בן הכט (אוניית מעפילים)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"בן הכט"
מסלול ההפלגה של "בן הכט"
משחתת בריטית עוקבת אחרי "בן הכט"

בן הכט (או אבריל) הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, מהבודדות שלא על ידי אנשי המוסד לעליה ב' לאחר מלחמת העולם השנייה. נקראה על שם הסופר היהודי האמריקאי בן הכט, אשר הכנסות מחזהו המצליח "דגל נולד"[1]. הוקדשו ל"הליגה האמריקנית למען ארץ ישראל חופשית" (שמה המקורי באנגלית: "American League For a Free Palestine") של הלל קוק, אשר מימנה את רכישת האונייה.

תולדותיה

"ארגוסי" - בבעלות פרטית ובשירות צבאי

האונייה נבנתה בשנת 1931 בגרמניה כיאכטה במספנות חברת "קרופ" (בגרמנית: Krupp) בגרמניה כיאכטה פרטית, בעלת תפוסה של 800 טון, ונקראה בשם "ארגוסי" ("Argosy“). במהלך מלחמת האזרחים בספרד היא שימשה את הרפובלקנים להברחת נשק. היא נמכרה לצי האמריקאי ב-1942 (בו נקראה: USS Cythera PY31)[2], ושימשה בין השאר לניסויים של גילוי צוללות בעזרת סונאר[3].

"אבריל" - "בן הכט"

ילד מעפיל עם גלגל ההצלה מהאונייה

רכישה והכנה להפלגה

בשנת 1946 נרכשה האונייה מעודפי צי ארצות הברית שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, על ידי הלל קוק שנודע גם בשם פיטר ברגסון, ועל שמו גם נקראה קבוצת ברגסון - קבוצת פעילים רוויזיוניסטים בארצות הברית[4]. התרומות שנאספו הועברו לרוכשים על ידי "הועד העברי לשחרור לאומי" (באנגלית: "The Hebrew Committee of National Liberation"). הרכישה התבצעה באמצעות חברת "TYRE SHIPPING CO" חברה ניו יורקית בבעלות אלכסנדר וילף, שהיה סגן יושב ראש "הליגה האמריקנית למען ארץ ישראל חופשית"[5]. הסכום הנדרש לרכישה נאסף על ידי הליגה אצל נדבנים, וכן מהכנסות המחזה של בן הכט בשם "דגל נולד" ("A flag is born")[6][7]. שמה כאשר נרכשה היה "אבריל" ("Avril").

ב-27 בדצמבר 1946 היא הפליגה דרך האוקיינוס האטלנטי לצרפת, כשהיא נושאת דגל של הונדורס. בפורט דה בוק היא הוסבה לקליטת מעפילים. רב החובל היה הרי הרשקוביץ, יהודי אמריקאי שהתנדב לעזור למפעל ההעפלה. לצדו צוות של 24 ימאים, בהם כעשרה יהודים מתנדבים, ושני נורווגים בעלי אזרחות אמריקאית. בספינה הוקמה "מפקדה" ובה שמונה חברים: מפקד הספינה, מפקד צבאי – אחראי על הקשר עם הבריטים במקרה עימות, "מקשר", מעין שר החוץ, שתפקידו קיום הקשר עם אנשי הצוות האמריקאים, מפקד חוליית שירותים (Quartermaster) לטיפול באספקה, אחראי ניקיון, אחראי על החלפת משמרות וחלוקת הזמן ורופא. מלווי האונייה מטעם המוסד לעליה ב' היו אנשי הפלי"ם: שמחה ברלין ומשה שוורץ.

המעפילים

המעפילים נאספו על ידי אנשי המוסד לעליה ב'. חלקם שהו קודם במחנות פליטים באזור האמריקאי של גרמניה, והם יצאו באופן גלוי ממינכן דרך קרלסרוהה, באישור הצבא האמריקאי והצירות הצרפתית בפרנקפורט. בליל 24-23 בפברואר 1947, חצו 535 מהם את הגבול הצרפתי ליד קל (Kehl). הם הוסעו ברכבת לגרנובל לשם הגיעו ב-24 בפברואר. 10 מהם נמלטו ולא הפליגו. 4 אחרים נשארו לטיפול רפואי. 45 מעפילים נאספו בגרנובל בעת שהותה של הקבוצה. 40 הגיעו ישירות לנמל פורט דה בוק. לפני ההפלגה כונסו יחד, שרו את התקווה ואת המנון בית"ר, והשמיעו ברכות לשלטונות הצרפתיים, ובחצות יצאו לנמל.

