים קלועים חבל או סיבים. הסלים הונחו במכבש ייעודי ובסיבובו לחץ את הסלים וסחט מן הזיתים נוזל. שיטה נוספת לסחיטה הייתה הנחת קורת העץ כבדת המשקל על הסלים. בפעולה זו שימשו הסלים כמסננת. השמן והמוהל (נוזל נוסף בלתי שמנוני המצוי בזית) טפטפו החוצה ואילו הגלעינים, הקליפה ושאר הפסולת שנקלעה בין הזיתים נותרה בתוך הסלים. פסולת זו כונתה במשנה "גפת" ושימשה להאכלת בהמות ולהסקה.
השמן הנסחט נזל אל בור איסוף שמן הנקרא "עוקה". לאחר מספר ימים בהם צף השמן מעל המוהל, הופרדו הנוזלים לכלים שונים. בתי בד רבים נמצאו באתרים ארכאולוגיים ברחבי הארץ. הימצאותם מעידה על תפוצתו הרחבה של הזית ונלמדה שיטת עצירת השמן העתיקה, שממנה התפתחה השיטה המודרנית. עקרונות עצירת השמן נותרו דומים. ההבדל הוא בעיקר במכשור הטכנולוגי הקיים לפעולה זו.
בית בד מודרני
בתי בד מודרניים בנויים בצורה רציפה שבה הזיתים מוכנסים למערך יצור שמן הזית של בית הבד מצידו האחד, ומצידו האחר מתקבל שמן הזית הנאסף ישירות למכלי האיסוף. שאר תוצרי הלוואי מתהליך עצירת השמן כגון מי העקר והגפת נאספים בנפרד גם הם בצורה ממוכנת בהתאם לסוג מערך היצור.
בתי הבד המודרניים המבצעים כבישה קרה (ללא חימום של עיסת הזיתים) פועלים בשיטות זהות למדי אך עם זאת מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: בתי בד הפועלים על עקרון ההפרדה של 2 פאזות, ובתי בד הפועלים על עקרון ההפרדה בתהליך של 3 פאזות. רוב בתי הבד המודרניים עשויים מפלדת אל-חלד, ולרוב נירוסטה. התהליך עצמו מתחלק לשלבים הבאים: ניקיון ושטיפה, כתיתה, ערבול, והפרדה.
שלב השטיפה מהווה את תחילת תהליך היצור בבית בד מודרני ובהכנסת הזיתים שהגיעו ישירות מן המסיק אל "בור" קליטה רחב, ישנה חשיבות עליונה לפרק הזמן שחלף מרגע המסיק ועד הגעת הפרי אל בית הבד וככל שעבר זמן מועט יותר יהיה השמן משובח יותר ובעל רמת חמיצות נמוכה יותר. לאחר מכן מתבצעת הפרדת גורמים זרים כגון עלים וענפים באמצעות מפוח אוויר, ומיד לאחר מכן עוברים הזיתים תהליך שטיפה יסודי של כל שאריות העפר והבוץ.
השלב הבא הוא שלב הכתיתה, ובו מובילים את הזיתים באמצעות מסוע ייעודי אל המגרסה או המרסקת. ישנם אמצעים שונים לביצוע כתיתה, כגון שימוש באבני ריחיים מכניות או להבי ברזל או שילוב של שניהם יחדיו, אך המשותף לכל שיטות הכתיתה היא התוצאה: פירות הזית הופכים למעין תערובת או משחה, שממנה יופק שמן הזית בהמשך.
השלב הבא הוא שלב הערבול, המתבצע באופן מכני במכלי ברזל גדולים. תפקידו של שלב הערבול ופרק הזמן של הערבול עצמו משתנים מבית בד אחד למשנהו ותלויים הן בזן הספציפי של פרי הזית, הן בכמות המים שמכיל הפרי שגודל בתנאי בעל ללא השקיה כלל או גידול ממטע אינטנסיבי, באחוזי השמן שבפרי, ובעונת השנה המדויקת שבה התבצע המסיק.
