זה נהנה וזה לא חסר
"זה נהנה וזה לא חסר" הוא ביטוי הלכתי המתאר מצב שבו אדם משתמש בנכסי חבירו אבל אינו גורם לו להפסד.
משמעותן ההלכתית של הכלל היא שהאדם שהשתמשו בנכסיו אבל לא נגרם לו חסרון מהשימוש, אינו יכול לתבוע תשלום מהמשתמש.
מקור הכלל
המקרה הקלאסי, אשר בו דנה הסוגיה ועל יסודו נפסקו הלכות, הוא של אדם "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו"[1] - כלומר אדם הפולש לחצר ריקה של חברו, ללא ידיעתו ורשותו. על פי התלמוד, אותו אדם פטור מתשלום דמי שכירות בגין השימוש בחצר, שכן זה (הפולש) נהנה, וזה (בעל הבית) לא חסר (החצר לא הייתה בשימוש, ולא יועדה להשכרה).
יוצא מן הכלל הוא מקרה שבו "החצר עשויה לשכור, אף על-פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חִסרוֹ ממון"[2], היינו אותה חצר נועדה לשכירות, אף אם לא הושכרה צריך המשתמש בה לשלם דמי שכירות אם יוכח שהתכוון בעל החצר להשכירה ורק לא מצא שוכר.
בגמרא[3] דנו האמוראים בשאלה זו. רמי בר חמא פסק שהנהנה חייב לשלם משום שהשווה את דין "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו" לדין "בהמה שמשלמת מה שנהנית". שמובא במשנה[4]: "כיצד השֵן מוּעדת לאכול את הראוי לה?...אבל ברשות הרבים פטור. ואם נהנית משלם מה שנהנית". הכלל הוא שכאשר בהמה אוכלת ברשות הניזק-היחיד, חייב בעליה בתשלום מלוא הנזקים שגרמה, ואולם כאשר אוכלת הבהמה ברשות הרבים, פטור בעליה מתשלום נזקיה, אלא אם נהנה מן האכילה - אם האכילה הייתה לתועלתו ובעליה לא צריך עוד להאכילהּ. במקרה זה, שבו נהנה הבעלים מן האכילה, משלם בעליה על-פי מה שנהנתה (כלומר, רק עלות החיסכון שהיה עולה לו להאכיל אותה [5]). מדברים אלה לומד רמי בר חמא, אף שאין עילת חיוב בנזיקין, הרי שעצם ההנאה גורמת לחיוב בתשלום - ולכן הכלל הוא "זה נהנה וזה לא חסר - חייב". לעומתו, רבא טען כי אין להשוות בין הדינים וללמוד מן המשנה האמורה, שהרי המשנה עוסקת בחיסרון ממון שאז יש יותר מקום לחייב את הנהנה, אבל בנידון זה שאין חיסרון ואין נזק בפועל, הנהנה יהיה פטור מלשלם. רבי אמי מסכים עם רבא ומציין בהמשך הסוגיה: "וכי מה עשה לו, ומה חִסרו ומה הזיקוֹ?"
לגישת רבא ורבי אמי, כדי שתקום עילה המחייבת תשלום, יש הכרח כי להנאה יצטרף נזק בפועל - חיסרון כלשהו לאחר, ואם אין לנו "חסר" אין בעיה שאדם "יהנה".
סיבת הפטור
על פי חלק מפרשני התלמוד, הטעם לפטור הניתן לנהנה שלא גרם לחיסרון אצל חברו הוא הכלל "כופין על מידת סדום"[6]. כלל זה נותן סמכות לבית דין לכפות אדם לנהוג בדרך מסוימת, וזה על מנת שלא לנהוג כאנשי סדום ועמורה שהתנגדו לכל מעשה אשר עשוי היה להיטיב עם הזולת, גם אם לא היה נגרם להם חיסרון או טורח כלשהו.
איחוד הכללים מביא למסקנה לפיה, כעיקרון, אם לאדם לא נגרם חסרון כיס, הרי שאם ידרוש תשלום הוא נוהג כמידת סדום, ולכן פוטרים את הנהנה מלשלם.
כאשר האחד נהנה על חשבון האחר, ויוצר חסר, עילת החיוב היא עצם ההנאה של הנהנה (עילה נזיקית). רק במקרה שבו אין חיסרון (אין עילה נזיקית), היעדרו מעכב את מימוש החיוב (בהיעדר עילה חוזית), על פי הכלל של "כופין על מידת סדום".
