בני רכב
בְּנֵי רֵכָב (נקראים גם: רֵכָבִים), הם משפחה מבניו של 'יהונדב בן רכב'[1]. הרכבים ישבו ביהודה, ונודעו בהתנזרות ממספר דברים, על פי הוראתו של אביהם. הפרשנות המקובלת היא[2] שהיו גרים בני השבט הקיני, צאצאיו של יתרו חותן משה, וחלק מבנותיהם היו נשואות לכהנים, כך שנכדיהם כבר ישבו כמיוחסים בלשכת הגזית[3].
המסתורין באשר לגורלם לאחר תקופת המקרא וייחודם כקבוצה שחיה חיי פרישות במדבר, עוררו שמועות ואגדות שנשמרו במסורות יהודיות מוקדמות ומאוחרות, נוצריות, ומוסלמיות.
יהונדב בן רכב והרכבים במקרא
יהונדב מוזכר לראשונה בספר מלכים, כמי שהצטרף ותמך, רעיונית ומעשית, במלך יהוא, בעת שכינס בעורמה את כל נביאי הבעל, למקום אחד והרג אותם.
- ”וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ, וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת יָדֶךָ; וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'; וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ”.[4] מפסוקים אלו ניתן להסיק שיהונדב היה מוכר כאיש נאמן לה', ועל כן צירף אותו המלך לטבח שעשה בנביאי הבעל.
לאחר כ־200 שנה, בספר ירמיהו, מוזכרים צאצאיו של יהונדב, בהקשר של ציוויו של אביהם, והקפדתם הרבה לשמור את הציווי.
- ”הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית ה' אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן... וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן: וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם, וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם... וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ, לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ...”.[5] "
אנשי "בית הרכבים", המציגים את עצמם כצאצאי יהונדב בן רכב, מתוארים בפסוקים אלה כקהילה המתייחדת באורח חייה בעקבות מצוות אביהם הקדמון, יהונדב. הם מנועים משתיית יין, מישיבה בבתי קבע ומעיסוק בחקלאות. הם חיים באוהלים, ומכאן ניתן להסיק שהם עוסקים במרעה וייתכן שהם חיים באזור שאינו מיושב, אולי במדבר. ירמיהו מביא את סיפורם כדוגמה ומופת לאנשים המקיימים את מצוות אביהם ועומדים בכל הפיתויים. זאת בניגוד לעם ישראל שאינו מקיים את מצוות ה' למרות הפצרות חוזרות ונשנות של הנביאים ולכן אלוקים יעניש אותו.
על אף שבדבריו ירמיהו אינו מתייחס לאורח חייהם של הרכבים, אפשר שהוא מביא אותם לא רק כדוגמה למי שמקיימים את מצוות אביהם, אלא גם כמי שמקיימים אורח חיים מוסרי וטהור, בניגוד לשחיתות ולסיאוב שפשו ביהודה. ירמיהו ונביאים אחרים הציגו את חיי הרועים היושבים באוהלים כחיים של צניעות ופשטות לעומת תושבי ירושלים ויהודה שחטאו בחיים של חומרנות ושחיתות. הרצון להרבות ברכוש, בבתים ובשדות, הביא בעקבותיו חיי הוללות והפקרות שנלוו גם בסביאת יין. הסיבה להמנעותם מתענוגות וממגורים קבועים מוצגת בחז"ל כאבלות מוקדמת על בית המקדש שנבואה על חורבנו העתידי הגיעה אליהם[6]. ייתכן שההמנעות ממגורי קבע ושתיית יין נובע גם מכך שעבודת האדמה בכנען נקשרה באלילי הפריון – בעל ועשתרת, ובכך הייתה גורם נוסף שהשפיע על בגידת העם באלוקיו[דרוש מקור]. הנביאים הציגו את תקופת הנדודים במדבר, לפני ההתיישבות בארץ ישראל, כתקופה של טוהר ונאמנות לאלוקים[7] ולכן אורח חייהם של הרכבים הופך אותם לחברת מופת יהודית.
בספר ירמיהו מופיע גם שמו של מנהיג בית רכב באותה התקופה, יַאֲזַנְיָה בֶן־יִרְמְיָהוּ בֶּן־חֲבַצִּנְיָה[8].
בספר נחמיה נזכר מלכיה בן-רכב, שר הפלך של 'בית הכרם', אשר שיקם את שער האשפות בחומת ירושלים: ”וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן-רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית-הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו” (ספר נחמיה, פרק ג', פסוק י"ד).