תפקידו העיקרי של שלב הערבול הוא לחבר את בועיות השמן הקטנות המצויות בתערובת פרירות הזית לכדי בועיות גדולות יותר של שמן אשר יהפכו את שלב ההפרדה ומיצוי השמן ליעיל יותר, ואורכו בממוצע כ- 40 דקות.
ככלל, בתי בד המבצעים כבישה קרה לא מחממים את התערובת ואף דואגים שטמפרטורת העיסה לא תעלה על 28-30 מעלות צלזיוס וזאת כדי לא לפגוע באיכות השמן המופק. טמפרטורת גבוהות יותר או חימום של העיסה יפיקו שמן רב יותר אך באיכות נמוכה יותר, ולעיתים אף איכות שאיננה ראויה למאכל אדם.
בשלב ההפרדה שלאחר הערבול מועברת העיסה אל הסרכזת (צנטריפוגה) לשם הפרדת השמן מכלל העיסה. הסרכזת מסתובבת במהירות גבוהה ביותר והכח הצנטריפוגלי הוא זה שלמעשה מפריד את השמן מהמים. בתי בד הפועלים בשיטה של 2 פאזות האיכותית יותר אך מוגבלת מבחינת היקפי כושר היצור (עד 1 טון פרי זית לשעה) יסתפקו בסרכזת יחידה בתהליך אשר תבצע הפרדה בו זמנית של הגפת ומי העקר של פרי הזית לצד אחד, ושמן זית כתית מצדה השני של הסרכזת. בתהליך זה לא מוספים מים כלל לתערובת וההפרדה מתבצעת על בסיס העקרון של המשקל הסגולי השונה של השמן והמים: למעשה המים "כבדים" יותר מן השמן ונאספים בקצה הסרכזת, ואילו השמן שמשקלו הסגולי קטן יותר נאסף דרך פיות ייחודיות לכך.
בבתי בד הפועלים בשיטה של 3 פאזות ישנם למעשה 2 סרכזות שונות בתהליך שהראשונה תפקידה להפריד את הגפת מהעיסה, לאחר מכן מוסיפים מים לעיסה באופן יזום, ומעבירים אותה לסרכזת השנייה שתפקידה להפריד בין המים לשמן בלבד. שיטה זו מניבה שמן באיכות נמוכה יותר בגלל המגע של מים מוספים עם שמן הזית, אך מצד שני מאפשרת עצירת שמן זית בהיקפים גדולים יותר (מעל 1 טון של פרי זית לשעה)
את השמן יש לאחסן במקום קריר ומוצל בשל נטיתו הרבה להתקלקל ממגע של אור וחמצן לאחר הפקתו, בתי הבד המודרניים והמתקדמים מאחסנים את שמן הזית במכלי נירוסטה גדולים המיועדים לכך, ומבקבקים רק את הכמות הדרושה להם מעת לעת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בית הבד |
| ערך מילוני בוויקימילון: עקל |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית בד |
בית בד מחורבת קסטרא, התקופה הביזנטית מאות 4-7 לספירה. מתקן כבישה של הזיתים מסוג מכבש קורה ומשקולות. היום נמצא בדרך הדורות על הר הכרמל.
בית בד בתל חצור
שחזור מפרכה ביד השמונה
בית בד, תחריט מהמאה ה-16
סל קלוע מסיבי קוקוס למעיכת זיתים במכבש והפקת שמן
מכבש בית בד משוחזר בדרך הקיסר הרומי
בית בד במעלה שומרון
שרידי בית בד בדיר קלעה, 12/08
הפקת שמן זית באיטליה
מפרכה ביער יתיר שננטשה בטרם הושלמה חציבתה
הערות שוליים
- ^ הפקת שמן זית נקראת בעברית "עצירה".