דבר שיש לו מתירין
דבר שיש לו מתירין הוא דבר אסור, שיש לו היתר בזמן אחר או באופן אחר. בהלכה, איסור מסוג זה גורר חומרה בדיני ביטול ברוב, לפיה דבר שעתיד להיות מותר אינו בטל ברוב במינו[1] אפילו כאשר בשיעור גדול מאוד של היתר מעורבת כמות קטנה של איסור. דין נוסף הוא במקרה של ספק דרבנן, שהכלל ההלכתי קובע שספיקא דרבנן לקולא, אולם דבר שיש לו מתירין ספיקו אסור.
הטעם שאינו בטל
לדעת רש"י, הרמב"ם והרא"ש הטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא כיון שהדבר בהמשך הזמן יהיה מותר מעצמו, (לדוגמה: ביצה שנולדה ביום טוב) לכן לא רצו חכמים להשתמש בהיתר של ביטול ברוב כשניתן לאובלו אף ללא היתר זה, כשיעבור זמן איסורו[2][3].
לעומתם הר"ן מסביר שלצורך הביטול יש צורך בשונות מהותית של הדבר המתבטל מהדבר המבטל, ולכן כאשר דבר שיש לו מתירין מעורב ברוב היתר במינו, הוא אינו שונה דיו מההיתר ולכן ההיתר אינו יכול לבטל אותו[4].
באיסור דרבנן
לפי ההלכה גם איסור דרבנן אינו בטל כאשר המדובר על דבר שיש לו מתירין[5].
הלכות
דעת רבינו תם שדין זה שייך רק בתערובת מין במינו. אך אם התערובת היא מין באינו מינו, האיסור בטל בששים כשאר איסורי תורה, אולם לדעת הראבי"ה אף מין בשאינו מינו לא בטל[6][7].
בנוסף, לפעמים גם דבר שיש לו מתירין בטל, כאשר האיסור אינו בעין. מסיבה זו פוסק רב מתנה שעצים שנשרו מהדקל בשבת מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, כי למרות שלרב אשי דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באיסור מדרבנן של מוקצה, כאן האיסור אינו בעין שכבר החל להישרף ולהשתנות ממראהו הראשון[8].
חמץ בפסח
לדעת הרמב"ם, חמץ בפסח נחשב כדבר שיש לו מתירין, וזו הסיבה שחמץ בפסח אסור במשהו.[9]. לפי שיטה זו, דין חמץ חמור יותר מדין רגיל של דבר שיש לו מתירין, בכך שהוא אסור גם במין בשאינו מינו. הסיבות להחמיר דווקא בחמץ מוזכרות בספר 'פניני הלכה'[10]:
והטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שהתורה עצמה החמירה בדין חמץ יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ג) כל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה, יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.
לדעת רוב ראשונים, חמץ אינו בכלל דבר שיש לו מתירין. יש ראשונים שסוברים שחמץ בטל כשאר איסורים. לדעת התוספות, חמץ בפסח במשהו משום מחומרתו של איסור חמץ (שהוא איסור כרת). הטענה שאין לחמץ מתירין נובעת מהיותו חוזר ונאסר בכל שנה, או משום שחכמים אסרו את החמץ שעבר עליו הפסח. לפי דעה אחת בשולחן ערוך[11] במקרים מסוימים החמץ נחשב שאין לו מתירין משום שאינו יכול להחזיק מעמד עד לאחר הפסח.
קישורים חיצוניים
- הערך "מיקרופדיה תלמודית:דבר שיש לו מתירין", באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ בשאינו מינו, לרוב הראשונים גם דבר שיש לו מתירים בטל בששים, כמו שאר איסורים.
- ^ רש"י לתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב'.
- ^ פירוש הרא"ש למסכת נדרים דף נח
- ^ ר"ן לתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ב עמוד א', וביאר הט"ז (יו"ד ק"ב ה') את דבריו, שמין במינו ששווים גם בהלכה כגון ששניהם היתר, לדעת כולם לא בטל, כמו שרואים בדם השעיר (מנחות כב:), ולכן דבר שיש לו מתירין שגם האיסור סופו להיות היתר לכו"ע לא בטל, (וראו בדרשות הר"ן ט בטעם צירוף החלבנה לקטורת לתוספת ביאור שיטתו בזה)
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק א', הלכה כ', משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ב', הלכה ו', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ג, סעיף א'
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן ק"א
- ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה י"ב. שם בכסף משנה הביא את שו"ת הרשב"א בו כתוב שהרי"ף חלוק על הקביעה הזו. בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ב, סעיף א' פסק כרמב"ם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד' עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ט'.
- ^ א - חמץ בפסח אוסר את תערובתו בכלשהו, באתר פניני הלכה, 2000-04-07
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ב, סעיף ד'