בני רכב בדברי חז"ל
חז"ל קשרו את משפחת הרכבים עם הקינים, צאצאי יתרו חותן משה, בהסתמך על הפסוקים:
- ” וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב אֶת-הָעָם” (שופטים פרק א' פס' ט"ז)
- ”וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים; הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים, מֵחַמַּת אֲבִי בֵית-רֵכָב” (דברי הימים א' פרק ב' פס' נ"ה)
למרות שגרים לא נטלו חלק בארץ, ביארו חז"ל שסביבת יריחו נמסרה לבני יתרו באורח זמני כקיום הבטחת משה, בשכר שנלוו לעם ישראל: ”"מַה טּוֹבָה הֵטִיבוּ לוֹ? אָמְרוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְחַלְּקִין אֶת הָאָרֶץ, הָיָה דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ ת"ק אַמָּה עַל ת"ק אַמָּה וְהִנִּיחוּהוּ מִלַּחֲלֹק, אָמְרוּ מִי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ הוּא יִטְּלֶנּוּ, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נְתָנוּהוּ לִבְנֵי יִתְרוֹ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים"” (ספרי במדבר, בהעלותך פיסקא פ"א)
על אף שנפלה בחלקם נחלה דשנה ופוריה, עזבו הקינים את מקומם והלכו לערד שביהודה ללמוד תורה לפני יעבץ, הוא עתניאל בן קנז.
חז"ל ציינו את חיבת התורה של בני יתרו:” שלא מצינו בכל הגרים שחיבבו את התורה כיתרו. וכשם שחיבב יתרו את התורה כך חיבבו בניו את התורה... שהניחו את יריחו והלכו להם אצל יעבץ לערד ללמוד הימנו תורה” (ספרי בהעלותך פיסקה עח)
רמז לאורחות חיי הרכבים דרשו חז"ל בפסוק: "תרעתים - שהיו מתריעים ומתענים, שלא היו מגלחים, שהיו יושבים בפתח שערי ירושלים. שמעתים– ששמעו לקול מצוות אביהם, ששמעו קול תרועה בסיני. סוכתים - שלא סכו את השמן, שהיו יושבים בסוכות. יושבי יעבץ - שהניחו את יריחו והלכו להם אצל יעבץ ללמוד תורה"[9].
לפי מקור אחר בחז"ל, עזבו בני יתרו את יריחו לאחר שנבנה בית המקדש והעיר נמסרה לידי שבט בנימין[10]. את צוואתו לבניו ציווה יונדב בן רכב לאחר ששמע מן הנביאים שבית המקדש עתיד להחרב[11].
בספר ירמיהו מסופר, כי יהונדב הבטיח לבניו ששכרם על קיום מצוותו יהיה שיאריכו ימים במקום שבו הם חיים. ירמיהו חוזר על ההבטחה לאריכות ימים בצורה אחרת: ”לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים”.
תרגום יונתן לביטוי "עמד לפני" הוא "משמש קדמי", ומשמע שמדובר בשימוש בכהונה. בספרי עמדו על התמיהה: "וכי גרים נכנסים להיכל, והלא כל ישראל לא נכנסו להיכל?", ושתי דעות נאמרו בפתרון הדבר: שהיו יושבים בסנהדרין ומורים בדברי תורה, ויש אומרים שהיו בנותיהם נשואות לכהנים, והיו מבני בניהם מקריבים על גבי המזבח[12].
על קשרם של בני רכב לעבודת המקדש ניתן לעמוד גם מן המשנה בתענית (פ"ד מ"ה), המספרת לנו שאחת המשפחות שהביאו עצים למזבח, הייתה משפחת בני יהונדב בן רכב, וזמנם בז' באב.[13]
מאמרי חז"ל רבים נסובו על יתרו ועל בני רכב וכולם מדברים בשבחם.
- אמר רב חייא בר אבא, אמר רבי סימאי: ” שלשה היו באותה עצה אלו הן: בלעם, איוב, ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית”. דבריו של רב סימאי מתייחסים לדברי בלעם” וַיַּרְא, אֶת-הַקֵּינִי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ”.[14] בלעם רואה בחזונו, את בני רכב, צאצאיו של יתרו, כיושבים בלשכת הגזית, והוא שואל בתמיהה, הרי כולנו היינו באותה עצה נגד עם ישראל, ואיך זכו בניך לשבת במקום כה רם? אלא, אומרים חז"ל, שכך זכו בניו של יתרו, מפני שברח אביהם.
