חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים
 | |
| רמפת 188 בסמוך למוצב 105 בצפון רמת הגולן | |
| סוג היחידה | חטיבה |
|---|---|
| שייכות חיילית | חיל השריון הישראלי |
| מדינת מוצא | ישראל |
| מפקדים |
אל"ם יצחק בן שהם (מפקד החטיבה) סא"ל דוד ישראלי (סגן מפקד החטיבה) סא"ל יאיר נפשי (מג"ד 74) רס"ן עודד ארז (מג"ד 53) |
| יחידות משנה | גדוד 74, גדוד 53, גדוד 39 (לא השתתף בפועל ביום הראשון ללחימה) |
| עימות | מלחמת יום הכיפורים |
| גזרת פעילות | רמת הגולן |
| אמל"ח עיקרי | טנק שוט קל |
| סד"כ | 71 טנקים (בשני גדודים) |
| אבדות | 79 הרוגים[1] |
חטיבה 188 היא חטיבת שריון סדירה של צה"ל, שמילאה תפקיד משמעותי במסגרת המערכה בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים, במיוחד בשלב הפתיחה של המלחמה.
החטיבה, בפיקוד אל"ם יצחק בן-שהם, הייתה פרושה לאורך קו החזית ברמת הגולן ערב המלחמה. בשלוש השעות הראשונות של המתקפה הסורית על רמת הגולן, החל משעה 13:55 ב-6 באוקטובר, הייתה החטיבה כוח השריון הישראלי היחיד, שבלם את המתקפה של שלוש דיוויזיות סוריות. ב-24 השעות הראשונות של הלחימה בחזית הסורית, ניהלה החטיבה קרבות בלימה עקובים מדם, במהלכם ספגה אבדות כבדות, אך הצליחה להשהות את התקדמות הצבא הסורי עד להגעת כוחות המילואים של צה"ל לזירת הלחימה.
במהלך המלחמה נהרגו 79 מחיילי החטיבה, רבים אחרים נפצעו, ורוב הטנקים שלחמו תחת פיקודה הושמדו או ניזוקו בדרגות חומרה שונות. בצהרי ה-7 באוקטובר, היום השני ללחימה, נהרגו מפקד החטיבה, סגנו וקצין האג"ם של החטיבה, והיא חדלה לתפקד כמסגרת חטיבתית. למרות זאת, כוחות שונים של החטיבה המשיכו להילחם תחת פיקוד חטיבה 7 וחטיבות אחרות של צה"ל, והשתתפו בקרב ההבקעה לסוריה, ובלחימה במובלעת הסורית עד כניסת הפסקת האש.
החטיבה ערב המלחמה
חטיבה 188 צמחה מתוך חטיבה ממוכנת 45. במלחמת ששת הימים לחמה החטיבה, תחת פיקודו של סא"ל משה בר-כוכבא, בגזרת צפון השומרון ואף השתתפה בכיבוש רמת הגולן. לאחר המלחמה הוחלט לפרק את החטיבה אולם לבסוף היא הוקמה מחדש כחטיבת שריון המצוידת בטנקי שוט קל.
לאחר מלחמת ששת הימים נוצר צורך להחזיק כוח שריון סדיר ברמת הגולן, ככוח תגובה מהירה להדיפת מתקפה סורית על שטח הרמה, וככוח לביצוע פעולות התקפיות בגזרה הסורית. באפריל 1969 הוטלה המשימה על חטיבה 188 ועד שנת 1973 השתתפה החטיבה במבצעים שונים (קלחת 2, קלחת 4, קיתון 10) ובימי קרב רבים מול השריון הסורי. עם סיום מלחמת ההתשה בתעלת סואץ באוגוסט 1970 הפכה היחידה לחטיבת השריון היחידה בצה"ל אשר השתתפה בפועל בלחימה, ונחשבה לאחת מחטיבות השריון הטובות בצה"ל.[2]
ביוני 1973 מונה אל"ם יצחק בן-שהם למפקד החטיבה. במועד זה כללה החטיבה שני גדודים סדירים – גדוד 74 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי וגדוד 53 בפיקוד רס"ן עודד ארז, וגדוד מילואים - גדוד 39 בפיקוד סגן אלוף יואב וספי.[3]
החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מדגם שוט קל, שהיו דגם משופר של הטנק הבריטי צנטוריון. ערב המלחמה היו ברשות החטיבה, על שני גדודיה, 71 טנקים כשירים.
