הטורקים הצעירים
| מדינה | טורקיה |
|---|---|
| מייסד | סטודנטים לרפואה באיסטנבול |
| תקופת הפעילות | 1890–הווה (כ־134 שנים) |
| אידאולוגיות | לאומנות טורקית, משטר חוקתי |
הטורקים הצעירים (בטורקית עות'מאנית: ژؤن ترک) הייתה מפלגה לאומנית טורקית שתפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני.
רקע היסטורי
ארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני, כיוון שלא כיבד את החוקה ולא ביצע רפורמות לשיפור מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.
הארגון גדל במהירות וקיים קשרים סודיים עם הליברלים העות'מאנים, שהגלה הסולטאן לפריז. הבולט בחברי התנועה היה אהמט רזא. סיסמתו הייתה "סדר וקידמה". בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח את הסולטאן על ידי תככים פוליטיים ונכשל. לאחר ניסיון הדחה זה הוקם בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה, שכונה בעיתונות המחתרתית "שר העינויים של נוער המדינה". בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.
בשנת 1900 הצטרף אל הגולים בצרפת אדם מזרע המלוכה בשם סבאהדין (Sabaheddin), ובמהרה הוא הפך למנהיגה של התנועה. הוא קבע שנחשלות האימפריה העות'מאנית אל מול המעצמות האירופאיות נובעת מכך שהאירופאים אימצו את רעיון האינדיבידואליזם והיוזמה האישית. הוא פיתח את תורת האימפריה העות'מאנית הפדרלית שתספק מינימום של התערבות בחיי האזרחים.
בשנים הבאות עסקה הנהגת הטורקים הצעירים בשאלה איך ניתן להציל את האימפריה העות'מאנית. היה ברור כי ראשית עליה לעבור מודרניזציה מואצת ושנית עליה למצוא בסיס מאחד שיהיה משותף לכל העמים בתחומה ובעיקר לערבים ולטורקים.
קבוצה של סטודנטים, משכילים וקציני הצבא העות'מאני החלו להתארגן בסלוניקי תחת הארמייה השלישית של הצבא העות'מאני. המורדים לא היו קצינים זוטרים ופטריוטיים, כי אם דווקא הקצינים הבכירים שהגיעו מהשכבה השלטת באימפריה. הם הרגישו כי אין ביכולתם למשול באימפריה ביעילות במצב הקיים ולשמור על שלמותה נוכח נחשלותה והסכנות המאיימות עליה.
הפיכת הטורקים הצעירים
בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני.
ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב-7 ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר בטורקים הצעירים. הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול. חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 ללא תנאים. ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימטום נשלח בטלגרף מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב-25 ביולי 1908 הכריז הסולטאן על השבת החוקה.
הטורקים הצעירים בשלטון
בשלבים הראשונים שלט הזרם הליברלי של התנועה שהביע נכונות לדון ברעיון של הכרה בזכויות תרבותיות של המיעוטים הלאומיים כגון היוונים והארמנים, זאת לאור האוריינטציה האנגלופילית שאפיינה אותו. אך בשנת 1913 השתלט על התנועה זרם מועצת האיחוד והקידמה (İttihad ve Terakki Cemiyeti) שהיה זרם לאומני. משלב זה הטורקים הצעירים, שהציגו עצמם בעת ההפיכה כמפלגה ליברלית, הנהיגו שלטון דיכוי ריכוזי במשך עשר שנות שלטונם (עד להתפרקות האימפריה עם סיום מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918). שלטון זה התבטא באפליה ובגזענות נגד העמים הנשלטים באימפריה, שהגיעו לשיאן ברצח העם הארמני השני, שבמהלכו הוגלו ונרצחו כמיליון ארמנים בין השנים 1915-1918. עוד הביאה מדיניותם לפרוץ התקוממות העמים הערביים.
אידאולוגית התנועה
התנועה בראשיתה פעלה על פי תורתו של האידאולוג זיא גקאלפ (Ziya Gökalp). הוא טען כי "העץ" של הטורקיות שואב את עוצמתו וערכיו משלושה שורשים מרכזיים: אסלאם, טוראניזם וציוויליזציה אירופית. בעיית הגדרת הזהות העצמית של הטורקים התבטאה בהיותם החלק השולט בקהילת האסלאם מצד אחד והיותם קרובים למדי לאירופה ולצביליזציה המערבית מצד שני. זיא גקאלפ טען כי המערב הגיע אומנם לפסגת הציוויליזציה הטכנולוגית, אך לעולם לא יוכל להגיע לפסגת הציוויליזציה האמיתית - התרבותית והרוחנית. מכאן שאת התרבות והערכים יש להמשיך ולשאוב מהמסורת האסלאמית, אך את המרכיב הטכני יש להעתיק מאירופה.
הטורקים הצעירים בשלטון היו אנטי אימפריאליסטים. לטענתם דובר בעקרון בזוי שמבוסס על ערכי מוסר ירודים ובראשם הסגידה לכסף. הם גם טענו כי מצויה בו אג'נדה נוצרית מוסווית. הטורקים הצעירים שאפו להפוך את האימפריה ליפן של המזרח התיכון. הם ראו בה מדינה מזרחית שמצליחה להתמודד מול אירופה, במיוחד בעקבות מלחמת רוסיה–יפן.
לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ביולי 1908 החל מאבק על ירושת השלטון בין שני זרמים של הטורקים הצעירים. מצד אחד ניצב הזרם הליברלי שתמך בהדגשת הייצוגיות והפתיחות התרבותית, שבזכותן יוכלו העמים השונים המרכיבים את האימפריה העות'מאנית להישאר במסגרתה. הם הציעו להקים מדינה ליברלית-חוקתית, שבה יבחר פרלמנט שיעודד פלורליזם פוליטי ותרבותי בכל רחבי האימפריה. מנגד ניצב הזרם הלאומני שהאמין כי רק בני הגזע הטורקי ראויים ומסוגלים לשלוט באימפריה המגוונת, כפי שהיה עד אותה עת. זרם זה היה מורכב בעיקר מקציני צבא ומאנשי מנהל ממוצא טורקי ששאפו לשמר את מעמדם, ושלט במועצת האיחוד והקידמה. על אף שתחילה הזרם הליברלי היה הבולט, השיג בסוף הזרם הלאומני את הבכורה וזה הוביל את המדינה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
יחס התנועה ליהודים
בדומה ליתר העדות האתנו-דתיות, תחילה שאפו ראשי התנועה להעניק שוויון זכויות לאזרחים היהודים העות'מאנים ובתנועה היו פעילים יהודים במספר בלתי-מבוטל, שהבולט בהם היה עמנואל קרסו. יהודי האימפריה אהדו רבות את המהפכה, ובארץ ישראל קראו ראשי היישוב הספרדי לעולים מאירופה, לזנוח את אזרחותם הישנה ולהשתלב במשטר החדש הנאור שבשונה מהצארים הרוסים, ינהג בהם כאזרחים מן השורה, ואכן בתקופה זו החלה תופעת ההתעת'מנות בקרב מיעוט מן העולים. מסיבה זו, רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל. על אף שמספר פוליטיקאים מהזרם הליברלי בתנועה הביעו התעניינות מסוימת בהגירה יהודית שתקדם את כלכלת סוריה הגדולה, וניהלו מגעים עם מנהיגים ציונים, ביניהם ויקטור יעקובסון וזאב ז'בוטינסקי, הזרם הלאומני של התנועה שלבסוף השיג את הבכורה, גילה יחס אנטי-ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים (שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית) אויבים והפעילו נגדם גזירות: בין היתר כפו עליהם לקבל אזרחות טורקית, וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל בטענה שהצבא הבריטי מתקרב ליפו. גם ביחס ליהודים האזרחים של האימפריה היה הזרם הלאומני חשדן יותר, ולרוב היהודים חברי התנועה היו מזוהים עם הזרם הליברלי היריב. לצד זאת להבדיל מהאזרחים היוונים והארמנים, היהודים (הלא-ציונים) לא סומנו על ידם כאויבים פנימיים.
קישורים חיצוניים
- הטורקים הצעירים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