הדין בלכתחילה
הדין של זה נהנה וזה לא חסר נאמר בגמרא על מקרים בהם כבר נעשה שימוש בממון ויש דיון על חובת התשלום, אמנם במקרה בו רוצה אדם להשתמש בממון חברו ואינו מחסרו כלום, נחלקו הראשונים:
- דעת תוספות[7] שאין דין זה נהנה וזה לא חסר באופן שהבעלים מתנגד לשימושו של השני[א].
- דעת המרדכי[8] בשם ראבי"ה שלכתחילה אין אומרים דין זה נהנה וזה לא חסר, כי בעל החצר יכול לטרוח ולמצוא שוכרים, ונתינת החצר לאחר מונעת ממנו אפשרות זאת.
להלכה, הרמ"א[9] פוסק כדברי המרדכי שבכל מקרה בו יש לבעלים אפשרות לטרוח ולהשכיר את ממונו אין דין של זה נהנה וזה לא חסר, ואילו הנודע ביהודה[10] תולה זאת במחלוקת הרמב"ם[11] והרא"ש[12][ב], בה שולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ם, והרמ"א פוסק כדעת הרא"ש[13].
חריגים לכלל
בקצות החושן מסביר רבי אריה לייב הכהן:
כל שחסר קצת, ומיעוטא דמיעוטא נמי, תו לא הוי ממידת סדום
כלומר, כאשר האחד נהנה והשני חסר ולו גם מעט שבמעט, הרי שגם אם לא נגרם נזק (בשל זניחות החיסרון) יהיה הנהנה חייב בתשלום.
חריג נוסף לכלל "זה נהנה וזה לא חסר" מצוי במשנת "השוכר פרה מחברו":
השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים
— בבא מציעא ג, ב
על-פי המשנה, פטור שוכר פרה מלשלם לבעלים אם זו "מתה כדרכה" - מתה מוות טבעי (שכן לא נהנה מן המושכר, ולמעשה הופר הסכם השכירות). על שואל פרה מוטלת אחריות מוגברת ביחס לשוכר, והוא חייב לשלם את דמי הפרה, גם אם לא התרשל כלל ומותה של הפרה היה כדרכה (שכן השואל כמוהו כלווה הנכנס בנעלי הבעלים). כלומר, נוצר המצב האבסורדי שבו במצב שבו שוכר הפרה השאילהּ לאדם אחר, ואצל השואל מתה הפרה כדרכה, על פי המשנה, השואל ישלם את דמי הפרה לשוכר, ואילו השוכר אינו חייב לשלם את דמי השכירות למשכיר (בעל הפרה). רבי יוסי תוהה על מצב הלכתי זה, ועל כן ההלכה נפסקה בהתאם לעמדתו של רבי יוסי, לפיה על השוכר להעביר את דמי השכירות לבעלים[14].
בהתאם לכלל זה של "השוכר פרה מחברו", נאסר על אדם לעשות רווח ברכוש חברו שלא בדעתו (כלומר גם אם השוכר לכאורה "לא חסר" שכן לא היה זכאי לדמי שכירות במצב זה, לא ייתכן שהשואל "יהנה" על חשבונו), והכלל "זה נהנה וזה לא חסר" צומצם למצבים שבהם הנאתו של הנהנה אינה באה לידי ביטוי בהפקה פוזיטיבית של רווחים כספיים ממשיים.
רק כשאנו באים לחייב משום נהנה דהוא משום משתמש בממון חבירו - צריך שהשימוש יפגע קצת גם אצל בעל הממון. אבל אם ממונו גרם הוספת דבר בעולם, הדין שיזכה בעל הממון בדבר הנוסף
— רבי שמעון שקאפ בספרו שערי ישר ג כ"ה
הלכה למעשה
בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, סעיף ו' פוסק הש"ך בצורה תקדימית שאם רואה אצל חבירו דבר ויודע הוא בבירור מוחלט שחבירו יסכים לו לקחת, במקרה זה אין אומרים שדינו שווה הוא לשואל שלא מדעת המובא בתלמוד שדינו כגזלן אלא חל על החפץ כל דיני יאוש שלא מדעת המובאת בהלכה שפטור. הלכה זו אין לה אח ורע במשפט העברי שכן מכתבי הראשונים נראה שבמידה וייוודע והתובע מסרב להשלים עם הפסדו הרי שהנהנה מחויב לשלם, עולה עכ"פ שאין ליצור תקדים שבו יוכל לקחת מלכתחילה אף שיודע בוודאות ואינו נחשב הדבר כיאוש מוחלט.
