גדליה אלון
 | |
| לידה | ט"ו בשבט תרס"א |
|---|---|
| פטירה | כ"ח באדר תש"י (בגיל 49) |
| פרסים והוקרה | חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ג (3 שנים לאחר פטירתו). |
| תרומות עיקריות | |
| חקר תולדות ארץ ישראל | |
גדליה אלון (רוֹגוֹזניצקי) (4 בפברואר 1901[1] – 17 במרץ 1950) היה היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ג (1953) לאחר מותו.
חייו
נולד בשנת 1901[2] בשם גדליהו רוֹגוֹזניצקי בעיירה קוברין שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום בבלארוס). אביו, נחמן, היה למדן ובעל מלאכה. אלון למד ב"חדר" וב"ישיבה קטנה" שנוסדה אז בקוברין. בשנת 1913, בגיל 12, החל ללמוד בישיבת סלבודקה, אחת מהישיבות היוקרתיות ביותר בליטא, שם יצא שמו למרחוק כעילוי. בזמן מלחמת העולם הראשונה נע ונד אלון עם ישיבתו. ב-1917 שב לעיר מולדתו.
לאחר הצהרת בלפור נהפך אלון לפעיל ציוני ויסד בקוברין בית ספר עברי, הנושא אופי דתי לאומי. בשנת 1922 סיים את חוק לימודיו בבית ספר תיכון יידי בווינה. ב-1924 נסע לברלין, שם למד שנה אחת באוניברסיטת ברלין ובבית המדרש לרבנים בברלין של הרב עזריאל הילדסהיימר. עלה לארץ ישראל ב-1926, החל ללמוד באוניברסיטה העברית ובשנת 1931 היה ממסיימי מחזור הלימודים הראשון בה[3]. אלון החל ללמד באוניברסיטה תלמוד והיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד. בכל תקופת הוראתו באוניברסיטה לימד כמורה מן החוץ ללא קביעות, באמצעות קרן מחקר שהתחדשה משנה לשנה.
אלון היה חבר בהגנה וב-1936 שימש כמפקד פלוגה. למרות גילו המבוגר, נטל חלק גם במלחמת העצמאות בהגנה על הר הצופים, אבו טור ותלפיות.[4]
נפטר מהתקף לב בכ"ח באדר תש"י בירושלים.
בתשי"ג (1953), שלוש שנים לאחר פטירתו, חולק לראשונה פרס ישראל, ואלון היה חתן פרס ישראל במדעי היהדות על ספרו (שראה אור לאחר מותו) "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד".[5]
לאלון שלושה ילדים: נועה דותן, אלעאי אלון, פרופסור לאסלאם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ונחי אלון, פסיכולוג.
על שמו רחוב במושבה הגרמנית בירושלים.
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית[6].
פועלו
אלון חקר את תולדות ארץ ישראל בתקופה שתחילתה באלכסנדר מוקדון וסיומה בכיבושי הערבים, תקופה שעמדה בסימן מאבקו של עם ישראל עם הפוליטיקה והתרבות היוונית והרומית מחד, ופרס הפרתית והסאסאנים מאידך. אלון שלט במדעי היהדות, ופרט לכך שלט גם בכל ענפי המדעים הקלאסיים, ובהם: פפירולוגיה הלניסטית, אפיגרפיה יוונית ורומית, המשפט הרומי, ספרות והיסטוריה של יוון ורומי מהומרוס ועד יוסטיניאנוס, והספרות הנוצרית מכתבי הברית החדשה ועד אחרוני אבות הכנסייה.
אלון השתמש בשיטה הפילולוגית-היסטורית בניתוחם של המקורות היוונים והרומי, בשיטה זו השתמש גם בביאור המקורות התלמודיים. בין מוריו העריך ביותר את אברהם ביכלר, ובסופו של דבר עלה על רבו. אלון התוודה בקרב חבריו כי הוא שואף לפרוץ דרך בחקר התלמוד, כפי שעשה תאודור מומזן בתחום ההיסטוריה הרומית. כפי שמומזן השתית את בניינו ההיסטורי על יסודות המשפט המדיני הרומי, כן שאף אלון לבנות את ההיסטוריה של תקופת התלמוד והמשנה על פי יסודותיה של ההלכה. כל הלכה נחקרה בנפרד, וביחד מרכיבות ההלכות השונות את הבניין ההיסטורי בכללותו. כל הלכה ואגדה נתפשו בתחילה כדבר קודש ופורשו באופן מסורתי ואז נקבעו בתוך המציאות ההיסטורית ופורשו לפיה. אלון קורא תיגר על ההפשטה של ההיסטוריה היהודית, ובא לבאר את מוצא פיהם ומעשיהם של פרושים וחכמים לפי תנאי הנסיבות בנות הזמן בו הם חיו, ולפי כוונות מאמרי ההלכה והאגדה.
בערוב ימיו הקדיש עצמו אלון לתולדות הסדרים המשפטיים, החברתיים והפוליטיים של ארץ ישראל היהודית בתקופת המשנה והתלמוד.
אלון האיר באור חדש את המדרג החברתי של המנהיגים הדתיים בישראל והתחקה אחר אופי מנהיגותם. לפי דעתו, התקיים בקרבם מנהל אוטונומי עד חורבן התרבות העברית העתיקה בארץ, מכאן שאין לראות בתקופה שאחרי חורבנו של הבית השני כתקופת הגלות, אלא המשך החיים העצמאיים בארץ בעלי נופך לאומי. הוא אף הראה כי חרף השוויון ששרר בעולם היהודי, הרי שחכמי ההלכה, שלהלכה היה אמור לחול עליה העיקרון הדתי של החירות והשוויון, הושפעו מהמבנה האוליגרכי החברתי של הקיסרות הרומית שסביבם והתפתח אצלם משטר מעמדי של מעבר בירושה מאב לבן, שהוא מסממני האצולה. סטגנציה מעמדית זו הייתה להם לרועץ והיא גם בין הגורמים שהביאו לחורבנו של העולם היווני-הרומי.