ההפלגה

האונייה הפליגה ב–1 במרץ 1947 בשעה 16:00 מצרפת. על פי העיתון "דבר" על סיפונה הפליגו כ-599 מעפילים: 385 גברים, 194 נשים ו-20 ילדים[8]. האונייה התגלתה על ידי כוחות צבא בריטים בשבת, 8 במרץ[9]. בשעה 10:00 חגו מעל הספינה שני מטוסים בריטים. ב-11:00 הגיעו שתי משחתות בריטיות שנצמדו לספינה משני צדיה, במרחק 50 מייל מהחוף. צוות הספינה החליט להתעלם מהמשחתות ומהקריאות ברמקול לכניעה. כוונתו הייתה להמתין במים בינלאומיים עד לרדת החשיכה, ולהפליג במהירות אל החוף.

בשעה 16:30, במרחק כ-13 מייל מהחוף, נחסמה דרכה על ידי שתי המשחתות. כ-100 חיילים בריטים מצוידים בנשק, רימוני גז מדמיע, אלות וכידונים, קפצו אל הסיפון. חלקם החזיקו זרנוקי מים. לא הייתה התנגדות של ממש מצד המעפילים. בשעה 19:30 הובאה הספינה לנמל חיפה.

ב-10 במרץ 1947 דווח בעיתון "דבר" כי המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין ביום הקודם[8]. על פי העיתון "דבר", עם הצטרפותם של מעפילי האונייה עלה מספר המעפילים בקפריסין למעל 10,000, המספר המקסימלי שנקבע למחנות[10].

כ-20 בני אדם, מצוות הימאים והמלווים, נעצרו על ידי הבריטים בכלא עכו[11][12]. וכן הוחזקו במעצר שלושה מנוסעי האונייה שהוצגו כעיתונאים;[13] שניים מהם גורשו לאחר מספר ימי מעצר, והשלישית המתינה בכלא לקבלת רישיון עלייה[14]. ב-30 במרץ, לאחר התערבות דיפלומטית, גורשו הימאים אזרחי ארצות הברית לארצם.

ממשלת המנדט החרימה את האונייה, לאחר הליך משפטי[15].

הסופר בן הכט הודיע בתגובה לגירוש המעפילים לקפריסין, שהוא כותב עוד הצגה שהכנסותיה יוקדשו למימון אוניית מעפילים נוספת[16].

בשירות חיל הים הישראלי

לאחר עזיבת הבריטים, שומשה לשירות בחיל הים הישראלי וניתן השם אח"י מעוז ק-24[17]. בין השאר הייתה אניית אם לסירות שייטת 13 והשתתפה בהטבעת אניית הדגל המצרית האמיר פארוק.

בשנת 1955 היא נמכרה לאיטליה ובה היא שימשה במשך שנים רבות כמעבורת במפרץ נאפולי.כיום הספינה עדיין בשירות פעיל כיאכטה תחת השם Santa Maria Del Mare ודגל איטלקי. הספינה עברה שינויי גוף אוניה. [18]

לקריאה נוספת

  • שי חורב, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ: ההעפלה הרביזיוניסטית והאזרחית ביבשה ובים, חיפה: דוכיפת, תשע"ב 2012, עמ' 191-187.
  • ראובן אהרני, מֻטּוֹת תֹּרֶן: ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה, המרכז לתולדות כוח המגן ה'הגנה' ע"ש ישראל גלילי, תשנ"ח 1997, עמ' 23-22.
  • חיים לזר, "אנית המעפילים 'בן-הכט'", מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, ח (תשנ"ה), עמ' 5–17 .
  • יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 83.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בן הכט בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0