השושלת האידריסית
_(1258_1659).svg) | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| שפה נפוצה | ערבית, ברברית |
| עיר בירה | ואלילי (789-808), פאס (808-927) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 788 |
| פירוק | |
| תאריך | 974 |
| ישות קודמת | בית עבאס |
| ישות יורשת | ח'ליפות קרודובה |
השושלת האידריסית (בערבית: الأدارسة; בתעתיק: אל-אדארִסַה) הייתה שושלת מוסלמית שהשתייכה לזרם השיעי הזיידי ושלטה במרוקו בין השנים 788–974[1]. זו הייתה השושלת המוסלמית העצמאית הראשונה בהיסטוריה של מרוקו, שלפני כן הייתה כפופה לאימפריה העבאסית.
היסטוריה
מייסד השושלת היה אידריס בן עבדאללה (788–791), שבהמשך היה ידוע בשמו "אידריס הראשון". אידריס ייחס את מוצאו למשפחת עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד, ודרך זה לנביא מוחמד עצמו. אידריס הראשון נמלט למגרב לאחר קרב ליד העיר מכה בין תומכי סיעת עלי לבין בית עבאס. העיר הראשונה אליה הוא הגיע הייתה טנג'יר, העיר החשובה ביותר במרוקו באותה העת, ועד שנת 788 הוא עבר להתיישב בעיר ווליביליס.
בעיר ווליביליס (שידועה בשם ואלילי בקרב המקומיים) ישב באותה עת שבט ברברי בשם עווראבה, שהחליט לאמץ את אידריס ולמנות אותו לאימאם (מנהיג רוחני) שלהם. שבט עווראבה ערך את המינוי כנראה כדי להעלות את מעמדו בתור שבט שהצטרף רק מעט קודם לכן לאסלאם. אידריס מצדו החל לקבע את סמכותו ופעל לדיכוי של הנוצרים ויהודים באזור, תוך ניסיון להשתלט על שטחים נרחבים בצפון מרוקו. בשנת 789 אידריס יזם את הקמתה של עיר חדשה, פאס מדרום מזרח לווליביליס, עיר זו בהמשך תהפך להיות עיר הבירה של הממלכה האדריסית ואחת הערים החשובות בהיסטוריה של מרוקו. ב-791 אידריס הורעל על ידי סוכן שפעל מטעם האימפריה העבאסית, בנו ויורשו אידריס השני נולד רק אחרי מותו, ועד בגרותו שלט בממלכה עבד נאמן בשם ראשיד שגם דאג לגדל את יורשו של אידריס. בשנת 801 גם ראשיד הורעל ואידריס השני תפס את השלטון בגיל 11 בלבד.
למרות שאידריס הראשון הרחיב את שלטונו על פני מרוקו הצפונית, הוא עדיין היה תלוי בשבט העווראבה שהיה בסיס הכוח שלו. אידריס השני ניסה להחליש את התלות בשבט העווראבה על ידי הזמנה של גלי הגירה של ערבים מתוניס וספרד לשטח ממלכתו ומינוי ערבים לתפקידים בכירים.[2] בנוסף אידריס השני החליט להעביר את מקום מושבו ואת עיר הבירה האדריסית מווליביליס שהייתה עיר ברברית בשליטת שבט העווראבה לעיר פאס אליה הגיעו המהגרים הערבים והפכו אותה לבעלת צביון ערבי יותר מערים אחרות במרוקו. בעקבות ניסיונותיו להחליש את התלות על שבט העווראבה הוא הסכסך עם ראשי השבט והורה להרוג אותם. אידריס השני הצליח להביא את השושלת האידריסית לשיאה ולהפוך אותה לממלכה המרכזית במרוקו,עד שנת 828 שטח הממלכה התפרס ממערב אלג'יריה לאזור סוס בדרום מרוקו.
תחת בנו ויורשו מוחמד אבן אידריס (828-836) הממלכה התפרקה למעשה והייתה מחולקת בין שמונה האחים, והחל מאבק ירושה. מוחמד היה המנהיג הפורמלי אך לא הוא לא שלט באופן אפקטיבי על אחיו. במהלך תקופה זו האסלאם והתרבות הערבית קיבלו מרכזיות בערים של מרוקו, בעוד שרוב אולוסיית מרוקו מחוץ לערים הייתה בעלת צביון התרבות הברברית ודגלה באסלאם הטרודוקסי שהיה משולב עם אמונות מקומיות קדומות. האידריסים היו בעיקר שליטים בערים והיה להם מעט כוח על רוב האוכלוסייה של המדינה. בהמשך תקופת שלטונה של השושלת האידריסית, האידריסים עצמם אמצו את התרבות הברברית וההיסטוריון בן התקופה אבן קותיבה מאפיין אותם בסוף המאה ה-9 כשושלת עם צביון ברברי.
ב-868 האידריסים התמודדו במלחמה כנגד קונפדרציה של שבטים ברברים, שלמשך תקופה מסוימת הצליחו להשתלט על פאס ולהרוג את אחד האחים של המשפחה האידריסית, אך אח אחר הצליח לכבוש מחדש את פאס. ב-917 הממלכה האידריסית עמדה מול שבט ברברי בשם "מיקנסה" שפעל בשם השושלת הפאטמית, בת בריתם לשעבר שרצתה להכפיף אותם לשליטתה. השבט מיקנסה הצליח להשתלט על פאס למספר שנים, עד שב-925 חזרה השליטה לשליט האידריסי חסן הראשון אל-חג'אם ששלט עד שנת 927, והיה השליט האחרון של השושלת האדריסית. ב-927 שבט המיקנסה התקומם בשנית, והדיח את השושלת האידריסית משלטונם באופן סופי.[3] בני המשפחה האידריסית נמלטו והתחבאו בקרב שבטים ברברים באזור ה"ריף" במרוקו, שהסכימו לתת להם מחסה בעקבות היותם צאצאים למשפחת הנביא. בני המשפחה האדריסית ניסו לארגן את כוחם מחדש מתוך אזור הריף, אך נכשלו בכך והובסו באופן סופי על ידי ח'ליפות קרודובה בשנת 974.
בעקבות נפילת השושלת האידריסית החל מאבק שליטה על מרוקו בין ח'ליפות קרודובה, השושלת הפאטמית ושבטים ברברים מקומיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Introduction to Islamic theology and law, By Ignác Goldziher, Bernard Lewis, p.218
- ^ Idrīsid dynasty in Encyclopedia Britannica.
- ^ Jamil M. Abun-Nasr, A History of the Maghrib in the Islamic Period, Cambridge University Press, 1987, pp.50-53.
