הסוחר מוונציה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסוחר מוונציה
Merchant venice tp.jpg

הסוחר מוונציה הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתב במועד לא ידוע בין 1594 ו-1597. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית שיילוק, המחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, ייאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו. הסכום משמש את ידידו הצעיר של אנטוניו, בסניו במסעו.

דמותו של שיילוק זכתה לפרשנות רבה ומגוונת. מצד אחד - היא מייצגת את הסטריאוטיפ האנטישמי, היישר מחשכת ימי הביניים, של היהודי הקמצן המלווה בריבית, ומצד שני זוהי דמות אנושית, שסבלה, כאבה ודרישתה לנקמה מוצגות בהבנה.

כתיבת המחזה

נראה כי המחזה נכתב בין 1594 ל-1596, ונרשם ב"רישום המדפיסים" (Stationer's Register), השיטה המקובלת באותה תקופה לשמירת זכויות יוצרים, ב-22 ביולי 1598. המחזה הודפס לראשונה ב-1600, ונראה כי הוצג לראשונה על הבמה ב-1598.

עלילתו של המחזה, בקווים גסים, לקוחה מסיפור עם שנמצא במקורות אחדים, בהם קובץ הסיפורים "גסטה רומנורום", שתורגם לאנגלית בתרגום פופולרי בשנת 1577. כמו כן, סביר להניח, השפיע על שייקספיר בעת הכתיבה משפטו של היהודי המומר רודריגו לופז שהיה לשיחת היום באנגליה האליזבתנית, שנמצא אשם בקשר לרציחתה של אליזבת הראשונה מלכת אנגליה. סביר גם להניח ששייקספיר הושפע ממחזהו של בן זמנו כריסטופר מרלו, "היהודי ממלטה", המציג את גיבורו, היהודי בראבאס, באור שלילי במיוחד, אף כי שיילוק השייקספירי מוצג באור אנושי הרבה יותר מגיבורו של מארלו, ואין בו מן הרשעות הגרוטסקית של בראבאס.

סיווג ז'אנרי

המחזה מסווג כקומדיה, ואכן הוא כתוב על פי תבנית קומית מובהקת ומסתיים בטוב לגבי הדמויות הראשיות. שיילוק מזכיר במידה לא מעטה את דמות ה"פאנטלונה", דמות טיפוסית בקומדיה דל'ארטה. עם זאת, לא מעטים מבין פרשניו המאוחרים של המחזה מתייחסים אליו כאל אחד מהמחזות הרציניים יותר של שייקספיר. המחזה אינו חורג מההגדרות המקובלות של הקומדיה, אלא שרשעותו של שיילוק, הבאה לידי ביטוי במשפט וכמעט מביאה למותו של הסוחר אנטוניו, מבדילה במידה רבה בינו לבין קומדיות אחרות של שייקספיר, כמו "חלום ליל קיץ", שנכתב זמן מה לפניו.


המחזה והאנטישמיות

המחזה מועלה גם כיום על במות רבות, אף שהקהל המודרני יכול למצוא כי הנימות האנטישמיות המועלות בו הן בעייתיות. רבים התווכחו בדבר השאלה, האם היה שייקספיר אנטישמי, או האם המחזה עוסק באנטישמיות כתופעה. יש המתקשים לייחס לשייקספיר, לו מיוחסת הבנה דקה בנפש האדם, תכונה כאנטישמיות, ולכן מחפשים במחזה משמעות שתקהה את עוקצן של המילים הבוטות.[דרוש מקור]

שייקספיר לא הכיר יהודים, שכן אלו גורשו מאנגליה בשנת 1290, ושבו עשרות שנים לאחר מותו, בימי אוליבר קרומוול ויש להניח כי שייקספיר לא ראה יהודי מימיו. אך יש להניח כי גם לא ראה איטלקי, יווני או דני, ובכל זאת היטיב לתאר את דמותם של גיבורי העת העתיקה, ושל המלט נסיך דנמרק. שייקספיר אינו מקל על הבאים לנתח את המחזה. אל מול הדמות הסטריאוטיפית, של היהודי הקמצן, התככן, המלווה בריבית, העומדת כצל קודר אל מול האיטלקים העליזים, הצעירים, המהווים את שאר גיבורי המחזה, עומד שיילוק כאדם. אב דואג, בעל רצונות ורגשות, שגם רצונו לנקום באנטוניו מנומק היטב בעוול שנעשה ליהודים במהלך הדורות.

הקריאה האנטישמית של המחזה

יהודי אנגליה הוגלו מהממלכה עוד בשנת 1290 ולא הורשו לשוב. אך גם בהיעדרם, הוצגו על הבמה האליזבתנית כקריקטורות דוחות, בעלות אפים מעוקלים ושיער אדום ומקורזל. דוגמה אופיינית היא מחזהו האנטישמי הארסי של כריסטופר מרלו, "היהודי ממלטה" המראה דמות סטריאוטיפית של יהודי, המתקרא בר אבא (כשמו של הפושע היהודי שאמור היה להיצלב אך שוחרר על ידי פונטיוס פילאטוס לבקשת ההמון היהודי, שסירב לקרוא לשחרר את ישו). היהודי ביצירתו של מרלו, וביצירות דומות, מתואר כרשע, תככן ותאב בצע.

