הרץ הומברג
נפתלי הרץ הומברג (בגרמנית: Herz Homberg; בכתיב אשכנזי: הערץ האָמבערג; ספטמבר 1749 – 24 באוגוסט 1841) היה איש תנועת ההשכלה, שפעל בהוראת השלטונות האוסטריים לכפות חינוך מודרני על יהודי גליציה.
נדודים ולימודים
נפתלי הרץ הומברג נולד בשנת 1749 בכפר ליבן ליד פראג, בבוהמיה. בנעוריו למד תלמוד אצל ר' יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה", ואחר כך בישיבות בפרשבורג ובגלוגוב. בגיל 18 החל לומד בחשאי גרמנית, וכשנתגלה הדבר עזב את הישיבה. בין השנים 1768–1770 ישב בברסלאו ורכש השכלה כללית. הוא קרא אז את חיבורו של רוסו "אֵמִיל", ובהשפעת חיבור זה פנה לעסוק בחינוך.
בין השנים 1770–1772 ישב בברלין, ולמד שם לטינית ומתמטיקה. ב-1772 בא להמבורג, שם הרחיב את לימודיו בתחום החינוך והפדגוגיה, וב-1779 חזר לברלין. בברלין התקרב לחוג המשכילים ובעיקר למשה מנדלסון, ומנדלסון לקח אותו כמורה פרטי לבנו יוסף. משה מנדלסון והרץ הומברג המשיכו לעמוד בקשר מכתבים עד מותו של מנדלסון. הומברג השתתף גם בכתיבת הביאור של מנדלסון לתורה, וכתב בסדרה זו את הפירוש לספר דברים.
בשנת 1782 עבר לווינה, ומשם לגוריציה שבצפון איטליה, אך בשני המקומות לא מצא משרה חינוכית, ולכן עבר עוד באותה שנה לטריאסטה, שם הקימה הקהילה היהודית בית ספר ברוח הרעיונות החינוכיים החדשים שהעלה נפתלי הרץ וייזל בחיבורו "דברי שלום ואמת". בטריאסטה עבד כמורה בשנים 1783–1784, ושם גם נשא אישה. הוא חזר לווינה, שם נבחן באוניברסיטה לקבלת הסמכה כמורה לפילוסופיה, והיה היהודי הראשון באוסטריה שעמד בבחינות אלו. האוניברסיטה בפראג הסכימה למנותו למשרת הוראה אצלה, אך הקיסר יוזף השני ביטל את המינוי בשל יהדותו של הומברג (בעקבות מאורע זה כתב לו מנדלסון את המשפט המפורסם, כי "מוטב שהאוניברסיטה קיבלה אותך והקיסר דחה, מאשר שהיה הקיסר מקבל אותך והפילוסופיה דוחה אותך"). ואולם, כפיצוי על הדחייה ולאור המלצתו של מנדלסון החליט הקיסר ב-1787 למנות את הומברג למפקח מטעם הקיסר על בתי הספר העממיים בשפה הגרמנית בגליציה.
פקיד הקיסר
הומברג בא ללבוב לפקח משם על החינוך היהודי בגליציה. הוא החל להקים כמאה בתי-ספר מתוקנים שלמדו בהם בגרמנית. עוד מן ההתחלה נתקל בהתנגדות מצד היהודים במקום: איש לא הסכים להשכיר לו דירה מאחר שנחשב לאפיקורס, והוא לא מצא מורים מקומיים לבתי הספר שהקים ונאלץ להביא מורים מחוץ לגליציה. ב-1788 הדפיס, לנוכח ההתנגדות, איגרת גלויה אל הרבנים, "אגרת אל רועי שה פזורה ישראל", ובה דרש להכניס שינויים בחינוך המסורתי, ובהם לימוד דקדוק עברי, גרמנית ומדעים כלליים, וכן תבע להקפיד על ניקיון ה"חדרים" ושלא תהיה צפיפות בכיתות. באיגרתו, שהתפרסמה גם בכתב העת "המאסף", היו רמוזים גם איומים לפעולות חריפות יותר מצדו, והוא הודיע לרבנים כי "לא כל העולה על רוחם בראשונה היה יהיה חוק לישראל ומשפט לבני יעקב".
בשנים הבאות ייסד למעלה ממאה בתי ספר, ובהם בתי ספר לנערות וגם בית מדרש למורים בלמברג בראשות אהרון פרידנטל. המורים בבתי הספר של הומברג היו מזלזלים במצוות ובהלכה וגם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, וממילא השתמטו היהודים המקומיים ככל יכולתם משלוח את בניהם לבתי ספר אלה, עד כדי כך שהעדיפו לשלוח אותם לבתי ספר נוצריים. באותן שנים חיווה הומברג דעה חיובית ביחס ל"מס הנרות" שהטילה הממשלה על היהודים, וגם שימש צנזור לספרים עבריים והמליץ לממשלה לסגור את הישיבות ולאסור את השימוש בשפה העברית. ממילא הפך הומברג לדמות שנואה אצל יהודי גליציה, והם הלשינו לפני הקיסר על שהיה לו רווח כספי ממס הנרות. ב-1800 או 1801 נאלץ הומברג לברוח מגליציה לווינה, וב-1806, לאחר שנחשד ביחס אוהד לסנהדרין של נפוליאון, סגרה הממשלה את בתי הספר שהקים.