אלון היה חלוץ ומניח הייסוד למחקר המודרני של תקופת התנאים, ועבודתו עודנה נחשבת מאוד בתחום זה. ייחודיותו מתבטאת בכך שקיבל כמעט ללא ביקורת את גרסת חז"ל כפי שהיא מופיעה בגמרא, כשהוא ממעט לעמתה עם מקורות אחרים או לנסות להפריכה.
ספריו
כל מאמריו כונסו בארבעת הספרים הבאים, שיצאו לאור לאחר פטירתו על ידי ע"צ מלמד ושמואל ספראי, ולימים ראו אור בתרגום לאנגלית:
- תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ג-תשט"ז. (2 כרכים) (הספר באתר דעת: כרך א וכרך ב)
- מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ז-תשי"ח. (2 כרכים) (הספר באתר דעת: כרך א, מאמרים מתוך כרך ב)
- Gedalyahu Alon, Jews, Judaism, and the Classical World: Studies in Jewish History in the Times of the Second Temple and Talmud; translated from the Hebrew by Israel Abrahams, Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1977. ("מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד")
- Gedaliah Alon, The Jews in their Land in the Talmudic Age (70-640 C.E.); translated and edited by Gershon Levi, Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1980-1984. (מהדורה נוספת: Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1989. ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד")
לזכרו
- יצחק בער ... [ואחרים], "לזכרו של גדליהו אלון: דברים שנאמרו באזכרה מטעם האוניברסיטה העברית", ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשי"ג. (חוברת)
ספר לזכרו:
- מנחם דורמן, שמואל ספראי ומנחם שטרן (עורכים), ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל.
לקריאה נוספת
- אפרים אלימלך אורבך, 'היהודים בארצם בתקופת התנאים', בחינות 4 (תשי"ג), 72–61. נדפס שוב בתוך: מחקרים במדעי היהדות ב (תשנ"ח), 687–700. (ביקורת על "תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד")
- זלמן דזימיטרובסקי, 'גדליה אלון ז"ל', קריית ספר כו (תש"י), 308–312.
- יצחק בער, 'גדליה אלון ז"ל', ציון טו (תש"י), 156–159.
- יצחק בער, 'גדליהו אלון', בתוך: ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית (תש"ל), עמ' 3–6.
- שמואל ספראי, 'גדליהו אלון: חוקר ומורה', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 73–71.
- ישעיהו גפני, 'על גדליהו אלון ומקומו בהיסטוריוגרפיה התלמודית', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 75–83.
- דורון מנדלס, "הרקע היווני-רומי ב"תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד" לגדליהו אלון', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 85–94.
- בצלאל בר כוכבא, 'לכל אחד גדליהו אלון שלו', מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 95–106.
- אהרן אופנהיימר, 'גדליהו אלון במבחן היובל', ציון ס"ט, ד (תשס"ד), 459–486.
ביבליוגרפיה של כתביו:
- שמואל ספראי, 'ביבליוגרפיה של כתבי ג. אלון ז"ל', קריית ספר כו (תש"י), 313–314.
- דוד תמר, 'השלמה לביבליוגרפיה של כתבי ג. אלון ז"ל', קריית ספר כז (תשי"א), 120.
- 'ביבליוגראפיה של כתבי גדליה אלון', בתוך: ספר זיכרון לגדליהו אלון: מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית (תש"ל), 292–294.
קישורים חיצוניים
- כתבי גדליה אלון בפרויקט בן-יהודה
- רשימת הפרסומים של גדליה אלון, בקטלוג הספרייה הלאומית
- גדליה אלון, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- גדליהו אלון, דבר, 17 במרץ 1950
- פרופ' גדליה אלון, על המשמר, 19 במרץ 1950
- גדליה אלון למנוחות, דבר, 20 במרץ 1950
- יהודה ה., לזכר נעדרים: גדליה אלון: ליום השבעה, על המשמר, 27 במרץ 1950
- שלמה פרלמוטר, גדליה אלון, דבר, 28 במרץ 1950
- צ. מ. רבינוביץ, תולדות היהודים בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, דבר, 27 ביולי 1956
- יצחק מאור, איש־האמת־והחובה (במלאת עשר שנים למותו של גדליה אלון), דבר, 3 ביוני 1960
- רשימת המאמרים של גדליה אלון באתר רמב"י
- גדליה אלון, באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
- ^ כך לפי החקוק על מצבתו: ט"ו בשבט תרס"א
- ^ יצחק בער, גדליה אלון. בתוך: ספר זכרון לגדליה אלון, עמ' 5.
- ^ מתן תעודות הגמר לגומרים הראשונים של האוניברסיטה העברית, עיתון הארץ, 26 בינואר 1932.
- ^ גדליהו אלון, דבר, 17 במרץ 1950.
- ^ החלוקה הראשונה של "פרס ישראל", דבר, 21 באפריל 1953.
- ^ אוסף גדליה אלון (ARC. 4* 1992), באתר הספרייה הלאומית.
- ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים
- סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: היסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו
- חוקרי תקופת הבית השני
- חוקרי תקופת המשנה והתלמוד
- זוכי פרס ישראל למדעי היהדות
- אנשי העלייה הרביעית
- בוגרי בית המדרש לרבנים בברלין
- בוגרי ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה)
- יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
- בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
- זוכי פרס ישראל לשנת 1953
- ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
- ישראלים שנולדו ב-1902
- ישראלים שנפטרו ב-1950
- בוגרי המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית