היסטוריה של טורקיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שורשיה של ההיסטוריה של טורקיה נעוצים בתולדותיו של שטח המהווה כיום את הרפובליקה של טורקיה, וכונה באופן מסורתי בכינויים "אסיה הקטנה" או "אנטוליה" בהתייחס לחלקו הארי שבאסיה, בעוד שתראקיה תיארה את חלקה האירופי של המדינה.

האזור הוא בין הראשונים שבהם התפתחו יישובי קבע חקלאים בעולם. תולדותיו שזורים בתולדות המזרח התיכון מן העת העתיקה ועד ימינו. לעיתים שימשה אסיה הקטנה צומת חשוב בין אימפריות שונות ולעיתים הייתה בעצמה מרכזה של אימפריה חשובה שחלשה על שטחים שגבולם חרג בהרבה מגבולותיה של אסיה הקטנה.

האימפריה האחרונה ששלטה על אסיה הקטנה היא האימפריה העות'מאנית וממנה נוצרה המדינה הטורקית המודרנית במחצית הראשונה של המאה ה-20. טורקיה התנערה באופן חלקי מהעבר העות'מאני שלה ואימצה זהות מודרנית יותר וכיום היא בין המדינות החשובות במזרח התיכון.

רקע גאוגרפי

המושג "אנטוליה" (יוונית Ανατολία מ-Aνατολή - "מזרח", טורקית Anadolu) נטבע בעת העתיקה על ידי היוונים, והוא מתייחס לחצי האי שתופס את חלקה המערבי של טורקיה של ימינו, והגובל בים השחור מצפון, בים האגאי ממזרח ובים התיכון מדרום. ממזרח תחומה אנטוליה על ידי קו דמיוני המפריד בינה לבין יתר חלקי אסיה. עם זאת גם במושג זה נעשה לעיתים קרובות שימוש גאוגרפי צר יותר, המתאר רק את ערבות אנטוליה או רמת אנטוליה, היינו הרמה שבמרכז טורקיה המוקפת בהרי הפונטוס מצפון ובהרי הטאורוס מדרום.

גם המושג "אסיה הקטנה" (יוונית Μικρά Ασία, לטינית Asia Minor) נולד בעת העתיקה, ובמקור התייחס גם הוא רק לחלקה המערבי של טורקיה, בין הים האגאי ממערב ועד נהר קיזילאירמאק שבמרכז טורקיה ממזרח. נהר זה שימש קו גבול במספר הזדמנויות בהיסטוריה, הן בתקופת החתים והן במאה ה-6 לפנה"ס עת סימל את הגבול המערבי של תחום ההשפעה הפרסית. עם זאת, בדרך כלל משמשים כיום שני המושגים - "אסיה הקטנה" ו"אנטוליה" - לציון כל חלקה האסיתי של טורקיה.

לאורך חלק ניכר מההיסטוריה, התנהלו חלקיה השונים של טורקיה - בעיקר מזרחה ומערבה - במאובחן זה מזה, והושפעו על ידי כוחות שונים. מזרח אנטוליה היה נתון מסוף האלף השני לפנה"ס להשפעה ארמנית, אשורית ופרסית, בעוד שאת מערבה שטפו גויי הים, שבטים הודו אירופים והשבטים ההלנים. גם לאורך ימי הביניים שימשה טורקיה כקו חזית בין הסאסאנים, העמים הטורקים והמונגולים ממזרח, לבין התרבות הנוצרית-יוונית ששלטה בחופיה המערביים.

שטחה הגדול של טורקיה (כ-780,000 קמ"ר) והעובדה כי היא שוכנת במפגש היבשות אסיה ואירופה, הביא לכך שדברי ימיו של חבל ארץ זה נמתחים עמוק אל תוך הפרהיסטוריה ומתאפיינים באין ספור תהפוכות, מלחמות ומאבקים. החל בעת העתיקה ועד לתקופה המודרנית, כמעט שלא הייתה מדינה, ממלכה או אימפריה בעלת משמעות בתקופתה, שחייליה לא דרכו על אדמה זו ולא הותירה בה את השפעתם. חאתים, חתים, פריגים, קימרים, אשורים, מדאים, ארמנים, פרסים, יוונים ורומאים פקדו אותה בעת העתיקה. ימי הביניים הביאו עמם את הצלבנים ואת השבטים הטורקים שהתמודדו עם האימפריה הביזנטית עד שהכריעו אותה. גם בעת החדשה, לאחר מפלת האימפריה העות'מאנית, נלחמו הטורקים על אדמתם כנגד רוסים, צרפתים, איטלקים ובריטים.

תקופת הברונזה

החאתים

במאות ה־30 עד ה־20 לפנה"ס יישבו החאתים[1] את אסיה הקטנה. שמם נבע מכינויה של אנטוליה בפי האשורים - "ארץ החאתי". האשורים היו מעורבים במידה ניכרת בסחר עם ארץ החאתים,[2] ועדות לכך הן מושבות הסוחרים הרבות שהקימו, ואשר ניבנו בסמוך לערים קיימות. החשובה מבין המושבות הייתה קָרוּם־כַּנֵש אשר נבנתה בסמוך לקילטפה. על רשומות שנתגלו במושבה נחקקו תיעודי סחר, ובהם אזכורים לשמות הודו־אירופיים.

טרויה

דגם של השכבה השביעית של טרויה (טרויה VII)
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – טרויה

טרויה (או "איליון") הייתה עיר קדומה בצפון מערב טורקיה, שנזכרה בכתביו של הומרוס, ובמיוחד באיליאדה העוסקת במלחמת טרויה. טרויה זוהתה כתל היסרלֵק שבנפת צ'נאקלה (Çanakkale), למרגלות הר אידה, סמוך למוצאו הדרומי של מצר הדרדנלים. העיר נוסדה באלף ה-3 לפנה"ס ושגשגה לאורך תקופת הברונזה, בין היתר בשל מיקומה החולש על הדרדנלים ועל המעבר הימי מהים האגאי אל הים השחור. טרויה המשיכה להתקיים גם בתקופת הברזל ועד למאה ה-1 לפנה"ס.

בעיר נחשפו 9 שכבות עקריות, והשכבה השביעית היא זו שזוהתה על ידי היינריך שלימן (Heinrich Schliemann) כעיר בתקופת מלחמת טרויה. בתקופה זו התגוררו בעיר בין 5,000 ל-10,000 תושבים, והיא נזכרה במקרות חתים בשם "ווילושה" (Wi-lu-ša), וייתכן שגם במקורות מצרים.

החתים

האימפריה החתית בשיאה - 1290 לפנה"ס לערך
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – חתים (עם), הממלכה החתית הקדומה, הממלכה החתית הקדומה, האימפריה החתית, הממלכות החתיות החדשות, ארזוה

החִתּים, עם דובר שפה הודו־אירופית,[3] פלשו לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה־20 לפנה"ס, אם כי יש הגורסים שהיו ילידי אנטוליה.[דרוש מקור] הם ירשו את מקומם של החאתים והגיעו לשיא כוחם בשנים 1680 עד 1180 לפנה"ס, עת נמנו עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק. החתים היו העם הראשון שלמד את תורת הברזל[דרוש מקור], דבר שהעניק להם יתרון בשדה הקרב.

הדמויות העתיקות ביותר שנקשרות לעברם של החתים הם המלכים פמבש, פיתחנש ואניתש. האחרון בהם כבש את קילטפה והפכה לבירה החתית הראשונה. מאה שנה לאחר מכן הרחיב המלך לברנש הראשון את גבולות ממלכתו, ובנו, חתושיליש הראשון הקרוי גם לברנש השני, העביר את הבירה לחתושש.

תקופת האימפריה החתית החלה בשלטון המלך תודחליאש השני בסביבות שנת 1400 לפנה"ס. בשיאה נמתחו גבולות האימפריה על פני רובה של טורקיה המודרנית ועל חלקים ניכרים בסוריה ועד לנהר הפרת במזרח. בימי יורשיו, אַרְנוּוַאנְדַש השלישי ושופיליליומש השני, הסתערו גויי הים על הממלכה, ובשנת 1190 לפני הספירה לערך הפך שבט הקשקה את חתושש לעיי חורבות, והאימפריה החתית קרסה.[3]

עם מפלת החתים, קמו ערי מדינה ריבוניות בצפון סוריה ודרום מזרח אנטוליה. ערים אלו כונו בפי החוקרים הממלכות החתיות החדשות. תושבי הממלכות היו ברובם קיליקים ותרבותם לווית־חורית. על הערים משלו מלכים אשר טענו לירושה ממלכי החתים. במאה ה-10 לפנה"ס נפלו רבות מהערים בחלקה המזרחי של אסיה הקטנה לידי ארם, אולם זו נדחקה הצידה על ידי אשור.

התנגדות לאשורים החלה בימי שלמנאסר השלישי, ויורשיו נאלצו להאבק עם ברית סורית־חתית בשיתוף אוררטו. תגלת פלאסר השלישי מאשור הצליח להביס את הברית והחל לספח את ערי המדינה לאימפריה האשורית. תהליך הסיפוח של הערים שממזרח לנהר קיזילאירמאק הושלם על ידי סרגון השני במאה ה-8 לפנה"ס, והממלכות החתיות החדשות האלה חדלו להתקיים במזרחה של טורקיה.[4]

היאסה-אזי

החתים הזכירו במקורותיהם במספר הזדמנויות את ברית הממלכות "היאסה" ו"אזי" אשר שכנו ממזרח לממלכתם. ממלכת היאסה תפסה את צפון מזרחה של אסיה הקטנה, ואילו אזי שכנה מדרום לה ועד לנהר פרת. לא ברור אם ממלכות אלה היו ממוצא הודו-אירופי או חורי, אך מקובל כי עמים אלה הם מאבותיהם של הארמנים. כתובות חתיות מתחילת המאה ה-14 לפנה"ס מזכירות את שתי הממלכות אשר ישבו באזור ימת ואן במזרח אסיה הקטנה, ומציינות כי ביניהן לבין החתים התקיימו יחסים בלתי יציבים שנמשכו לאורך כל המאה ה-13 לפנה"ס. יחסים אלה נעו בין מצב של מלחמה שבמהלכה לקחו שני הצדדים שבויים, ומאידך, שניים ממלכי היאסה - מריא והוקאנה - נטלו להן נסיכות חתיות לנשים. הברית ספגה מפלה מידי המלך החתי מורשיליש השני בשנת 1315 לפנה"ס, ולאחריו לא נזכרה עוד במקורות חתים או אשורים ככוח פוליטי מאוחד.

המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס

אוררטו

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אוררטו
אוררטו בשיאה - 743 לפנה"ס
שרידי טושפה, בירת אוררטו לחופי ימת ואן

אוררטו (אוררטית "ביאינילי" "Biainili") התקיימה סביב ימת ואן במזרח טורקיה, החל בשנת 1000 לפנה"ס לערך ועד שנת 585 לפנה"ס. היא נזכרה בתנ"ך בשם "אררט", ובשיאה, בשנת 743 לפנה"ס, השתרעה אוררטו על פני שטח של כחצי מיליון קמ"ר, מנהר קורה בצפון (כיום בגאורגיה) ועד מישורי צפון מסופוטמיה בדרום, וממפרץ איסכנדרון בים התיכון במערב ועד לימת אורמיה במזרח.

מקורותיה של אוררטו בשבטים הנאירים שישבו סביב ימת ואן, ואשר חלקם לפחות נמנו על שבטי ממלכות היאסה ואזי שקדמו להם. אוררטו נזכרה במאה ה-9 לפנה"ס כיריבתה של אשור, ובין שתי הממלכות ניטש מאבק עיקש עד שקיעתה של אשור זמן לא רב לפני שגם אוררטו ירדה מעל בימת ההיסטוריה. למרות המלחמות המתמשכות עם אשור הייתה לתרבות האשורית השפעה רבה על האוררטים אשר אימצו את כתב היתדות האכדי. מאידך הוכנס חיל הפרשים לשורות צבא אשור עקב השפעה אוררטית שחיל זה עמד במרכז כוחה הצבאי.

במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס התרחבה אוררטו מזרחה לעבר ימת סוואן שבארמניה, והייתה לאחד הכוחות המשמעותיים במזרח הקדום באותה עת. מלכה, ארגישטי הראשון, הצליח להדוף את התקפות אשור בהנהגת שלמנאסר הרביעי וצבאותיו אף הגיעו עד לעיר בבל וכבשו אותה מידי האשורים. הוא ייסד מספר ערים חדשות, ובהן את ארבוני (Erebuni) היא ירוואן, בירת ארמניה המודרנית. בתקופה זו התרחבה השפעת אוררטו אל צפון סוריה והיא שלטה על דרכי המסחר העיקריות ממערב אסיה למסופוטמיה. השפעות התרבות האוררטית ניכרו בחופי הים התיכון, באסיה הקטנה ואפילו ביוון.

האוררטים היו בעיקרם עובדי אדמה. הם עיבדו את העמקים והמישורים שבין ההרים, וגידלו עדרי צאן, בקר וסוסים. הם רכשו ידע ומומחיות בבנייה באבן ובעיבוד מתכות, ועמדו בקשרי מסחר עם הפריגים, המצרים והאטרוסקים. האוררטים בנו אמות מים, סכרים ודרכים וכרו מכרות, וקיימת סברה כי הם היו הראשונים שעשו שימוש בקמרון חבית במזרח הקדום.

במקביל לשקיעת אשור בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, חלו תמורות גם באוררטו. בתקופה זו פלשו הסקיתים והמדאים לאוררטו, ובאתרים אוררטים רבים נתגלו עדויות להרס בשריפה. נראה כי הממלכה עברה תהליך של חילופי שושלות מלוכה, עד שבשנת 585 לפנה"ס הייתה לחלק ממדי, תהליך שייתכן והחל עד שלושה עשורים קודם לכן.

ממלכות מערב אסיה הקטנה

בריק הפוליטי שהותירו החתים, קמו בחלקה המערבי של אסיה הקטנה מספר ממלכות ובריתות של ערי מדינה. חלקן, כמו לידיה וקאריה וברית הערים של ליקיה, החלו את דרכן כממלכות חתיות חדשות הרחק מהישג ידם של האשורים. לעומתן פריגיה, המזוהה עם משך במקורות אשורים, הוקמה על ידי הפריגים, שבט הודו-אירופי שהיגר למרכז אסיה הקטנה החל בשנת 1200 לפנה"ס לערך.

מערב אסיה הקטנה תחת שלטון לידיה (המחצית הראשונה של המאה ה-6 לפנה"ס)

במקביל, לקראת סוף האלף השני לפנה"ס ובתחילת האלף הראשון לפנה"ס, החלה התיישבות של שבטים הלנים לאורך חופיו המזרחיים של הים האגאי ובתראקיה.[5] הראשונים היו ככל הנראה האיונים שהתיישבו באיוניה, לאורך מרכז החוף האגאי של אסיה הקטנה ובאיים כיוס וסמוס, והקימו ברית של 12 ערים איוניות. מצפון לאיוניה התיישבו האיולים באיוליס ובמישור טרואד (סביב טרויה), וכן באי לסבוס. באזור קאריה לאורך החוף הדרומי, כמו גם באי רודוס, התיישבו שבטים דורים. המהגרים ההלנים התערו באוכלוסייה ההודו-אירופית המקומית.

פריגיה ביססה את מעמדה כממלכה עצמאית במרכז מערב אסיה הקטנה במאה ה-8 לפנה"ס, אך לאחר התקפות הקימרים בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, לא התאוששה עוד.[6] לקראת סוף המאה ה-7 לפנה"ס הפכה לידיה שממערב לה לכוח החזק באזור. לידיה הניסה את הקימרים מאסיה הקטנה, והשתלטה על כל שכנותיה למעט ליקיה שמדרום לה ואשר הצליחה לשמור על עצמאותה. המצאת המטבע מיוחסת לתושבי לידיה, כנראה בתקופת המלך קרויסוס. קרויסוס פאר את סרדיס בירתו ובנה גם את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק.[7] באיוניה התבלטה העיר מילטוס הן כמרכז מסחרי והן כמוקד תרבותי אשר שגשג בין 700 ל-500 לפנה"ס, וממנו יצאה האסכולה המילטית. ערים חשובות נוספות היו אפסוס ופוקיאה (Phocaea).

לידיה המשיכה לפרוח עד שקרויסוס אזר אומץ והתקיף את הפרסים. הוא הובס על ידי כורש בקרב סמוך לנהר קיזילאירמאק בשנת 546 לפנה"ס, והממלכה האחמנית איחדה את כל אסיה הקטנה תחת שלטונה.

אסיה הקטנה בתקופת הממלכה האחמנית

כיבוש אסיה הקטנה על ידי הפרסים

אסיה הקטנה נכבשה על ידי הפרסים בשני שלבים. בשלב הראשון נכבש חלקה המזרחי, ולאחר מכן המערבי.

מדי בשיא התפשטותה

כיבוש אוררטו במזרח על ידי מדי היה הדרגתי וייתכן שהחל כבר בשנת 612 לפנה"ס. עם זאת מספר מקורות תומכים בכך שהמהלך הושלם רק בשנת 585 לפנה"ס:

  • לפי קסנופון נשלטה "ארמניה" (היא אוררטו) בידי מלך מהשושלת האורונטידית ולא נכבשה על ידי מדי, אלא בתקופת המלך המדאי אסטיאגס שמלך מ-585 לפנה"ס.
  • ברוח דומה ציין גם סטראבון כי "ארמניה הגדולה" שלטה בכל אסיה לאחר שהביסה את האשורים, ושלטון זה נשלל ממנה רק בתקופתו של המלך אסטיאגס.
  • הנביא ירמיהו קרא בשנת 593 לפנה"ס לערך לממלכות אררט ומדי לעלות על בבל.

מאידך, ידוע כי צבאות מדי וממלכת לידיה התקוטטו ביניהם משך 15 שנה לאורך הספר שבין שתי הממלכות, שעבר באזור נהר קיזילאירמאק במרכז אנטוליה. מאבקים צבאיים אלה באו לכלל סיום בקרב האליס שהתקיים ביום 28 במאי 585 לפנה"ס סמוך לנהר האליס, הוא הקיזילאירמאק, ואשר הסתיים בפתאומיות בעקבות ליקוי חמה שפורש על ידי הצדדים כסימן מהאלילים להפסקת הלוחמה. שביתת נשק זו התקיימה משך 40 שנה, ולידיה ומדי חילקו ביניהן את השליטה ברוב שטחה של אסיה הקטנה.

הממלכה האחמנית

בשנת 550 לפנה"ס השתלט כורש על מדי שהפכה לחלק מהממלכה האחמנית. ארבע שנים לאחר מכן, אזר קרויסוס מלך לידיה אומץ, והתקיף את הפרסים. קרויסוס נועץ באורקל לפני הקרב, ונסמך על נבואתה כי אם יתקיף תגיע ממלכה גדולה אל קיצה. בדיעבד הסתבר כי האורקל כיוונה ללידיה, ממלכתו שלו, ובשנת 546 הסתערו צבאות כורש וכבשו את לידיה ואת ברית הערים של ליקיה, ישות עצמאית קטנה בדרום-מערב אסיה הקטנה. הפרסים הגיעו עד לים האגאי ואף חצו אותו וכבשו את תראקיה. בכך החלה תקופה בת יותר ממאתיים שנים, שנמשכה עד שנת 334 לפנה"ס, עת כבש אלכסנדר הגדול את אסיה הקטנה מידי הפרסים.

במסגרת הממלכה האחמנית חולקה אסיה הקטנה, כמו האימפריה הפרסית כולה, למחוזות (סטרפות), ובראש כל אחד מהם עמד סטרפ (בתנ"ך אֲחַשְׁדַּרְפָּן). מחוזות אסיה הקטנה היו יאונה (איוניה), פמפיליה, פפלגוניה, קפדוקיה, קאריה, לידיה, קיליקיה וארמניה. הרודוטוס חילק את הממלכה האחמנית ל-20 מחוזות לפי העמים שנכללו בהם והיקף המיסים שנדרשו לשלם, ואסיה הקטנה כוסתה לפי חלוקה זו על ידי מחוזות 1, 2, 3, 4 ו-13. דריווש הראשון הקים את דרך המלך הפרסית שקישרה את סרדיס בלידיה אל שושן בפרס, וחצתה אגב כך את כל אסיה הקטנה ממזרח למערב.

המרד האיוני ומלחמות פרס-יוון

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – המרד האיוני, מלחמת פרס-יוון
מלחמת פרס-יוון

נראה כי משך 50 שנה נשמר שקט יחסי ברחבי אסיה הקטנה. ערי איוניה במערב נהנו ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הפרסי, אך סבלו מזרועם הקשה של שליטים מקומיים שמונו לתפקידם על ידי הפרסים, מעול המיסים ומחובת השירות הצבאי שנכפתה עליהן. בשנת 500 לפנה"ס לערך, מרדו ערי איוניה בפרסים בסיוען של אתונה ושל ארתריאה, והמרד התפשט לאורך כל חופי הים האגאי. המרד דוכא תוך שש שנים והוכרע באופן סופי בקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס. מילטוס הושמה במצור וחרבה. הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהן. לעומת זאת, העזרה אותה הגישו ערי יוון ואתונה בראשן למורדים, שימשה לדריווש הראשון ולקסרסס אחריו, אמתלה לפלוש ליוון.[8][9]

מלחמת פרס-יוון נערכה משני צידיו של הים האגאי עד שהוכרעה באופן סופי לטובת היוונים בקרב מיקאלה שבאיוניה בשנת 479 לפנה"ס. מפלת הפרסים הביאה להתבססותה של אתונה כמעצמה, למרידה חוזרת של ערי החוף האגאי, ולהקמת הליגה האטית-דלית ב-477 לפנה"ס. ליגה זו שמה לה למטרה, בין היתר, לשחרר את היוונים שהיו תחת השלטון הפרסי באיוניה ובמספר איים בים האגאי. הלכה למעשה השתייכו כל ערי החוף האגאי באסיה הקטנה לליגה זו, ולא לממלכה הפרסית, עד לפירוק הליגה בשנת 404 לפנה"ס. הדבר זכה לאישור גם בשלום קאליאס משנת 449 לפנה"ס, בין אתונה לפרסים, לפיו ערי המדינה היווניות באסיה הקטנה שוחררו מעול השלטון הפרסי, על המושלים הפרסים נאסר להתקרב לחופי הים האגאי באסיה הקטנה למרחק הקטן ממרחק שלושה ימי הליכה, ואוניות פרסיות היו מנועות מלהפליג בים האגאי ובים התיכון מערבית לפייסליס שבליקיה.

המאה ה-4 לפנה"ס

המאה ה-4 לפנה"ס נפתחה במלחמה הקורינתית ביוון שפרצה בשנת 395 לפנה"ס ואשר במהלכה נצבו הפרסים תחילה לצידה של אתונה ולאחר מכן צידדו בספרטה. המלחמה הסתיימה עם כינוסה של ועידת השלום בסרדיס בשלהי שנת 387 לפנה"ס, ובה נתקבל המתווה הבסיסי של שלום אנטלקידס כפי שנקבע בהחלטתו של המלך הפרסי ארתחששתא השני:[10]

"המלך ארתחששתא סבור, כי מן הצדק שהערים באסיה יהיו לו, וכן קלזומנאי וקפריסין מבין האיים, וכי שאר הערים היווניות, קטנות וגדולות כאחד, יהיו עצמאיות, לבד מלמנוס, אימברוס וסקירוס, אשר יהיו לאתונאים כמקודם. אך אם אחד מן הצדדים לא יקבל שלום זה, אאסור עליו מלחמה יחד עם אלו החפצים בהסכם, ביבשה ובים, באוניות ובכסף."

התוצאה החשובה ביותר של שלום אנטלקידס הייתה חידוש השליטה המוחלטת של ממלכת פרס באיוניה ובחלקים של הים האגאי. לאחר למעלה ממאה שנים של מרידות ומאבקים, שוב שלטה ממלכת פרס באיוניה ובכל אסיה הקטנה. מצב זה הוסיף להתקיים כחמישים שנים נוספות, עד שאלכסנדר הגדול כבש את אנטוליה, הכריע את האימפריה הפרסית כולה והחלה התקופה ההלניסטית.

אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית
האימפריה של אלכסנדר הגדול

העידן ההלניסטי נפתח בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, עם תחילת מסעות אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, בצפון יוון ודרום מקדוניה של היום, לכיבוש הממלכה האחמנית הפרסית, ועם הכרעתה תוך שנים ספורות. אסיה הקטנה, השוכנת בנקודת המפגש של אסיה ואירופה, הייתה הטריטוריה הפרסית הראשונה שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. הצלחותיו במלחמתיו בחבל ארץ זה במשך השנה הראשונה למסעות כיבושיו שימשו במידה רבה מפתח להמשך משימתו בהכרעת הפרסים. בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר הגדול את ההלספונטוס (כיום מצר הדרדנלים) אל אסיה הקטנה. איוניה ואזורים אחרים באנטוליה היו בעלי קשר חזק לתרבות היוונית וראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך אחרות כמו הליקרנסוס התנגדו לו ולהכנעתן נדרש מצור ממושך. הקרב המשמעותי הראשון בין צבאו של אלכסנדר הגדול לצבא הפרסי היה קרב גרניקוס שהתחולל בשנת 334 לפנה"ס בסמוך לאתר העיר טרויה בצפון מערב טורקיה של ימינו. אלכסנדר ביסס את שלטונו בכל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, והשלים את כיבושה המלא בקרב איסוס בסוף שנת 333 לפנה"ס.

פסיפס אלכסנדר - אלכסנדר הגדול בקרב איסוס

לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס, נלחמו יורשיו, הדיאדוכים, על השליטה באימפריה שהותיר. מקץ מאבקי כוח, מלחמות ותככים בלתי פוסקים, השתלטתה האימפריה הסלאוקית על אסיה הקטנה לאחר שהביסה את כוחותיו של ליסימאכוס בקרב קורופדיום בשנת 281 לפנה"ס. עם זאת אחיזתה של הממלכה הסלאוקית באסיה הקטנה הייתה שברירית.

שבטים גאליים פלשו לאזור באמצע המאה ה-3 לפנה"ס והתיישבו בגלטיה במרכז אסיה הקטנה, תוך שהם מעניקים לה את שמם. לצידה של השושלת האטלידית מפרגמון, בת בריתם של הרומאים, התבססו מספר ממלכות עצמאיות ועצמאיות למחצה ברחבי אסיה הקטנה. קפדוקיה שבמרכז מערבה של אסיה הקטנה הכריזה על עצמה כממלכה עצמאית בסביבות שנת 250 לפנה"ס והייתה גם היא לבת בריתם של הרומאים. לאורך חופי הים השחור הוקמו פונטוס בצפון-מזרחה של אסיה הקטנה וביתיניה בצפון-מערבה. ממלכת ארמניה הוקמה בשנת 189 לפנה"ס סביב ימת ואן במזרח אנטוליה, והחלה גם היא לנגוס בשטחיה של הממלכה הסלאוקית לאורך מאה השנים שלאחר מכן.

מעורבותה של הרפובליקה הרומית באזור החלה בקרב מגנסיה בלידיה בשנת 190 לפנה"ס, בו הביסו הרומאים את אנטיוכוס השלישי, מלך הסלאוקים, ולאחריו כפו עליו את שלום אפאמיאה המשפיל. בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס כבר כבשו הרומאים את ביתיניה, והשתלטו על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה עד קפדוקיה. גנאיוס פומפיוס מגנוס שיעבד את ממלכת ארמניה בשנת 66 לפנה"ס והכריע את פונטוס בשנת 65 לפנה"ס. בכך באה התקופה ההלניסטית באסיה הקטנה לסופה.

אסיה הקטנה בתקופה הרומית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אסיה הקטנה בתקופה הרומית
האימפריה הרומית בשיאה בשנת 120, לאחר כיבושי טראיאנוס
השתלטות הרומאים על אסיה הקטנה

תוך פחות מ-70 שנה, השלימו הרומאים את השתלטותם על אסיה הקטנה בשנת 65 לפנה"ס, והתקדמותם מזרחה נעצרה מעתה והלאה רק על ידי הפרתים. בכך נפתחה תקופה של כ-450 שנות שלטון רומי באסיה הקטנה. לאורך תקופה זו לא נשמרה חלוקה שלטונית קבועה בשטחי טורקיה של ימינו. בשנת 120 לספירה היו באסיה הקטנה שש פרובינקיות - אסיה, קפדוקיה, גלטיה, ביתיניה ופונטוס, ליקיה ופמפיליה וקיליקיה. לאלה נוספו ארמניה וסוריה אשר כללו חלקים מאסיה הקטנה ותראקיה באירופה. בשלבים מוקדמים יותר היה מספר הפרובינקיות גדול בהרבה וכלל גם את קאריה, לידיה, ליאקוניה, פיסידיה, ביתיניה, שתי פרובינקיות נפרדות בפריגיה, פפלגוניה, הלספונטוס, הונוריאס, קומגנה ואיסאוריה. ליקיה ופמפיליה היו פרובינקיות נפרדות, וקפדוקיה, ארמניה וגלטיה נחלקו כל אחת לשתי פרובינקיות נפרדות. הפרובינקיות היו מאוגדות בשתי דיוקסיות - זו של אסיה במערב שנהנתה משגשוג, וזו של פונטוס במרכז ובמזרח אשר הושפעה מהמאבקים הבלתי פוסקים בין הרומאים לפרתים.

בעוד שפונטוס נחשבה למטרד שחוסל תוך 30 שנה, הייתה האימפריה הפרתית יריב מר ושווה ערך לרומאים. הפרתים התבססו ככוח משמעותי במזרח לאחר שקיעתה של הממלכה הסלאוקית, ובמאה ה-1 לפנה"ס החלו שתי האימפריות להתעמת זו עם זו. מחד ראו הרומאים בפרתים בני תרבות שניתן לבוא עימם במגעים דיפלומטים, ומאידך עושרם ושטחם של הפרתים קרצו להם. לקראת אמצע המאה ה-1 לפנה"ס נגלה עימות צבאי מזוין בין שתי האימפריות. מרקוס ליקיניוס קראסוס פלש בשנת 53 לפנה"ס למסופוטמיה. קראסוס ומחצית מחייליו מצאו את מותם בקרב חרן, ורוב האחרים נישבו או ניפצעו. הקרב נחרת כמפלה מבישה בזכרונם של הרומאים, בין היתר בשל כך שהפרתים "שבו" את "נשר הזהב", נס הליגיון הרומי. אלה הושבו לרומא על ידי הקיסר אוגוסטוס רק בשנת 20 לפנה"ס.

הקיסר קונסטנטינוס

בשנת 55, בתקופתו של נירון קיסר, שוב פרצו מספר מלחמות בין הפרתים לרומאים, ואלה באו לכלל סיום בהסכם שלום שהשליט שקט באזור בשנת 63. שלום זה נשמר עד שנת 113, עת פלש טראיאנוס לפרתיה והביא בכך את האימפריה הרומית לשיא גודלה. משלב זה שוב לא היוו הפרתים יריב שווה ערך לרומאים.

בשנת 298 עברה האימפריה הרומית מהפך קיצוני שעתיד היה להפוך את אסיה הקטנה ואת תראקיה למוקד הכוח החשוב בעולם. הקיסר דיוקלטיאנוס ביסס את שלטונו וחילק את האימפריה לשתיים, אולם ב-324 שב קונסטנטינוס, קיסר המערב, ואיחד אותה. קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון (אף שיש הסוברים כי הוטבל לנצרות רק על ערס מותו), הוציא את עבודת האלילים אל מחוץ לחוק והפך את הנצרות לדת המועדפת באימפריה. בשנת 325 כינס קונסטנטינוס את הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה, היא ועידת ניקיאה הראשונה (כיום איזניק שמדרום לאיסטנבול). בשנת 330 הקים קונסטנטינוס את בירתה החדשה של האימפריה בביזנטיון וכינה אותה "רומא החדשה" (Nova Roma). לאחר מותו של קונסטנטינוס בשנת 337 נקראה העיר על שמו - קונסטנטינופול. בשנת 378 היה תאודוסיוס הראשון לקיסר המזרח. הוא שב ואיחד את האימפריה הרומית בשלישית בשנת 392, והנהיג את הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה. ואולם, עם מותו, בשנת 395 נחלק השלטון באימפריה בין שני בניו, והפעם לעד. האימפריה המערבית פירפרה ובאה אל קיצה בשנת 476. במזרח, לעומת זאת, קמה האימפריה הביזאנטית שעתידה להתקיים כמעט ללא הפסקה עד שנת 1453.

האימפריה הביזנטית עד מסע הצלב הרביעי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האימפריה הביזנטית

המאה ה-5

גבולותיה של האימפריה הביזנטית בשנים נבחרות

האימפריה הביזנטית (יוונית Βασιλεία των Ρωμαίων - "ממלכת רומא") הוא הכינוי שניתן לחלקה המזרחי של האימפריה הרומית, ואת השם "ביזנטיון" רכשה רק במאה ה-18. פלישות הברברים, שריסקו את האימפריה הרומית המערבית והביאו לקריסתה הסופית בשנת 476, לא גרמו אותו נזק במזרח, ומספר שבטים שהצליחו לחדור אל תחומי הבלקן נבלמו או שוחדו. בשנת 451 יזם הקיסר מרקיאנוס את כינוסה של ועידת כלקדון (כיום קדיקוי, מחוז באיסטנבול), אשר גינתה את המינות המונופיזיטית, והוציאה את תומכיה אל מחוץ לשורות הכנסייה. הקיסר קיווה לפייס בדרך זו את האפיפיור.

תקופת יוסטיניאנוס הראשון

יוסטיניאנוס הראשון

בשנת 527 עלה יוסטיניאנוס הראשון לשלטון וכרת בשנת 532 את ברית "שלום הנצח" עם קוזרוי הראשון, מלך הסאסאנים תוך שהוא משיג שקט בחזית המזרחית של האימפריה. יוסטיניאנוס החל מרחיב את גבולות הקיסרות עד אשר כללה פרוביניקיות רבות של האימפריה הרומית לשעבר כמו קרתגו, דאלמטיה וכן שטחים באיטליה ובדרום ספרד. הוא שיחד את השבטים הסלבים, האווארים וההונים בבלקן במטרה למנוע מהם לפלוש לתחומי ממלכתו, ושיסה את השבטים הברברים אלה באלה.

בתחום האזרחי בנה יוסטיניאנוס את כנסיית איה סופיה בקונסטנטינופול, יזם את כינוס המשפט הרומי בספר אחד, "ספר המשפט האזרחי", וסגר את שערי בתי המדרש הפילוסופיים באתונה ובכך חיסל סופית את עבודת האלילים. מלחמותיו המרובות של יוסטיניאנוס ומפעלי הבניה שלו אילצו את יורשיו להתמודד עם אוצר ריק. אף על פי כן, הם הצליחו להדוף את פלישת הפרסים ממזרח, ואת פלישות ההונים, הסלבים והאווארים מצפון. לעומת זאת, שבטי הלומברדים כבשו את מחציתה של איטליה, וגם שטחי ביזנטיון בספרד אבדו לה.

מהמאה ה-7 ועד למאה ה-9

"האש היוונית"

בשנת 610 פלש כוסרו השני מלך האימפריה הסאסאנית לביזנטיון, וכוחותיו הגיעו עד לשערי קונסטנטינופול תוך כיבוש מחציתה המזרחית של הקיסרות. לקיסרות קם מושיע בדמותו של הרקליוס, בנו של נציב קרתגו, אשר הדף את פלישות האווארים ומיגר סופית את הכובשים הפרסים עד לגבולות ארצם בשנת 627.

הרקליוס ניסה לשווא לפשר בין הכנסייה הקתולית למונופיזיטים על ידי ניסוח התורה המונותליטית, וכן הפך את היוונית לשפה הרשמית במדינה. בד בבד החלו הערבים מתפשטים צפונה ממדבריות ערב בשנת 634. הערבים כבשו יותר ממחצית שטחה של ביזנטיון, ובשנת 673 הטילו מצור על קונסטנטינופול עצמה. ביזנטיון ניצלה בשל "האש היוונית", תערובת נפיצה של חומרים שיצרה אש קטלנית ששרפה את ספינות האויב, ועמידתו של הקיסר קונסטנטינוס הרביעי, שאילץ את החליפים המוסלמים לחתום בשנת 687 על חוזה שלום שהותיר את רוב אסיה הקטנה בידיה של ביזנטיון.

המצב השתנה כאשר בשנת 717 עלה לשלטון לאו השלישי והדף את הערבים מעל חומות קונסטנטינופול כבר בשנה הראשונה למלכותו. בזמן שלטון בנו של לאו, קונסטנטינוס החמישי, נכבשו קפריסין ומזרח אנטוליה, ואף הבולגרים הוכנעו. בשנת 802 שוב שקעה האימפריה הביזנטית בכאוס, והבולגרים הגיעו עד חומות קונסטנטינופול, אך נסוגו לאחר מות מנהיגם. במהלך המאה ה-8 התחוללה בקיסרות מלחמת האיקונות (Iconoclasm) אשר סבה סביב התנגדות חוגים שונים לתמונות קדושים ובני המשפחה הקדושה משום עבירה על הדיבר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וממילא עבודת אלילים. פולחן האיקונות נאסר עד הוועידה הכנסייתית השנייה בניקיאה ב-787 בה הוחלט כי ניתן לכבד אייקונות, אם כי לא לסגוד להם. מלחמת האיקונות התעוררה שוב במאה ה-9 אולם בשנת 843 באה המחלוקת לסיומה המוחלט והשימוש באיקונות הותר.

השושלת המקדונית

בשנת 867 עלתה השושולת המקדונית לשלטון והביאה עימה תקופת זוהר. הקיסר הראשון בשושלת, בסיליוס הראשון, החזיר את דרום איטליה לידיה של האימפריה, הביס את הבולגרים ואת הורנגיאנים, שבטים ויקינגים שהשתקעו בדרום איטליה והיו בתחילה אויבי האימפריה, אך נהפכו לשכירי החרב שלה. הקיסר ניקפורוס השני שמלך ב-963, כבש את קפריסין, קיליקיה ואנטיוכיה, אך נרצח בשנת 969 בידי יוחנן הראשון צימיסקס שעלה לשלטון במקומו. זה כבש את מחציתה של בולגריה, הדף פלישה רוסית בראשות איגור נסיך קייב, כבש את סוריה והוביל את צבאות ביזנטיון עד מבואות ירושלים. הקיסר הבא, בסיליוס השני בולגרוקטונוס ("קוטל הבולגרים"), צימצם את כוחה של האצולה, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה. הוא נלחם בבולגרים משך 22 שנה, מ-996 ועד ל-1018, עד שכבש את ארצם.

קרב מנזיקרט

לאחר מות בסיסליוס השני החלה האימפריה לשקוע וסבלה מרידות מכל עבר תוך שגבולותיה מצטמצמים. בשנת 1054, התחולל השבר הגדול שבין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית, שנתן גושפנקא למאות שנים של ההיפרדות ההדרגתית שקדמו לו. החרם ההדדי שהטילו האפיפיור והפטריארך זה על זה לא בוטל רשמית אלא תשע מאות שנה אחר כך. ב-1071 התרחש קרב מנזיקרט, בו נחלו הביזנטים תבוסה ניצחת מידי הטורקים הסלג'וקים. הקרב הבהיר לעולם כולו את חולשתה של האימפריה וחוסר יכולתה להגן על עצמה, והיווה מכה מוראלית יותר מאשר צבאית.

השושלת הקומננית

ישועה לקיסרות בשעתה הקשה באה בדמותו של אלכסיוס קומננוס, מייסד השושלת הקומננית, אשר פתח את תור הזהב והעוצמה האחרון בתולדותיה של האימפריה הביזנטית. כבר בראשית שלטונו הנחיל תבוסה ניצחת לנורמנים אשר פלשו לאפירוס ביוון, ומאוחר יותר הדף את התקפות הטורקים והפצ'נגים על קונסטנטינופול. הוא הביס את הסלג'וקים, אויביה העיקריים של הקיסרות הביזנטית באותה עת, בעזרתם של הצלבנים מן המערב. בימי בנו של אלכסיוס, יוחנן השני, המשיכה ביזנטיון במגמות ההתפשטות וההתעצמות, והקיסר הבא מנואל הראשון התעניין במתרחש באיטליה ופלש אליה בפעם האחרונה בתולדות האימפריה. מולו קמה קואליציה שכללה את הנורמנים, את קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", האפיפיור והונציאנים. הפלישה כשלה ולאחר כישלון זה, נחל מנואל תבוסה גם במזרח, כשניסה בפעם האחרונה בתולדות האימפריה להשיב לה את שטחי אסיה הקטנה שנכבשו בידי הסלג'וקים.

סופה של האימפריה הביזאנטית במהדורתה זו בא לה עם כיבוש קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי בשנת 1204. האימפריה נופצה לרסיסים.

סולטנות רום והנסיכויות הבייליקיות באנטוליה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – סולטנות רום, הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה
אחד משערי המסגד הגדול ובית החולים בדיבריאי מ-1229. פאר האדריכלות הבייליקית וכיום אתר מורשת עולמית

בתוך שש שנים בלבד לאחר קרב מנזיקרט, פלשו הטורקים והשתלטו כמעט על כל אסיה הקטנה. מנהיג סלג'וקי מקומי, סולימאן בן קוטלמיש (Kutalmışoğlu Süleyman Şah), כבש ב-1075 את ניקאה (איזניק) ואת ניקומדיה (איזמיט), שתיהן סמוכות לים השיש במערב אנטוליה, 80 ק"מ בלבד מקונסטנטינופול. שנתיים לאחר מכן התמרד סולימאן כנגד מליק שח (Melikşah), סולטאן האימפריה הסלג'וקית. הוא הקים את סולטנות רום, הכריז על עצמו סולטאן וקבע את בירתו באיזניק, ממש מתחת לאפם של הביזנטים. מסע הצלב הראשון דחק את רום ממערב אסיה הקטנה ב-1097, והצלבנים השתלטו על בירתה איזניק בדרכם לירושלים. סולטאן רום הגיב בהעברת בירתו מאיזניק לקוניה בליבה של רמת אנטוליה. במחצית המאה ה-12 הקיפה הסולטנות כמעט את כל מרכז אנטוליה, וכיבושה הושלם ב-1174. שנתיים לאחר מכן, ב-1176 הביסה הסולטנות את הצבא הביזנטי ושוב החלו הביזנטים נדחקים ממערב אנטוליה. ב-1190 נכבשה קוניה באופן זמני במהלך מסע הצלב השלישי, אך 15 שנה לאחר מכן שבו הסלג'וקים ושחררו את העיר. סולטנות רום התרחבה עד לחופי הים התיכון בדרום ועד לים השחור בצפון, והייתה בשיאה עד הגעתם של המונגולים לאסיה הקטנה ב-1242.

עות'מאן הראשון - מייסד הנסיכות העות'מאנית

בתוך 14 שנה השתלטו המונגולים על כל אסיה הקטנה, והסולטנות החלה להתפרק. את החלל מילאו 20 נסיכויות שבראש כל אחת מהן עמד ביי (נסיך). ב-1307 נרצח סולטאן רום האחרון ואת מקומה של הסולטנות באזור קוניה תפסה נסיכות קרמנאואולו (Karamanoğlu). בתחילה הייתה נסיכות זו ונסיכות גרמיינאואולו (Germiyanoğulu) - שתיהן במרכז אנטוליה - החזקות מבין הנסיכויות, אולם לאחר מכן החלה להתבלט נסיכות אוסמנאואולו (Osmanoğlu) שבצפון מערבה. עות'מאן הראשון (1258-1326) שהעניק לנסיכות זו את שמה, השתלט על חופיו המערביים של ים השיש בתחילת המאה ה-14. לקראת סופה של המאה התפשטו העות'מאנים מזרחה לעבר מזרח אסיה הקטנה באמצעות קשרי נישואין או רכש כספי. לאחר משבר בן 25 שנה בעקבות פלישת טימור לנג לאסיה הקטנה ב-1402, שבו העות'מאנים והאוששו. הם הכריעו את המאבק בין הנסיכויות ואיחדו את אסיה הקטנה ותראקיה תחת שלטונם. בשנת 1453 כבש מהמט השני את איסטנבול והביא את האימפריה הביזאנטית לסופה.

לאחר מסע הצלב הרביעי

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – האימפריה של טרפזונטס, האימפריה של ניקאה, האימפריה הלטינית, ממלכת קיליקיה הארמנית, רוזנות אדסה

תוצאות מסע הצלב הרביעי

אסיה הקטנה והבלקן במאה ה-13

מסע הצלב הרביעי (1201-1204), שתוכנן בתחילה כדי לכבוש את ירושלים דרך פלישה למצרים, הגיע לקונסטנטינופול וכבש אותה ב-12 באפריל 1204. על הריסות האימפריה ביזנטית קמו שלוש ישויות יווניות עצמאיות - האימפריה של טרפזונטס בצפון אסיה הקטנה, האימפריה של ניקאה במערבה ודספוטט אפירוס (Δεσποτάτο της Ηπείρου) לאורך חופו המזרחי של הים היוני. קונסטנטינופול עצמה, יחד עם צפון מערבה של אסיה הקטנה, תראקיה ומרבית שטחיה של יוון המודרנית, היו לחלק מהמדינה הצלבנית שנודעה כאימפריה הלטינית.

במקביל לאלה התקיימו בדרום אנטוליה שתי ישויות ששורשיהן בתקופת מסע הצלב הראשון - ממלכת קיליקיה הארמנית ורוזנות אדסה, כשרובה של אסיה הקטנה נשלט על ידי סולטנות רום ויורשותיה.

האימפריה של טרפזונטס

אלכסיוס הראשון קומננוס, עשה את טרפזונטס (Τραπεζούντας, כיום טרבזון בטורקיה) לבירתו וטען כי הוא היורש החוקי של האימפריה הביזנטית. שליטי האימפריה אמצו לעצמם את התואר "קומננוס גדול" (Μέγας Κομνηνός) על שם השושלת הביזנטית הקומננית, ועל כן לעיתים נקראת המדינה "האימפריה הקומננית".

בתחילה שלטה האימפריה על רצועת החוף של הים השחור שבין סינופ של היום במערב עד לגבול הנוכחי בין טורקיה לגאורגיה, אך עד מהרה התפשטה מערבה לאורך חופי הים השחור עד אזור זונגולדק של היום, ושלטה באופן זמני גם על חלקים מחצי האי קרים. האימפריה של טרפזונטס הייתה נתונה במאבק מתמשך עם סולטנות רום הסלג'וקית ולאחר מכן עם העות'מאנים, וכן עם הביזנטים ועם ג'נובה.

באמצעות מהלכים פוליטיים ובריתות נישואין עם שליטיה המוסלמים של אסיה הקטנה, הצליחה האימפריה לשרוד לאחר נפילתן של המדינות האחרות בנות זמנה. טרפזונטס הגיעה לשיאה בתקופת שלטונו של אלכסיוס השני (1297-1330), והייתה למוקד סחר ראשון במהלה בתקופתה. לאחר מכן סבלה המדינה מחוסר יציבות פנימית וסדרה של התנקשויות ממנה לא התאוששה עוד. לאחר מספר ניסיונות של העות'מאנים לכובשה, עלה עליה מהמט השני והכניעה ביום 15 באוגוסט 1461. בכך בא סופה של האימפריה של טרפזונטס והקיץ הקץ על הטריטוריה הרומית האחרונה בעולם.

האימפריה של ניקאה והאימפריה הלטינית

מטבע שהוציא מיכאל השמיני פלאולוגוס לרגל שחרור קונסטנפינופול ויסודה המחודש של האימפריה הביזנטית

האימפריה של ניקאה הייתה הגדולה מבין שלוש המדינות היווניות אשר קמו על חורבותיה של האימפריה הביזנטית. תאודורוס הראשון לסקריסוס שהיה נשוי לבתו של הקיסר הביזנטי אלכסיוס השלישי, נמלט מקונסטנטינופול, וב-1206 הכריז על עצמו כ"קיסר ניקאה" וייסד את השושלת הלסקרנית שבירתה בניקאה. האימפריה הייתה מעורבת במאבקים מתמשכים ובבריתות שונות עם כל שכניה, אך במהלך העשור השלישי של המאה ה-13 הצליח יוחנן השלישי, יורשו של תאודורוס, להרחיב את תחום שלטונו עד לים האגאי. פלישת המונגולים לאסיה הקטנה הטיבה עם האימפריה וחיסלה את כוחם של הסלג'וקים אשר איימו עליה ממזרח, ובנסיבות אלה יכלה האימפריה של ניקאה לרכז את מאמציה בכיבוש שטחיה של האימפריה הלטינית.

במקביל התבססה האימפריה הלטינית הקתולית בקונסטנטינופול עצמה וסביב חופיו הצפוניים של הים האגאי, ובלדווין התשיעי, רוזן פלנדריה, הוכתר לשליטה כבלדווין הראשון ב-16 במאי 1204. אף על פי שמשפחתו וצאצאיו של בלדווין הראשון נאבקו משך כמה שנים כדי לבסס את שלטונם, האימפריה נפלה ב-25 ביולי 1261, כאשר מיכאל השמיני, קיסר ניקאה, כבש בחזרה את קונסטנטינופול, הדיח את השליט הלטיני האחרון והוכתר כקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאולוגוס.

שובה של האימפריה הביזנטית (1261-1453)

המצור על קונסטנטינופול
האימפריה הביזנטית ב-1400

בהקמתה מחדש של האימפריה הביזנטית לא היה שינוי פוליטי של ממש שכן השושלת הפלאולוגית ששלטה בניקאה המשיכה ושלטה באימפריה המחודשת. כך גם באשר למצבה של האימפריה שהיה ונותר בכי רע. צבאה היה חלש, כלכלתה מרוששת ובירתה סבלה עדיין מההרס שהוסב לה במסע הצלב הרביעי. מיכאל השמיני פלאולוגוס פתח בתנופת בנייה בקונסטנטינופול אך מאמציו להרחיב את האימפריה במקום לשמר את שטחיה, צלחו לזמן מוגבל בלבד. גם ניסיונו לפייס את המערב על ידי הכפפת הכנסייה האורתודוקסית לרומא לא הביא מזור לתחלואי המדינה, ואף עורר כעס בקרב תושביה. האימפריה שקעה במלחמת אזרחים ושטחיה באירופה נכבשו על ידי בולגרים וסרבים. למחרת רעידת האדמה בגליפולי ב-1354, השיגו העות'מאנים דריסת רגל ראשונה בתראקיה, וב-1390 כבש הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון את אחרון מעוזיה של האימפריה באסיה הקטנה. העות'מאנים המשיכו וכבשו את הבלקן ושאריות האימפריה שהפכה למדינה וסאלית של הראשונים הוקפו בטריטוריה עות'מאנית מכל עבר.

הביזנטים פנו לעזרת המערב אך האפיפיור ניאות לשלוח סיוע אך ורק בתמורה לאיחוד הכנסייה האורתוקסית עם הקתולית. מספר משלחות ממערב אירופה הגיעו לסייע לביזנטים, אך מלכיה היו עסוקים בענייניהם, והעות'מאנים שראו בקונסטנטינופול יעד קשה להשגה, שינו את דעתם עם התפתחות התותחנות. ב-1453 הטילו 85,000 חיילים עות'מאנים מצור על העיר ולאחר חודשיים הכירעו את 7,000 מגיניה וכבשו אותה ב-29 במאי.

ממלכת קיליקיה הארמנית ורוזנות אדסה

ממלכת קילקיה הארמנית

בדרומה של אסיה הקטנה, מעברה השני של סולטנות רום המוסלמית, התקיימו שתי ישויות נוצריות נוספות ששורשיהן במאה ה-11. ראשיתה של ממלכת קיליקיה הארמנית בנסיכות שהקימו פליטים ארמנים אשר נמלטו מפני הסלג'וקים. בד בבד, פרשו חלק מצלבני מסע הצלב הראשון והקימו ב-1098 את רוזנות אדסה הקטנה סביב העיר אורפה בדרום אנטוליה. הרוזנות התקיימה משך משך חצי מאה בלבד עד 1149.

מאידך, הנסיכות הארמנית שגשגה, ולאו השני מארמניה עלה לשלטון בה בשנת 1187 כנסיך, אך הוכתר למלך ב-6 בינואר 1199 באישור האפיפיור והנרי השני מלכה של ממלכת ירושלים. לאו השני התמודד עם כל שכניו והצליח להרחיב את תחומי ממלכתו מערבה לאורך חופי הים התיכון עד פמפיליה. הממלכה הצליחה להתמודד עם הפלישה המונגולית לאסיה הקטנה אשר לא ניסו לכבשה, ואף ביססו יחסי ידידות עימה. ב-1341 עלה הקתולי קונסטנטין הרביעי מארמניה לשלטון בממלכה אך סופה של המדינה בא לה ארבע שנים בלבד לאחר מכן, עת הממלוכים כבשו את בירתה ב-1375.

האימפריה העות'מאנית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה העות'מאנית
צמיחת האימפריה העות'מאנית עד 1683

התפשטות (אמצע המאה ה-15 עד סוף המאה ה-17)

אף על פי שכבר לפני כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453, השתלטו העות'מאנים על חלקים נרחבים בבלקן, מסמן מועד זה את הפיכתה של "בייליק (נסיכות) בני עות'מאן" (Osmanoğlu beyliği) ל"אימפריה העותמאנית" (Osmanlı Devleti - "המדינה העות'מנאית"). כיבוש קונסטנטינופול, שנקראה מעתה "איסטנבול", ביסס את מעמדה של האימפריה ככוח המוביל בדרום מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה ומהקמתו של צי סוחר נרחב. שמונה שנים לאחר כיבוש העיר, בקיץ 1461, עלה מהמט השני על טרבזון וכבש אותה. בכך באה גם האימפריה של טרפזונטס אל סופה והקיץ הקץ על הטריטוריה הרומית האחרונה בעולם. עם מותו של מהמט השני ב-1481 השתרעה האימפריה העות'מאנית על כל הבלקן, למעט החוף האדריאטי, על רובה של אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור.

הסולטאן סלים הראשון "האמיץ" (Yavuz Sultan Selim), אשר עלה לשלטון ב-1512, הרחיב את גבולות האימפריה במזרח התיכון, וכבש את מזרח אסיה הקטנה, הלבנט, כולל ירושלים, חופי ים סוף עד מכה ומדינה ואת כל מצרים. האימפריה שלטה כעת על כל המקומות המקודשים לאסלאם ועל קהיר, והסולטאן יכול היה לתבוע לעצמו את תואר הח'ליף.

סולימאן המפואר

סולימאן הראשון "המפואר" הביא את האימפריה לשיאה בכל הזמנים. הוא כבש את בלגרד ב-1521 ואת ממלכת הונגריה ב-1526, ובכך הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של אירופה. במזרח התקדמו העות'מאנים וכבשו את בגדאד והשלימו את השתלטותם על מסופוטמיה עד לחופי המפרץ הפרסי. זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות'מאנית וגדול אדריכליה, סינאן, שהחל מפאר את בעיקר איסטנבול וסביבותיה במחצית המאה ה-16. עם זאת אמצע המאה ה-16 סימל גם את כניסתה של האימפריה לקשיים, וקרב לפנטו ב-1571 סיים את השפעתה על מערב הים התיכון והחל גם את סוף שליטתה על מזרחו.

תקופת כיבושים קצרה נוספת באה בימיו של הסולטאן מוראט הרביעי אשר הצליח להשתלט על ירוואן בשנת 1635 ולהשיב לעצמו את השליטה בבגדאד שלוש שנים לאחר מכן, ב-1638. שנה לאחר מכן נחתם הסכם קסר אהֶ שירין עם הספווים ובו הוסדר קו הגבול. אולם מוראט הרביעי ששלט באימפריה עד 1640, היה הסולטאן היחיד מאז סולימאן המפואר שהראה יכולת פוליטית וצבאית בתקופה זו.

בשנת 1683 התחולל קרב וינה בו הובסו העות'מאנים בידי קואליציה נוצרית "קדושה" בראשות מלך פולין יאן סובייסקי, אשר פיקד על צבאות אוסטריה, האיחוד הפולני ליטאי, ומספר נסיכויות גרמניות. קרב זה אשר הוביל לחתימת הסכם קרלוביץ ב-1699 לפיו ויתרו העות'מאנים על שטחים נרחבים באירופה, סימן את קץ איומם על מרכז אירופה, והחל את שקיעתה האיטית.

שקיעה (המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19)

ראשית המאה ה-18 הביאה שקט יחסי ונפתחה "תקופת הצבעונים" (Lâle Devri) שהחלה ב-1718 ונמשכה עד 1730. התקופה זכתה לשמה בשל כך שצבעונים היו חביבים על הסולטאן אהמט השלישי ושלטו באופנה באימפריה ולמעשה באירופה כולה ("שיגעון הצבעונים"). הסולטאן השקיע מאמצים בשיפור מצבה של המדינה - הוא הורה על הורדת מיסים, איפשר השקעה פרטית ושיפר את ביצוריהן של ערי הבלקן. עם זאת, שליטתה של האימפריה במחוזותיה הייתה מוגבלת ומספר אזורים כמו מצרים ואלג'יריה, תיפקדו כישויות ריבוניות לכל דבר, למעט שמן.

קרב נאווארינו

נסיונות לרפורמות בצבא העות'מאני נתקלו בהתנגדותם של גורמים שמרניים, כמו היניצ'רים, כוח העילית הוותיק של האימפריה, שהחזיק בכוח פוליטי עצום. עם זאת, ב-1808 עלה מהמוט השני לכס השלטון וחידש את תנופת הרפורמה. ב-1826 הוא הורה על הקמת יחידה עלית חדשה וכאשר ה"יניצ'רים", חיל הרגלים הוותיק, התקומם בתגובה ב-14 ביוני 1826, טבח בהם הסולטאן וחיסל אותם. ביתר החזיתות ספג מהמוט השני כשלונות צורבים. מלחמת העצמאות היוונית נפתחה ב-25 במרץ 1821 והיוונים זכו בתמיכה בינלאומית. באוקטובר 1827 נערך קרב נאווארינו בין ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, לבין הצי העות'מאני. הקרב שבו הובסו העות'מאנים נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ולבסוף נחתמה אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832 אשר בה נאלצו העות'מאנים להכיר בעצמאות יוון. במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה והצרפתים השתלטו עליה ב-1830.

מול כשלונות אלה ביססו הסולטאנים את מדיניות הטנזימאט (Tanzîmât - "ארגון מחדש"). ב-3 בנובמבר 1839 פרסם הסולטאן אבדילמג'יט הראשון את הצהרת הטנזימאט (Tanzimat Fermanı) שמטרתה "להביא את יתרונות הממשל התקין לרחבי האימפריה באמצעות הקמתם של מוסדות חדשים". חידושים רבים בתחום הכלכלי, האזרחי והצבאי נכנסו לתוקפם, החוק הצרפתי האזרחי והפלילי אומץ, והונהג מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב-1869.

קרב סינופ

המחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה בשתי מלחמות חשובות בחזיתות האירופיות. ב-30 בנובמבר 1853, תקפו הרוסים את ספינות הצבא העות'מאני שעגנו בנמל סינופ והטביעו כמה מהן. התקפה זו הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים שבה נלחמו שתי האחרונות לצד העות'מאנים ונגד הרוסים. המלחמה הסתיימה ב-30 במרץ 1856 בלא שהושג בה ניצחון חד משמעי למי מהצדדים. מאידך במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877 (93Harbi - "מלחמת ה-93") בין רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבושה. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סאן סטפנו, אך הוא בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן בקונגרס ברלין. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לפי ההסכם הקודם, אך גם לפיו היא איבדה שטחים עצומים - רוסיה זכתה בשטחים בקווקז, ואנגליה זכתה בקפריסין בתמורה לתמיכתה בסולטאן במלחמה. עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה, בוסניה והרצגובינה עברה לשליטת אוסטריה ובולגריה זכתה באוטונומיה. מלחמת קרים ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית, ששוב לא יכלה לנהל את מאבקיה הצבאיים בגפה ונזקקה לעזרתן של מעצמות אירופה האחרות.

התמוטטות (המאה ה-20)

תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה (למעלה) והשנייה (למטה)
הפגנות באיסטנבול, 1908

ב-1906 הקימו הטורקים הצעיריםצרפתית Jön Türkler) את "מועצת האיחוד והקידמה" (İttihad ve Terakki Cemiyeti). המושג "טורקים צעירים" היה כינוי כללי לקבוצות פרוגרסיביות רבות שהחלו להיווצר בקרב סטודנטים וקציני צבא החל בעשור האחרון של המאה ה-19. רוב הטורקים הצעירים הצטרפו למועצת האיחוד והקידמה אך היא לא הייתה למפלגתם בלבד, אלא הפכה לארגון גג של אזרחים רבים ברחבי האימפריה, בני לאומים שונים, אשר נפשם קצה במצבה ואשר שאפו לשינוי; ובשנת 1907 החליטה גם הפדרציה המהפכנית הארמנית לאחד כוחות עם מועצת האיחוד והקידמה מתוך תקווה שכאשר תשיג האחרונה את השינוי המיוחל, יזכו הארמנים במדינה עצמאית. ב-3 ביולי 1908 פרץ מרד הטורקים הצעירים וזכה לתמיכה רחבה בקרב הכוחות המזוינים ובקרב אזרחים, והתפשט ברחבי המדינה. הסולטאן נאלץ להשיב את החוקה על כנה ב-24 ביולי 1908 ולכנס שוב את הפרלמנט, ובכך נפתחה "תקופת החוקה השנייה" (İkinci Meşrûtiyyet Devri). מהפכת נגד שהתחוללה ב-13 באפריל 1909 דוכאה בתוך ימים ספורים ולאחר שבועיים לערך הודח הסולטאן ונשלח לגלות בסלוניקי. במקומו הומלך אחיו מהמט החמישי "רשאד" ביום 27 באפריל 1909 והיה לשליט נטול סמכויות.

בחמש השנים שנותרו עד מלחמת העולם הראשונה התרגשו על האימפריה שלוש מלחמות שונות, אשר המשיכו וקרעו ממנה שטחים. ב-29 בספטמבר 1911 פלש הצבא האיטלקי למחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה, מעוזיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה, ופתח במלחמת איטליה-טורקיה. האיטלקים כבשו את לוב וכן את רודוס והאיים הדודקאנסיים. הסכם שלום נחתם ב-18 באוקטובר 1912, אך הקלות בה הצליחו האיטלקים במלחמתם, עוררה את מדינות הבלקן להתקומם כנגד העות'מאנים, ובטרם הסתיימה מלחמת טורקיה-איטליה, נפתחה מלחמת הבלקן הראשונה. במלחמת זו חברו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה כנגד האימפריה העות'מאנית. ב-9 בנובמבר נכנעה סלוניקי לצבא היווני שהקדים את הצבא הבולגרי ביום אחד, ואילו אדירנה נפלה לידי הבולגרים בקרב אדריאנופול ב-11 במרץ 1913. הסכם לונדון סיים את המלחמה ב-30 במאי 1913, והעות'מאנים איבדו את צפונה ומערבה של תראקיה שעברה לשליטת בולגריה, את מקדוניה וצפון יוון. שבועיים לאחר מכן החלה מלחמת הבלקן השנייה ביוזמתה של בולגריה וב-23 ביולי 1913 עזבו הבולגרים את אדירנה וזו הושבה לטורקים בלא ירייה בודדת.

אירופה ב-1914

בעקבות הפיכה נוספת בינואר 1913 בראשותו של איסמאיל אנוור פאשה, הוא תפס את רסן השלטון בפועל. ב-1914 התקיימו בחירות לפרלמנט, אך הפעם התמודדה רק מועצת האיחוד והקידמה על קולות הבוחרים, וזכתה בכל המושבים. מעתה הונהגה המדינה בידי טריאומווירט בו היו חברים שר המלחמה איסמאיל אנוור פשה, שר הפנים מחמט טלאט פאשה (Talat Paşa) ושר הימייה אחמד ג'מאל פאשה.

גלויה גרמנית: ברית שלושת הקיסרים (האימפריה העות'מאנית, גרמניה ואוסטרו-הונגריה); בתמונה מימין לשמאל דמויותיהם של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, מהמט החמישי ווילהלם השני, קיסר גרמניה

ב-2 באוגוסט 1914 נחתמה ברית סודית בין גרמניה לאימפריה העות'מאנית (Osmanlı-Alman İttifakı), אשר הביאה להצטרפותה של האימפריה למעצמות המרכז. המלחמה התנהלה במספר זירות: זירת מסופוטמיה, זירת הקווקז ופרס, זירת הלבנט והמרד הערבי וזירת הדרדנלים. בתחילה האירה ההצלחה פנים לצבא העות'מאני - פלישת כוחות מדינות ההסכמה לגליפולי נהדפה לחלוטין בתחילת ינואר 1916, שלושה חודשים לאחר מכן הסתיים המצור על כות במסופוטמיה בתבוסה מבישה לצבא הבריטי והחזית בחצי האי סיני הייתה סטטית; אך לאחר מכן התהפכו היוצרות, והעות'מאנים נחלו מפלות בכל החזיתות, למעט בחזית הקווקז בה נטלו את היוזמה החל באפריל 1918. בעיצומה של המלחמה הורה שר הפנים מחמט טלאט פאשה על גירוש הארמנים לסוריה במסגרת "חוק הטרנספר" (Tehcir). בכך החלה הגלייתם של הארמנים מתחומי אסיה הקטנה ולאחר מכן התפתחה לרצח עם אשר ליווה את כל ימי המלחמה. מעשי טבח נעשו גם באשורים ובתושביה היוונים של אסיה הקטנה.

מחאה נגד כיבוש איזמיר - איסטנבול: 23 במאי 1919

המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918.[11] בין היתר איפשרה הפסקה האש למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה ואף להחזיק עמדות תצפית ושליטה לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים. משמעותו של תנאי זה הייתה כי איסטנבול, בירת האימפריה, הפכה לשטח כבוש. ב-13 באוקטובר 1918 הגיע שלטונה של מועצת האיחוד והקידמה לסופו עם התפטרותה של הממשלה, ושלושת חברי הטריאומווירט נמלטו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר 1918 ויצאו לגלות. כוח צבאי צרפתי נכנס לאיסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. בדצמבר 1918 הוקם מנהל צבאי בעיר וזה החל לחפש אחר פושעי מלחמה על מנת להעמידם לדין בגין פשעים כנגד הארמנים והיוונים.

טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור: סגול-ארמניה, אדום-בריטניה, תכלת-צרפת, ירוק-איטליה, כחול-יוון, כתום-אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)

הבחירות האחרונות לפרלמנט העות'מאני נערכו בדצמבר 1919 תחת שלטון הכיבוש שהתקיים מכוח הפסקת האש. רוב 140 חברי הפרלמנט הרביעי והאחרון של האימפריה נמנו עם "האגודה להגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" בראשותו של מוסטפא כמאל, בעוד הוא עצמו נותר באנקרה. אף על פי שפרלמנט זה היה קצר ימים, הוא הספיק לקבל שש החלטות חשובות בעניין דרישותיה של טורקיה לריבונות ואשר זכו לשם הכולל "מיסק-אה מילי" (Misak-ı Millî - "שבועת הלאום"). בליל 15 במרץ 1920 החלו כוחות בריטים להשתלט על בניני מפתח בעיר וכן עצרו חמישה חברי פרלמנט. הפרלמנט העות'מאני התכנס בפעם האחרונה ומחה על מעצר חבריו, אך ב-5 באפריל 1920, תחת לחץ המינהל הצבאי, הורה הסולטאן מהמט השישי על פיזורו של הפרלמנט. ב-10 באוגוסט 1920 חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם סוור (טורקית Sevr Antlaşması, אנגלית Treaty of Sèvres) שנוסח בעקבות ועידת סן רמו. ההסכם השלים את חלוקתה של אסיה הקטנה בין המדינות המנצחות.[12]

קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים, אם כי מקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה בחודש מאי 1919 לאחר כיבוש איזמיר בידי היוונים. במקביל לכיבוש בירתה וחלוקת כל שטחה של האימפריה החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית במרכז אסיה הקטנה. מוסד הסולטנות בוטל ב-1 בנובמבר 1922, והסולטאן האחרון, מהמט השישי יצא לגלות ב-17 בנובמבר 1922, זמן קצר לאחר מכן בוטל גם מוסד הח'ליפות.

הרפובליקה הטורקית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הטורקית

מלחמת העצמאות

הישיבה הראשונה של האספה הלאומית הגדולה של טורקיה
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – מלחמת העצמאות של טורקיה, מלחמת יוון-טורקיה, מלחמת טורקיה-צרפת, מלחמת טורקיה-ארמניה

למחרת כיבוש איזמיר, ב-16 במאי 1919 יצא מוסטפא כמאל מאיסטנבול לסיווס והחל מארגן את התנועה הלאומית הטורקית. שורה של ועידות שהחלו בוועידת אמסיה שפרסמה את חוזר אמסיה (Amasya Genelgesi), דרך ועידת ארזורום וכלה בועידת סיווס בספטמבר 1919, גיבשו את עקרונותיה של התנועה המתהווה. עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון במרץ 1920 נגלתה היריבות בין מוסטפא כמאל לממשלה העות'מאנית באיסטנבול לעיני כל. ב-23 באפריל 1920 הכריז מוסטפא כמאל על הקמתו של הפרלמנט הטורקי החדש באנקרה, אשר כונה "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" (Türkiye Büyük Millet Meclisi - TBMM). האספה הכריזה על מוסטפא כמאל כנשיאה ועל איסמט פשה לראש המטות המשולבים של טורקיה. האספה דחתה מכל וכל את תנאי הסכם סוור עליו חתמו נציגי האימפריה העות'מאנית, ושמה לה למטרה את שחרור כל שטחי אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית מכוחות זרים.

מפת טורקיה לאחר הסכם לוזאן

במהלך מלחמתה לעצמאות ניהלה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה שלוש מלחמות - נגד היוונים, נגד הצרפתים ונגד הארמנים. שלוש המלחמות הסתיימו בניצחונם של הטורקים אשר הדפו את הכוחות הזרים מתחומי אסיה הקטנה. הסכם אנקרה עם הצרפתים, הסכם אלכסנדרופול עם הארמנים ושביתת הנשק של מודניה שנחתמה עם היוונים, שמו קץ לשלושת המאבקים המזוינים. שביתת הנשק של מודניה אף הקנתה לטורקים את השליטה בכל אסיה הקטנה, תארקיה המזרחית ובדרדנלים ובבוספורוס. ב-1 בנובמבר 1922 ביטלה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה את מוסד הסולטנות, וב-17 בנובמבר 1922 עזב הסולטאן מהמט השישי את איסטנבול ויצא לגלות. הסכם לוזאן שנחתם ב-24 ביולי 1923 הכיר בעצמאותה של טורקיה, גבולותיה נוסחו ונקבעו חילופי האוכלוסייה בינה לבין יוון. הכוחות הזרים פינו את איסטנבול בסוף 1923, וב-29 באוקטובר 1923, הכריז מוסטפא כמאל על הקמתה של הרפובליקה הטורקית.

תקופת המפלגה הבודדת

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רפורמות אטאטורק
מוסטפא כמאל מציג את האלפבית הלטיני בסיווס, 20 בספטמבר 1928

עם הכרזתה של הרפובליקה הטורקית מונה מוסטפא כמאל לנשיאה ואיסמט אינני[13] היה לראש ממשלתה יומיים לאחר מכן. שני אלה ויתר חברי האספה נמנו על מפלגת העם הרפובליקאית שהוקמה באופן רשמי ב-9 בספטמבר 1923 ואשר חפפה במידה רבה לתנועה הלאומית הטורקית. אף על פי שהחוקה לא אסרה ריבוי מפלגות, עתידה מפלגה זו להיות המפלגה הממשית היחידה במדינה עד שנת 1946, ובין מוסדותיה למוסדות המדינה התקיימה פעמים רבות חפיפה רבה.[14]

מוסטפא כמאל החל בתנופת שינוי ופיתוח דרסטית שנמשכה משך 14 שנים עד מותו בשנת 1938, ואשר נודעה כרפורמות אטאטורק. למעשה הושפעה כל התנהלותה ומדיניותה של טורקיה מרפורמות אלה אשר נגעו בכל אורחות החיים במדינה, ובכלל זה בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החקיקה, התרבות והחברה. הרפורמות החלו עם ביטול הסולטנות בסוף 1922, דהיינו לפני הכרזת עצמאותה של המדינה, והמשיכו להשפיע על טורקיה משך כל קיומה ועד ההווה. הרפורמות שמו דגש על מודרניזציה וחילון המדינה בהתאם לששת עקרונות היסוד של ה"כמאליזם" - הרפובליקה, לאומיות, עממיות, מהפכנות, חילוניות ומדינתיות. ב-3 במרץ 1924 בוטלה הח'ליפה והח'ליף אבדילמג'יט השני עזב את המדינה. ב-23 באפריל 1924 פורסמה "רשימת המאה חמישים" שהייתה רשימה של מאה וחמישים מבכירי הממשל העות'מאני שהוגדרו כבלתי רצויים במדינה. הרפורמות המוקדמות הוסדרו בחוקת טורקיה שהתקבלה ב-20 באפריל 1924 וקבעה את הפרדת הרשויות. מוסה קזם קראבקיר שהיה מבין מנהיגי התנועה הלאומית הטורקית חלק על מוסטפא כמאל בהחלטתו לבטל את הח'ליפה בשלב כה מוקדם, וייסד את "מפלגת הרפובליקה הפרוגרסיבית" ב-17 באוקטובר 1924, אך זו פוזרה ב-5 ביוני 1925 ופעולתה נאסרה.[15]

ב-1926 אומצו החוק הפלילי האיטלקי והחוק האזרחי השווייצרי דבר שנועד לא רק להשליט סדר משפטי חדש, אלא היה הכרח בשל כך שהחוק המוסלמי והמג'לה היו אנכרוניסטים ולא סיפקו מענה לצורכי השעה. שנתיים לאחר מכן, ב-10 באפריל 1928 תוקן סעיף 2 לחוקה ובוטלה הרישא לפיה חוק המדינה הוא חוק האסלאם. ב-1 בנובמבר 1928 הונהג האלפבית הלטיני, ושנה לאחר מכן הונהגה הטורקית כשפת ההוראה היחידה במדינה. ב-1930 פנה מוסטפא כמאל אל שגרירו בפריז, אלי פטהי אוקיאר, וביקש ממנו להקים מפלגת אופוזיציה למפלגת העם הרפובליקאית במטרה לבסס מערכת שלטון רב מפלגתית במדינה. התנאי היחיד שהציב מוסטפא כמאל לאוקיאר היה שעקרון הפרדת הדת והמדינה חייב להישמר. אוקיאר הקים את המפלגה הרפובליקנית החופשית ב-12 באוגוסט 1930, אך בתוך שלושה חודשים בלבד התגברו בה קולות המתנגדים לרפורמות, ואוקיאר, שחשש לגורלן, פיזר את המפלגה ביוזמתו שלו ב-17 בנובמבר 1930. ב-1934 חייב חוק השמות כי כל אדם ייקח לו שם משפחה, ומוסטפא כמאל עצמו היה למוסטפא כמאל אטאטורק (Mustafa Kemal Atatürk). אולם השינוי החשוב ביותר בשנה זו היה מתן זכות מלאה לנשים לבחור ולהיבחר לאספה הלאומית.[15]

מוסטפא כמאל אטאטורק הלך לעולמו ב-10 בנובמבר 1938, ולמחרת מונה ידידו איסמט אינני לנשיא השני של טורקיה. אינני השלים את יוזמתו של אטאטורק לסיפוח מדינת האטיי ב-23 ביוני 1939, ובכך קבע את גבולותיה של טורקיה עד היום.[16] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפעילו הן מדינות הציר והן בעלות הברית לחצים על אינני במטרה לצרף את טורקיה למלחמה לצידן, אך אינני עמד על כך שטורקיה תשמור על ניטראליות, ודחה את הצטרפותה למלחמה עד ה-23 בפברואר 1945, עת הצטרפה אל בעלות הברית.[4]

עם זאת, סופה של התקופה החד-מפלגתית החל נראה באופק עם הקמת המפלגה הדמוקרטית על ידי אדנאן מנדרס ב-1946. בבחירות שערכו ב-14 במאי 1950, הביסה המפלגה הדמוקרטית את מפלגת העם הרפובליקאית, והתקופה החד-מפלגתית באה לסיומה.

התקופה הרב-מפלגתית

ימין קיצוני מוסלמים שמרנים סוציאל-דמוקרטים
מפלגת התנועה הלאומית MHP
1969-1981
מפלגת הרווחה RP
1983-1998
מפלגת המולדת ANAP
1983 ואילך
מפלגת השמאל הדמוקרטי DSP
1985 ואילך
מפלגת המאבק הלאומי MÇP
1983-1992
מפלגת הצדק והפיתוח AKP
2001 ואילך
מפלגת הצדק AP
1961-1981
מפלגת העם הרפובליקאית CHP
1923-1981
מפלגת התנועה הלאומית MHP
1992 ואילך
- המפלגה הדמוקרטית DP 1946-1961 -מפלגת העם הרפובליקאית CHP
1992 ואילך
- - מפלגת הדרך הנכונה DYP
1983 ואילך (ב-2007 שינתה את שמה למפלגה הדמוקרטית)
-מפלגת החברה הדמוקרטית DTP
2005 ואילך

1950 עד 1974

ב-1950 היה מנהיג המפלגה הדמוקרטית, ג'לל באייר לנשיא טורקיה ואדנאן מנדרס לראש ממשלתה. בשנים אלה נקטה טורקיה מדיניות של פתיחות בינלאומית וחיזקה את קשריה הן עם מדינות ערב והן עם המערב. ב-1950 שלחה טורקיה למעלה מ-5,000 חיילים שנלחמו לצידה של ארצות הברית במלחמת קוריאה, וב-18 בפברואר 1952 הצטרפה לנאט"ו. עם זאת מנדרס הצר את היקף הדמוקרטיה במדינה והצהיר כי ממשלתו תקפיד על עקרונות האסלאם. הוא אף הואשם בעידודן של פרעות איסטנבול שנערכו ביוונים ב-1955. הצהרות אלה והנסיגה בעקרונות החילוניות וההפרדה בין דת למדינה הביאו את הצבא הטורקי לכלל פעולה, וב-27 במאי 1960 הוא תפס את השלטון.[17]

ההפיכה בוצעה על ידי קבוצת קצינים זוטרים למדי שהבכירים שבהם היו בדרגה המקבילה לאלוף-משנה, ושעות ספורות לאחר מכן הם מינו את הגנרל בדימוס ג'מל גירסל לראש המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטות המשולבים של טורקיה. ראשי המפלגה הדמוקרטית נעצרו והועמדו לדין בגין בגידה, שחיתות ופגיעה בחוקה. מנדרס ושני אחרים נדונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-17 בספטמבר 1961, ואילו באייר והיתר נשלחו למאסר. המפלגה הדמוקרטית פוזרה ופעילותה נאסרה. חוקת טורקיה מ-1924 בוטלה וב-9 ביולי 1961 אושרה חוקה חדשה במשאל עם. לפי חוקה זו הפכה טורקיה מרפובליקה נשיאותית לרפובליקה פרלמנטרית והנשיא היה לבעל תפקיד ייצוגי. הפרלמנט חולק לשני בתים - הסנאט והאסיפה הלאומית - והונהגה שיטת בחירות יחסית. בנוסף הוקמה המועצה לביטחון לאומי דבר שביסס באופן חוקי את כוחו של הצבא בטורקיה והעניק לו את הרשות להתערב בפוליטיקה. עוד הוקם בית המשפט לחוקה אשר לו הזכות לבחון את חוקיותם של כל החוקים במדינה ואת התאמתם לחוקה.

ב-10 באוקטובר 1961 הסתיים השלטון הצבאי בלחצו של גירסל עצמו שהיה לנשיא הרביעי של טורקיה, אולם גם השנים שלאחר השבת השלטון לעם אופיינו בחוסר יציבות פוליטית. הדברים החלו משתנים כאשר סוליימאן דמירל התמנה למנהיגה של מפלגת הצדק והצעיד אותה לניצחון בבחירות ב-1965 וב-1969. החל ב-1969 הלך וגבר חוסר השקט במדינה, בעיקר בקרב חוגי השמאל, ומהומות רחוב התחוללו ברחביה. בשל כך ובשל חששו של ראש המטות המשולבים של טורקיה כי גורמים שמאלניים קיצוניים מתכננים לתפוס את השלטון, הוא הודיע במזכר לנשיא ג'וודט סונאי, ב-12 במרץ 1971, כי אם דמירל לא יפזר את ממשלתו ותוקם ממשלה יציבה, יתפוס הצבא את השלטון במדינה. דמירל הגיב בהתפטרות בו ביום וההפיכה זכתה בשל כך לכינוי "הפיכת המזכר". ניהט ארים, משפטן, עיתונאי וחבר מפלגת העם הרפובליקאית, מונה כראש ממשלה "על-מפלגתי" ב-26 במרץ 1971 וכיהן בראשה של ממשלת אחדות לאומית חלשה עד 22 במאי 1972. לאחריו כיהנו שתי ממשלות ממונות קצרות טווח וב-26 בינואר 1974 היה בולנט אג'וויט לראש ממשלת טורקיה. שנים אלה התאפיינו ברדיפת ארגונים שמאלנים ומעצר פעילי שמאל.

1974 עד 1983

חלוקת האי מאז 1974
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פלישת טורקיה לקפריסין

ב-15 ביולי 1974 ובעידודה של החונטה הצבאית השולטת ביוון, תפס "ארגון הלוחמים הקפריסאים הלאומי השני" את השלטון בקפריסין במסגרת הפיכה צבאית. מדיניותו הברורה של ארגון זה אשר תמך באיחוד האי עם יוון הביאה את ממשלתו של אג'וויט לפלוש לקפריסין ב-20 ביולי 1974. הלוחמה הסתיימה באמצע אוגוסט 1974, והצבא הטורקי כבש שליש מהאי. קו הפסקת האש שנודע לימים כקו הירוק חצה את האי ואת העיר ניקוסיה. בעקבות חלוקת האי נערכו בו חילופי אוכלוסייה שהזכירו את חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ויוון לאחר הסכם לוזאן מ-1923. בנוסף היגרו עשרות אלפי טורקים אל חלקו הצפוני של האי מטורקיה, ושנה לאחר מכן הכריזו הטורקים על הקמתה של המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין בצפונו של האי, שהייתה 8 שנים לאחר מכן לרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. מדינה זו המוכרת על ידי טורקיה בלבד, מתפקדת כמדינה וסאלית שלה.

אולם גל האופוריה ששטף את טורקיה בעקבות המערכה המוצלחת לא הביא מזור לחוסר היציבות הפוליטי במדינה, וממשלתו של אג'וויט לא הוציאה את שנתה הראשונה. החל ב-1975 ועד 1980 כיהנו בטורקיה חמש ממשלות. סוליימאן דמירל ממפלגת הצדק ובולנט אג'וויט ממפלגת העם הרפובליקאית החליפו זה את זה בראשות הממשלה עד שהצבא שם לכך קץ בהפיכה הצבאית השלישית במדינה ב-12 בספטמבר 1980. בשש השנים שמ-1974 ועד 1980 חוותה טורקיה מסכת של טרור ואנרכיה. מספר קורבנות מעשי הטרור במחצית השנייה של העשור עמד על למעלה מ-5,000 ורוב מקרי הרצח היו על רקע מאבק אלים בין גורמי הימין הקיצוני, ובראשם ארגון הזאבים האפורים השייך למפלגת התנועה הלאומית, לבין גורמי שמאל קיצוני.

האנדרטה לזכר אבדי איפקצ'י ברחוב הנושא את שמו באיסטנבול

ב-1 במאי 1977 במהלך הפגנה לרגל "חג הפועלים" (1 במאי) בכיכר טקסים באיסטנבול בה השתתפו כחצי מיליון אנשי שמאל נפתחה על המפגינים אש צלפים, ובין 34 ל-42 איש נהרגו ו-126 עד 220 איש נפצעו באירוע. ב-16 במרץ 1978 נרצחו שבעה סטודנטים בכיכר באיזיט סמוך לאוניברסיטת איסטנבול. ב-9 באוקטובר 1978 נרצחו שבעה פעילי שמאל נוספים ברובע בהצ'ליבלר ב-אנקרה, אולם השיא היה ב-23 בדצמבר 1978 עת פעילי ימין רצחו לפחות מאה אלווים בעיר קרמאנמרש בדרום המדינה. בעקבות התקרית שנודעה כטבח קרמאנמרש הוכרז שלטון צבאי ב-14 מ-67 נפות טורקיה, ומאוחר יותר הורחב זה לשש נוספות. ב-1 בפברואר 1979 התנקש חבר ארגון הזאבים האפורים מהמט אלי אג'ה בחייו של אבדי איפקצי' (Abdi İpekçi), עיתונאי, אינטלקטואל ופעיל זכויות אדם טורקי.

ב-1978 קמה מפלגת הפועלים של כורדיסטן והצטרפה גם היא אל קלחת האלימות. לכל אלה הצטרפה "המדינה העמוקה" (derin devlet) כינוי שניתן ל"גורמים" ול"כוחות" בקרב מוסדות השלטון, הצבא, הארגונים החשאיים ואפילו הפשע המאורגן, אשר תפקדו כ"מדינה בתוך מדינה". בולנט אג'וויט התוודה כי למד לראשונה על קיומו של ארגון סודי רב כוח אותה כינה "גרילת הנגד" (Kontrgerilla) ב-1974 ("גרילת הנגד" הוא הכינוי שניתן לשלוחה הטורקית של תוכנית גלאדיו של ארגון נאט"ו, אך סביר שזהו רק אחד מהיסודות של המדינה העמוקה). גם סוליימאן דמירל התבטא בראיון ידוע ב-17 באפריל 2005 אודות המדינה העמוקה ומהותה, ולאחרונה גם ראש הממשלה הנוכחי רג'פ טאיפ ארדואן. למרות התבטאויות אלה של ראשי ממשלות טורקיה בעבר ובהווה והאמונה בקיומה של מדינה עמוקה בקרב רבים בטורקיה, טיבה וזהותה המדויקים נותרו אמורפים. אלה המאמינים בקיומה של המדינה העמוקה קושרים אליה חלק ניכר מההתרחשויות בטורקיה החל בשנות השבעים של המאה ה-20 ועד ההווה ממש. לפי תאורייה זו פועלת המדינה העמוקה לפי דוקטרינת אסטרטגיית המתח שמטרתה לשלוט על דעת הקהל ולנווט אותה באמצעות פחד, תעמולה, הטעיה, לוחמה פסיכולוגית, הפעלת סוכנים כפולים ומעשי טרור במסווה (דגל כוזב). בדרך זו מבקשת המדינה העמוקה לבסס את שליטתה במדינה הגלויה ולקדם את האינטרסים בהם היא תומכת ומאמינה. למדינה העמוקה מיוחסת מעורבות פעילה, אם לא עיקרית, בהפיכות הצבאיות של 1971 ו-1980, בהפיכה הפוסט-מודרנית של 1997 וחלק ניכר אם לא כל מעשי הטרור ומאבקי הימין בשמאל ששטפו את המדינה במהלך שנות השבעים.

ב-12 בספטמבר 1980 התחוללה ההפיכה הצבאית השלישית בטורקיה. בנימוק שהמדינה התדרדרה לחוסר יציבות חברתית ושלטונית, תפס הצבא בהנהגת ראש המטות המשולבים, קנן אוורן, את השלטון. האספה הלאומית הגדולה של טורקיה פוזרה, כל המפלגות הפוליטיות ומרבית הארגונים נאסרו. החוקה מ-1961 הושעתה ובמדינה הוכרז שלטון צבאי. השלטון הצבאי נמשך למעלה משנתיים. ב-29 ביוני 1981 מינתה החונטה אספה מייעצת לניסוח חוקה חדשה, וב-9 בנובמבר 1982 אישר משאל עם את החוקה החדשה שנוסחה במידה רבה בהתאם למידותיו ושאיפותיו של אוורן עצמו. החוקה החדשה צמצמה את היקפן של חירויות הפרט, הרחיבה את סמכויותיו של נשיא טורקיה באופן מרחיק לכת, ביטלה את הסנאט ומסרה כוח רב יותר בידיה של המועצה לביטחון לאומי וכפועל יוצא מכך, גם בידי הצבא. החוקה החדשה שינתה את אופיה השלטוני של המדינה, וקרבה אותה שוב למעמד של רפובליקה נשיאותית. אוורן עצמו היה לנשיא טורקיה השביעי ב-9 בנובמבר 1982.

ב-6 בנובמבר 1983 נערכו בטורקיה בחירות כלליות לראשונה מאז 1977. בחירות אלה לא היו חופשיות במובן המקובל שכן על רוב המדינאים הבולטים במדינה בתקופה שלפני ההפיכה נאסר לקחת חלק בחיים הציבוריים ורק שלוש מפלגות הורשו להשתתף בהן - מפלגת הדרך הנכונה ממשיכת דרכה של מפלגת הצדק, מפלגת העם הרפובליקאית הישנה-חדשה ומפלגת המולדת החדשה בהנהגתו של טורגוט אזאל, שניצחה בבחירות.

1983 עד ההווה

רג'פ טאיפ ארדואן הוא נשיא טורקיה ה-12, מאז 28 באוגוסט 2014. קודם לכן כיהן כראש ממשלת טורקיה ה-26 במניין, החל מ-14 במרץ 2003.

בעשור השני של המאה ה-21 הייתה טורקיה מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה: היא קלטה כשלושה מיליון פליטים סורים שברחו לתחומה, וקיימה פעילות צבאית בשטח סוריה, במיוחד נגד המורדים הכורדים שם.

ב-15 ביולי 2016 בוצע ניסיון הפיכה מצד גורמים בצבא הטורקי, אך הניסיון לא צלח.

ב-16 באפריל 2017 התקיים משאל העם בטורקיה על ביצוע תיקונים בחוקה. התיקונים אושרו ברוב דחוק.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של טורקיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ חאתים - עם שקדם לחתים ואשר ישב באסיה הקטנה באלף השלישי לפנה"ס
  2. ^ Freeman, Charles (1999). Egypt, Greece and Rome: Civilizations of the Ancient Mediterranean. Oxford University Press. ISBN 0198721943.
  3. ^ 3.0 3.1 היסטוריה של טורקיה, "תרבויות עולמי" - פסקת "חיתים" [1], 15.4.77
  4. ^ 4.0 4.1 הערך "טורקיה", פסקת היסטוריה, אנציקלופדיית אביב חדש, כרך ז', עמ' 158.
  5. ^ טורקיה תרבות ומסורת, מדריך טורקיה [2], 15.4.77
  6. ^ היסטוריה של טורקיה, "תרבויות עולמי" - פסקת "פיריגיה" [3], 15.4.77
  7. ^ היסטוריה של טורקיה, "תרבויות עולמי" - פסקת "לידיה" [4], 15.4.77
  8. ^ משה עמית, תולדות יוון הקלאסית עמ' 242–247, הוצאת מאגנס, 1984
  9. ^ יוון הקלאסית כרך 2, יחידה 3, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1979.
  10. ^ Xenophon, Hell. 5.1.31
  11. ^ אורן נהרי, "אטלס היסטורי של העולם", הוצאת מפה, עמ' 234, שורת "1918", עמודת "אסיה ואוקיאניה"
  12. ^ אורן נהרי, "אטלס היסטורי של העולם", הוצאת מפה, עמ' 236 - "טורקיה: סוף והתחלה".
  13. ^ 13.0 13.1 Howard, Douglas Arthur (2001). The History of Turkey. Greenwood Publishing Group. p. 109. מסת"ב 0-313-30708-3.
  14. ^ אורן נהרי, "אטלס היסטורי של העולם", הוצאת מפה, עמ' 236, שורת "1923", עמודת "אסיה ואוקיאניה"
  15. ^ 15.0 15.1 Kinross, John (2001). Atatürk: A Biography of Mustafa Kemal, Father of Modern Turkey. Phoenix Press. ISBN 1842125990.
  16. ^ [13]
  17. ^ אורן נהרי, "אטלס אנציקלופדי של העולם", הוצאת מפה, עמ' 114, הערך טורקיה


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0