מקבילות
במשפטי הגויים
כלל זה נהג גם במשפט הרומי שהיה מקובל בתקופת התלמוד, שבו ראו ביחסים בין הצדדים "מעין חוזה" (quasi Contract) וחייבו מכוח החוזה הלכאורי.[דרוש מקור]
במשפט הישראלי
חוק עשיית עושר ולא במשפט דן בענף המשפטי הנקרא עשיית עושר ולא במשפט (Quasi Contracts). בדברי המבוא להצעת החוק נאמר, כי "הוא מאמץ את העקרון של 'זה נהנה וזה לא חסר' כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה"[15]. אולם בפועל עשה החוק את ההפך - על-פי סעיף 1 לחוק, הכלל הוא חובת השבה. החריג היוצא מן הכלל - פּטוֹר מהשבה, כולה או מקצתה, לפי שיקול דעת בית המשפט, כ"שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה" (סעיף 2 לחוק), היינו רק על פי שיקול בית המשפט יש לנהוג לפי הכלל של המשפט העברי הפוטר מן החיוב[16].
משמעות כלכלית
הכלל "זה נהנה וזה לא חסר" תואם לעיקרון הכלכלי של יעילות פארטו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 53 - 73, חוק לישראל (נ' רקובר, עורך, תשנ"ב)
- ב' ליפשיץ, "זה נהנה וזה לא חסר - זכייה שלא הייתה כרוכה בחסרון המזכה", הפרקליט לז 203 (תשמ"ז)
- חיים נבון, זכויות יוצרים בהלכה, צהר ז' 35
קישורים חיצוניים
- הערך "זה נהנה וזה לא חסר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת "קובץ יסודות וחקירות השלם")
- סיכום מקיף בדין זה נהנה וזה לא חסר, הרב ישועה רטבי
ביאורים והרחבות
- ^ את טעמו מבאר בכך שלדבריו לחייב אדם לוותר על שימוש בממונו מהווה פגיעה בשליטה של אדם בממונו ודרך בני אדם להקפיד על זה ואין זה מדת סדום. חדושי רבי שמעון יהודא הכהן סימן י"ט אות ג, באתר היברובוקס.
- ^ לגבי דין "בר מצרא" בחלוקת שותפים, לדעת הרמב"ם יכול בן המיצר לכפות את שותפו על החלק הקרוב למיצרו, ולדעת הרא"ש אינו יכול, והנודע ביהודה מסביר את מחלוקתם במחלוקת האם אומרים "זה נהנה וזה לא חסר" לכתחלה.
הערות שוליים
- ^ בבא קמא שם; ובדף צז ע"א; בבא מציעא סד ע"ב - סה ע"א; ובדף צט ע"ב
- ^ שולחן ערוך, שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ' עמוד א'.
- ^ בבא קמא ב, ב
- ^ בסוגיה שם נחלקו רבה ורבא אם צריך לשלם רק את עלות החיסכון או גם תשלום לפי ההנאה, שלפי רבה אף אם אכלה אוכלים משובחים, עדיין צריך לשלם רק עלות החיסכון שלו.
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קג, ע"א
- ^ בבא קמא דף כ עמוד ב ד"ה הא.
וכן בבא בתרא דף יב עמוד ב ד"ה כגון. - ^ בבא קמא פרק כיצד הרגל רמז טז
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ג, סעיף ו'.
- ^ תשובת נודע ביהודה תניינא [חו"מ] סי' כ"ד.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכנים, פרק י"ב, הלכה א'.
- ^ פסקי הרא"ש בבא בתרא פרק א סימן מ"ו.
- ^ מחלוקתם בשולחן ערוך חושן משפט סימן קעד סעיף א.
- ^ רמב"ם, משנה תורה, שכירות פרק א, הלכה ו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שז, סעיף ה
- ^ ה"ח התשל"ח 1353, 266
- ^ השופט נעם סולברג בת"א (ירושלים) 7236/05, מרדכי לוין ואח' נ' אבני רביד בפסק הדין מיום 15 במאי 2005, סוקר את המשפט העברי בעניין זה ומדגים את ההבדלים והדמיון בין המשפט הישראלי למשפט העברי
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