- אמר רבי נתן: ”גדול הברית שנכרת עם יונדב בן רכב, מן הברית שנכרת עם דוד, שהברית שנכרת עם דוד לא נכרת אלא על תנאי... אבל הברית שנכרת עם יונדב בן רכב לא נכרת עמו על תנאי”[15]
- ”"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר" - אלו בני יונדב בן רכב שנכנסין לבית המקדש ומקריבין קרבנות ומתרצים, ומבשרים את ישראל, שנאמר: "לא יכרת איש ליונדב בן רכב"” (פסיקתא דרב כהנא נספחים ה).
בתלמוד הירושלמי[16] נאמר כי רבי יוסי בן חלפתא, מגדולי התנאים, היה מצאצאי בית רכב. לפי גירסת הגאונים המדובר ברבי חייא הגדול[17].
בהלכה ובמוסר
יש מן הראשונים שלמדו ממעשה בני רכב, שיש צד של מצווה בקיום צוואת האב, אף בדבר שאינו נוגע לאב עצמו[18], ויש שכתבו שהנהגתם היתה לפנים משורת הדין וממידת חסידות, ולכן זכו לשכר על כך[19].
בספרות המוסר למדו מהדרכות יונדב בן רכב את מעלת הפרישות מענייני העולם הזה[20], ואף המליצו לאדם היודע שבניו שומעים לו, לצוותם על הנהגות פרישות וצניעות דומות[21].
בני רכב בעת החדשה
שמם של בני רכב השתמר כנראה בהקשר למסורות המוסלמיות על יהודי ח'ייבר, בני שבט יהודי שחי במדבר ערב. הם נודעו בעיקר בסיפור על קרב ח'ייבר, שהיה מהקרבות המכריעים של הנביא מוחמד. יהודי ח'ייבר סירבו לקבל את האמונה המוסלמית גם לאחר שהובסו בקרב, אך זכרם נשמר באגדות כלוחמים אמיצים. מסורות אלה שנשתמרו במשך מאות בשנים בקרב יהודים ומוסלמים נקשרו בראשית המאה ה-20 בבני רכב, יושבי האוהלים שגורלם לא נודע מאז נזכרו במקרא, אולי בשל חילופי אותיות בשמותיהם חייבר-רכב.
ג'וזף וולף (אנ') מיסיונר אנגליקני ממוצא יהודי, שערך מסעות רבים ברחבי אסיה, טען בזכרונותיו כי פגש בתימן שבט של צאצאי הרכבים השומרים על מצוות יהונדב בן רכב ואינם שותים יין, אינם זורעים שדה, וחיים באוהלים.[22] לסיפור זה אין חיזוק ממקורות אחרים אך ייתכן והוא מושפע מאגדות שרווחו באזור ובארץ ישראל בקרב יהודים ומוסלמים, בדומה לסיפורים על עשרת השבטים האבודים שזכו במאה ה 19 להתענינות מיוחדת. מיסדר נוצרי בשם The Independent Order of Rechabites (מיסדר הרכבים) נוסד באנגליה בשנת 1935 כחלק מהתאגדויות שקמו בעיקר בארצות דוברות האנגלית ובסקנדינביה במטרה לצמצם או למנוע את שתיית האלכוהול. המיסדר רואה בבית הרכבים המקראיים דוגמה ומופת לחברה טהורה ומוסרית יותר בזכות ההימנעות משתיית יין ומיני אלכוהול. סניפי המיסדר נקראים אוהלים והם פעילים עד היום בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
בני רכב נזכרים בספרות של תקופת העלייה הראשונה והעלייה השנייה, ככל הנראה כחלק מן השאיפה למצוא בארץ ישראל יהודים ילידים שיקבלו את המתיישבים החדשים כאחיהם. במושבות העלייה הראשונה נפוצו שמועות וסיפורים על מפגשים עם בדווים יהודים, רוכבים על גמלים ואוחזים בנשק, שהם בנים לשבט יהודי חייבר, ואולי גם לבני רכב הקדמונים,[23] כזה הוא סיפורה של חמדה בן יהודה "חוות בני רכב" 1903, המתאר מפגש דמיוני עם בני רכב, שמעולם לא עזבו את הארץ.[24] הסיפור שהתפרסם בהמשכים בעיתון "השקפה" מספר על מפגש עם שבט בדואי היושב במזרח ים המלח. בני השבט הדוברים במעין עברית, הם יושבי אוהלים ואינם נוטעים ואינם שותים יין, כמסורת מאביהם הקדמון. לדבריהם הם נקראים חבר או רכב, ומעולם לא עזבו את ארצם.[25]