הומברג ברח כאמור לווינה, ושם ישב כשש שנים ללא מעמד חוקי ובתנאים של עוני ומחסור. ב-1806, לאחר סגירת בתי הספר ופיטוריו מתפקיד המפקח הראשי, התמנה לצנזור על הספרים העבריים. הוא חיבר ספר לימודי דת ליהודים שנקרא "אמרי שפר", המבוסס על עיקרי האמונה היהודית של הרמב"ם, על עשרת הדיברות ועל ענייני מוסר, דרך ארץ ונאמנות למדינה האוסטרית. על המהדורה השנייה של הספר, שיצאה לאור בתקס"ח (1808) יש הסכמה של ר' מרדכי בנט, אך לא ברור אם ההסכמה ניתנה ברצונו של הרב בנט או בשל קרבתו של הומברג לשלטון. ב-1812 הוציא ספר נוסף מסוג זה בשם "בני ציון", בגרמנית, והוא מבוסס על עשרת הדיברות בהדגשת המצוות שבין אדם לחברו והנאמנות למדינה. בסוף 1812 הוציא הקיסר צו שחייב ללמד את הספר בכל בתי הספר היהודיים, וכן שכל מי שמבקש רישיון לנישואין יהיה חייב להיבחן על תוכן הספר (ולצורך כך ללמוד גרמנית). בתפקידו כצנזור הציע לאסור הדפסתם של ספרים חדשים בענייני קבלה, דרשות וחידושים על התלמוד (שכן "גם הישנים מרובים יותר מדי"), וכן הציע למחוק חלקים מן התלמוד ומסידורי התפילה. רוב הצעותיו לא התקבלו, כיוון שהשלטונות היו עסוקים במלחמה נגד נפוליאון או משום שהיהודים האדוקים פעלו ככל יכולתם נגדו.
ב-1814 התמנה הומברג לאחראי על בתי הספר בבוהמיה, ובתפקיד זה שימש עד מותו בפראג ב-1841. בתקופה זו חיבר עוד כמה ספרים, בהם פירוש משלו על כל חמשת חומשי התורה, והוציא לאור מהדורה שנייה למילון הגרמני-עברי "אוצר השורשים" של יהודה ליב בן-זאב. אין ידיעות רבות על חייו בפראג, וככל הנראה הוריד את היקף פעילותו, גם בשל גילו המופלג (התמנה לתפקיד בגיל 65 ושימש בו עד מותו בגיל 92).
הומברג היה שנוא על רוב היהודים בחייו ולאחר מותו. דמותו שימשה כסמל לדמותה של תנועת ההשכלה כמי שחברה לשלטונות הנוכריים בגזרות כנגד היהודים וכנגד לימוד התורה וקיום המצוות. הרב יעקב עמדין במאמר שפרסם בקובץ המאסף[1] מכנה את הומבורג: "ראש משכילי וויען, איש אשר לנבלותו אין קצה, ושמו הירץ הומבורג, הוא החל לקטרג ולהוציא שם רע על ישראל באוזני הממשלה... חייבים אנו להגיד כי לא קם עוד נבל כמוהו בתוכם כהומבורג, מדבר תועה ונבלה כמוהו."
גם כמאה שנה לאחר מותו קיטרג יוסף קלוזנר על דמותו:
[שמעון] ברנפלד מתפלא שנשאר הומברג ביהדותו עד יום מותו. בניו התנצרו ברובם ושמו נשאר לא לברכה בקרב יהודי גליציה. ואף על פי כן, הרי הגן על היהדות הצרופה בכל ספריו (...) מה שמנדלסזון חיבב אותו והמליץ עליו, מוכיח גם כן שלא היה אישיות רגילה ושפלה לגמרה. ודאי, לא היה הומברג אישיות טהורה ואצילה, וההשכלה ה"רשמית", שהטיל על היהודים בתוקף השוטר, אינה יכולה להיות לנו, בזמננו, לרצון. אז, בימי יוסף השני, לאופולד ופראנץ, לא ראו דרך אחרת לשנות את דרכי העם ולהיטיב את מצבו (...) והזמן והמסיבות גרמו למעשים ציבוריים ולאומיים, שכיום הם שנואים ומאוסים עלינו, ואז נראו טובים וטבעיים
לקריאה נוספת
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 211–223.
- יוסף ולק, '"בני ציון" להרץ הומברג', בר-אילן יד–טו (תשל"ז), 218–232. (נדפס שוב בספרו "כיום אתמול" (1997))
- רחל מנקין, 'נפתלי הרץ הומברג: הדמות והדימוי', ציון (רבעון לחקר תולדות ישראל) עא, ב (תשס"ו), 153–202.
קישורים חיצוניים
- רשימת מאמרים על הרץ הומברג באתר רמב"י
- הרץ הומברג, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- הרץ הומברג, אמרי שפר, וינה תקס"ח, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ שנת תרמז עמ' 3, מובא בזכרון יעקב חלק א' עמוד 18