פריסת החטיבה ערב המלחמה
בשגרה הייתה החטיבה מחולקת למחלקות בנות 3 טנקים, כאשר לכל מחלקה היה חניון ובו הטנקים, פריקאסט (מבנה טרומי), 12 אנשי צוות, חובש ואיש צוות טכני. חניוני הטנקים מוקמו במרחק קצר מעמדות הלחימה המיועדות של הטנקים, סמוך לקו הגבול ברמת הגולן. עמדות הלחימה, או ה"רמפות" של הטנקים, היו משטחי עפר מוגבהים, שמוקמו בעמדות שולטות על מכשול הנ"ט, שנחפר סמוך לקו הגבול. ה"רמפות" איפשרו לטנקים לתצפת על תנועת כוחות האויב באזור הגבול, ובזמן לחימה לפגוע בכוחות אויב המנסים לחצות את תעלת הנ"ט, תוך חשיפה מינימלית לאש האויב.
בחודשים שלפני המלחמה תפס גדוד 74 את קו הגבול על פי החניונים המחלקתיים. בשבועות שקדמו למלחמה הועלתה רמת הכוננות בצה"ל כולו, אך כוחות פיקוד הצפון התכוננו לקראת "יום קרב" - מצב בו כוחות סוריים ינסו לחצות את הגבול כדי להשתלט על מוצב או יישוב ישראלי - ולא לקראת מלחמה כוללת. כתוצאה מכך לא הוכנו מצבורי תחמושת גדולים בקרבת קו הגבול, והדרגים הלוגיסטיים של החטיבה לא תוגברו מעבר לתקן השגרתי.
ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, קודם גדוד 53 אל קו הגבול כחלק מתגבור הכוחות. כדי להימנע מהזזת כוחות גדוד 74 שכבר היו פרוסים במוצבים החליט בן-שהם לפצל את גדוד 53. פלוגה א' של הגדוד תגברה את אזור קוניטרה, פלוגה ב' קודמה לאזור ווסט לשמש כעתודה לגזרה הצפונית, ופלוגה ג' חנתה בחושניה ושימשה עתודה לגזרה הדרומית. קו הגבול חולק בין שני הגדודים כשמוצב 110, באזור הר חוזק, משמש כמרכז הגזרה. עודד ארז, מג"ד 53, קיבל לידיו את האחריות על דרום הרמה, ויאיר נפשי, מג"ד 74, פיקד על החלק הצפוני. כך נוצר מצב שתחת פיקוד כל אחד ממפקדי הגדודים הייתה פלוגה אורגנית אחת ושתי פלוגות מהגדוד השני.[4]
עוד באותו היום הורה אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי ("חקה") להעלות שתי פלוגות מגדוד 77 של חטיבה 7 לרמת הגולן.[5] ב-30 בספטמבר הועלתה יתרת הכוח של גדוד 77 לרמת הגולן. ב-5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, עלתה לרמה החטיבה כולה. חטיבה 7 הוצבה כעתודה לגזרה הצפונית של רמת הגולן, כשגדוד 82 הועבר לפיקוד חטיבה 188 כעתודה לגזרה הדרומית.[6]
מול קו הגבול היו ערוכות שלוש דיוויזיות חי"ר סוריות (הדיוויזיה השביעית בצפון הרמה, התשיעית במרכז והחמישית בדרום הגזרה). כל אחת מהדיוויזיות כללה בקו הראשון שתי חטיבות חי"ר (כל אחת מהן כללה גם גדוד שריון). חטיבות הקו השני הורכבו מחטיבת שריון וחטיבה ממוכנת והן תוגברו בשתי חטיבות שריון עצמאיות (47 ו-51). שתי דיוויזיות השריון הסוריות (הראשונה והשלישית) נשמרו ככוח עתודה לניצול ההצלחה.
ערב פתיחת המלחמה היו ברמת הגולן 177 טנקים ישראליים, אל מול למעלה מ-800 טנקים סורים בשלוש הדיוויזיות שהיו פרוסות מול קו הגבול. הפיקוד הישראלי העריך כי כוחות חטיבה 188, שתוגברה על ידי חטיבה 7, יספיקו כדי לבלום את השריון הסורי עד להגעת כוחות המילואים לרמה.
ימי המלחמה
6 באוקטובר - בלימה
בבוקר ה-6 באוקטובר מונה מפקד חטיבה 188, בן-שהם, כמפקד זמני של כוחות צה"ל ברמת הגולן, כיוון שמפקד פיקוד צפון, יצחק חופי, זומן למטכ"ל בתל אביב לישיבה דחופה יחד עם מפקד אוגדה 36 רפאל איתן. עם פרוץ האש נשאר בן-שהם במפקדת אוגדה 36 במחנה נפח, ומשם פיקד על כלל הגזרה.
ההתקפה הסורית
חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, נפתחה הפגזה ארטילרית סורית עזה לכול אורך החזית. במקביל להפגזה הארטילרית ולתקיפות אוויריות, החלו חטיבות הקו הראשון של שלושת הדיוויזיות הסוריות להתקדם אל עבר הקו הסגול.