ש"י עגנון בספרו הדום וכסא מתאר ביקור דמיוני אצל בני רכב בעיר התמרים בבקעת יריחו. הרכבים בסיפורו הם קהילת מופת בכל אורחות חייהם. הם חיים באוהלים ונהנים משפע הפירות המקום. הם אינם משתמשים בכסף, חיים בצניעות, ואינם שותים יין או כל משקה אחר מלבד מים. הם "ישרים בלבם ותמימים במעשיהם" ומתחתנים רק זה בזה כדי להבטיח שתמיד ישמרו על השבועה "שהשביעם יונדב אביהם... הם עומדים בשבועתם ואינם משנים כלום, לא במאכל ובמשתה ולא בכסות ולא בדירה ולא באירוסין ובנישואין". הרכבים שפגש עגנון בסיפורו יושבים במקומם, בבקעת יריחו כל הימים. " ועד היום הם קיימים ועומדים. בא נבוכדנצר ולא הגלם, בא טיטוס ולא החריבם. והם יושבים מסוגרים במקום אחד בארץ ישראל ואין פותח, שלא להחריד אותם מפני בני אדם שסביבותם ועדיין לשונם נקיה כבימי יונדב אביהם"[26]
קישורים חיצוניים
- רשימת מאמרים על בני רכב באתר רמב"י
- הלל ויס, עשרת השבטים, בני משה ובני רכב מאז ועד היום: בין אוטופיה לדיסטופיה ביצירת עגנון, עי"ן גימ"ל, גיליון ב', תשע"ג-2013
- ראובן גפני, בני הרכבים ובני עלי, מכללת הרצוג - גוש עציון
- (On the Life of the Blessed (Zosimus
- המפגש בין יהונדב בן רכב ליהוא באתר ישיבת מרכז הרב.
- בני רכב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ מוזכר 4 פעמים בתנ"ך (פעם במלכים ב' פרק י', פסוק ט"ו, ו-3 פעמים בספר ירמיהו, פרק ל"ה, פסוקים: ח', י"ד, ט"ז)
- ^ רש"י ירמיה ל"ה ב; ספרי זוטא י כ"ט; מכילתא דרשב"י יח כ"ז
- ^ ספרי בהעלותך פסקא עח.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י', פסוקים ט"ו-ט"ז
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ה, פסוקים א'-י"ט
- ^ ספרי לפרשת בהעלותך, אות עח
- ^ ראובן גפני, בני הרכבים ובני עלי, מכללת הרצוג - גוש עציון
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ה, פסוק ג'
- ^ ספרי בהעלותך פיסקה עח
- ^ ספרי וזאת הברכה פיסקא שנ"ב וראו רד"ק שופטים פרק א פסוק טז
- ^ מכילתא דרשב"י פרק יח פסוק כז, מדרש תנחומא פרשת שמיני
- ^ ספרי במדבר פיסקא עח
- ^ ראובן גפני, בני הרכבים ובני עלי, מכללת הרצוג - גוש עציון
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק כ"א
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל, ספרי מופת לבתי ספר, הוצאת שוקן, תש"ד, עמ' פ"ב, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ב'
- ^ תשובות הגאונים הרכבי סימן שמט
- ^ שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן נג
- ^ שבות יעקב חלק א סימן קסח
- ^ חובת הלבבות שער הפרישות פרק ו, המספיק לעובדי ה' על הפרישות ד"ה והוא הדין
- ^ פלא יועץ ערך יין, יסוד ושורש העבודה פרק מד וראו צוואת השל"ה מסכת סוכה פרק דרך חיים תוכחות מוסר
- ^ Journal of the Rev. Joseph Wolff ...: In a Series of Letters to Sir Thomas Baring, Bart. : Containing an Account of His Missionary Labours from the Years 1827 to 1831 : and from the Years 1835 to 1838. London, James Burns, 1839.
- ^ אהוד בן עזר, צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל., באתר חדשות בן עזר
- ^ יפה ברלוביץ', ספרות העלייה הראשונה כספרות מתיישבים ראשונים: הצעה לתיקון היסטוריוגרפי, ירושלים: יד בן צבי
- ^ נורית גוברין, דבש מסלע, תל אביב: משרד הביטחון הוצאה לאור, 1989, עמ' 45 - 53
- ^ הלל וייס, קול הנשמה - חקר "הדום וכסא" ספר דברי הימים לש"י עגנון, ירושלים: אוניברסיטת בר-אילן, 1985, עמ' 123 - 135