קוראים רבים קוראים את "הסוחר מוונציה" כהמשך למסורת אנטישמית זו. הכותרת במהדורת הקוארטו המקורית הייתה "היהודי מוונציה", המראה כי המחזה נכתב לאור הצלחת "היהודי ממלטה". פרשנות רווחת למבנה המחזה מעמתת את מידת החסד הנוצרית עם נקמנותו של היהודי, הנעדר את חסד הא-ל, ואינו מבין את משמעותו של החסד הנוצרי. יש הרואים בהתנצרותו של שיילוק משום "סוף טוב" לדמותו, כשם שסיפק שייקספיר "סוף טוב" גם לדמויות האחרות במחזה. מעבר לכל הפרשנויות מצויה העובדה הפשוטה כי שיילוק אכן זומם להרוג את אנטוניו, ועומד על קבלת ליטרת הבשר שלו. ברור כי זו אינה התנהגות ראויה, וכי מדובר בראייה שלילית של שיילוק, המייצג כאן את עמו.

ב-8 בנובמבר 1937, ארגן מנהל התיאטרון הבווארי אירוע תרבותי בתיאטרון "רזידנץ" לרגל פתיחת תערוכת "היהודי הנצחי" במינכן. האירוע ביטא את הנושאים היסודיים של התערוכה הנאצית ובחלק השלישי שלו הוצגו סצנות שיילוק מתוך המחזה.[1]

לאורך השנים, מקורות יהודים שונים התפלמסו עם הייצוג השלילי של יהודים במחזה. כך למשל, הרב שלמה יוסף זוין כתב מאמר, בשם "משפט שיילוק לאור ההלכה" בו הוא טוען כי דרישתו של שיילוק לליטרת הבשר מנוגדת להלכה היהודית, שכן בשרו של אנטוניו, ולמעשה חייו, אינם רכושו, אלא רכושו של ה', ואסורים במקח וממכר, וכי שיילוק, שומר המצוות, אינו יכול לפנות לערכאות על מנת לאכוף סעיף זה. מאמרו של זוין נלמד כיום בהקשרים שונים הקשורים באתיקה רפואית, ובכל הנוגע לסחר באיברים. בכל מקרה, גם לו היה תוקף מסוים להתחייבות, לא יכול היה שיילוק לבצע אותה, שכן חבלה והכאה בגופו של אדם אסורה מן התורה, במיוחד כשהחבלה עלולה להוביל לידי סכנת חיים ולאיסור לא תרצח.[2]

הקריאה האוהדת של המחזה

רבים קוראים את המחזה דווקא כדרישה לסובלנות דתית. שייקספיר יצר את שיילוק כדמות מורכבת, בעלת פנים רבות. היהודי שיילוק של שייקספיר אינו שונה מן הנוצרי באופן מהותי, בניגוד למפלצת האדם בר אבא, שיצר מרלו ב"יהודי ממלטה". שיילוק הוא אדם בעל חולשות אנוש, ובעל תכונות אנוש. בכמה מן התכונות הוא אף עולה על הנוצרים שסביבו. ביצירת דמות מורכבת זו שמר המחזה על כוחו אף בקרב הקהל המודרני.

בניגוד לגיבורים הנוצריים של המחזה, שיילוק אינו מרמה או גונב, אלא עומד על תנאי לו הסכים אנטוניו בחפץ לב. מאחורי משובתם של הצעירים הנוצריים, מסתתרת אי מוסריות, שאותה מעמיד שייקספיר אל מול דמותו של שיילוק, כמו זו של בסניו, החי על חשבונה של פורציה, או של ג'סיקה, הבוגדת באביה ובעמה, ועוד. "משפטו" של שיילוק בסוף המחזה אינו משפט הוגן, כאשר ה"שופט", בלתזר, הוא למעשה פורציה הדנה את שיילוק ללא כל סמכות אמיתית לעשות כן. כך, שייקספיר אינו בוחן את מניעיו של שיילוק, אלא מראה כי אותם אנשים ממש המגנים את שיילוק על אי יושרו, הם שמשתמשים בתעלולים בלתי הגונים על מנת לנצח בוויכוח עמו.

שחקנים מודרניים יכולים, אם כן, לשחק את "הסוחר מוונציה" לא כמחזה אנטישמי, אלא אף כמחזה אנטי נוצרי, המראה על שטחיותה של המחילה הנוצרית, אל מול מושג החטא היהודי. למרות זאת, נראה כי שייקספיר לא התכוון לכתוב מחזה אנטי נוצרי, וכי לא היה בקיא בדת היהודית, אך ייתכן שרצה לתקוף את הצביעות הרווחת בזמנו.

בפיו של שיילוק שם שייקספיר את מונולוג שנחשב בעיני רבים לאחד המונולוגים היפים והמרגשים שנושאת דמות שייקספירית:

ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?

המקור באנגלית
Hath not a Jew eyes? Hath not a Jew hands, organs
dimensions, senses, affections, passions; fed with
the same food, hurt with the same weapons, subject
to the same diseases, heal'd by the same means
warm'd and cool'd by the same winter and summer
as a Christian is? If you prick us, do we not bleed?
If you tickle us, do we not laugh? If you poison us,
do we not die? And if you wrong us, shall we not revenge?
הסוחר מוונציה, מערכה שלישית תמונה ראשונה, תרגום אברהם עוז, 1972

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 288.
  2. ^ משפט שיילוק לאור ההלכה, בתוך ספר לאור ההלכה: בעיות ובירורים, בית הלל, ה'תשל"ח


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0