כוחות השריון של חטיבה 188 ששהו בחניונים המחלקתיים מיהרו לתפוס את העמדות שיועדו להם. ארבעת פלוגות החטיבה היו פזורות בדלילות, בכוחות מחלקתיים ופלוגתיים, לאורך קו הגבול ברמת הגולן. שתי פלוגות היו פרוסות בגזרה הצפונית תחת פיקוד גדוד מג"ד 74, יאיר נפשי: פלוגה ח' בחלק הצפוני משיפולי החרמון ועד לקוניטרה ופלוגה א' באזור קוניטרה, ושתי פלוגות נוספות בחלק הדרומי תחת פיקוד עודד ארז, מג"ד 53: פלוגה ז' באזור פתחת כודנה (מוצב 111) ופלוגה ו' בשטח שמדרום לתל פארס ועד לתל סאקי.[7] עם פרוץ האש עמדו 45 טנקי שוט מארבעת הפלוגות מול 276 טנקים של חטיבות הדרג הראשון הסוריות.
מיד עם תחילת הקרבות החלו שתי הפלוגות הנוספות להתקדם אל עבר קו הגבול, ולקראת השעה 15:00 נפרסו בעמדותיהן: פלוגה ב' נעה מצומת ווסט לאזור בוקעאתא, ופלוגה ג' נעה מחושניה דרומה ועיבתה את המערך באזור ציר הנפט והג'וחדר. גדודי חטיבה 7 נשמרו ככוחות עתודה עד לבירור כיוון המאמץ העיקרי של הצבא הסורי.
כוחות חטיבה 188 שהתייצבו ברמפות החלו לפגוע בכוחות הקדמיים של הסורים אשר הלכו והתקרבו אליהם. טנקי הגישור והדחפורים שנועדו לגשר על תעלת הנ"ט נפגעו ראשונים אך אחרים החליפו את מקומם. הערכת המודיעין טרם המלחמה גרסה כי הכוחות הסוריים יעדיפו לפרוץ בגזרה הצפונית, באזור העיר הסורית הנטושה קוניטרה, זאת אף על פי שפריצה בחלק הדרומי הייתה אמורה להיות קלה יותר. המחשבה שקוניטרה היא היעד המועדף על הסורים נבעה מהסיבה שהפתחה (מקום בו אין מכשולים טבעיים עבור הטנקים כמו הרים או ואדיות) שנמשכת מקוניטרה לעבר מרכז הרמה קרובה יותר למחנה נפח ובסופו של דבר לחציית נהר הירדן. בעקבות הערכת מודיעין זו הוחלט כי מרבית הכוחות (גדוד 74 של חטיבה 188 ושני גדודים של חטיבה 7) יימצאו בגזרה הצפונית, וכוח של שני גדודים יגן על הגזרה הדרומית. מהר מאוד הסימנים בשטח העידו על כך שהמודיעין היה מוטעה וכי המאמץ העיקרי מסתמן בדרום. בפיקוד המשיכו שעות רבות להמתין לפרוץ המתקפה העיקרית בצפון הרמה כמעט בלי לשים לב שהאחיזה בגזרה הדרומית מתחילה לקרוס. עד השעה 20:00 איבדה החטיבה 13 מלוחמיה, 12 מהם בגזרה הדרומית. כמו כן נפגעו והושבתו 20 טנקים, 16 מתוכם בדרום הרמה.[8]
גזרה דרומית
בגזרה הדרומית פעלו שלוש פלוגות טנקים תחת פיקוד עודד ארז, מג"ד 53: פלוגה ז', יחד עם הסמג"ד שמואל אסקרוב באזור מוצב 111 ופתחת כודנה, ופלוגות ו' ו-ג' שהיו פרוסות באזור ציר הנפט והג'וחדר. בפתחה הרחבה שמדרום לג'וחדר ועד לתל סאקי ניצבה מחלקת טנקים אחת בלבד מפלוגה ו', בפיקוד המ"מ יואב יקיר.
כוחות גדוד 53 החלו לפגוע בטנקים רבים, בעיקר באזור תעלת הנ"ט וקו הגבול. טנקים החלו להיפגע והחטיבה ספגה את אבדותיה הראשונות. חדירה סורית ראשונה בגזרת החטיבה אירעה באזור ציר הנפט, אך גם ביתר הגזרות הגדוד נרשם לחץ כבד של הסורים.
גדוד 82 מחטיבה 7, שהוצב כעתודה לגזרה הדרומית תחת פיקוד חטיבה 188, כלל פלוגה מבצעית ושתי פלוגות צמ"פ שהיו באמצע הכשרתן. החל משעה 16:00 הכניס בן-שהם את הגדוד ללחימה,[9] אולם בשל ערפל הקרב ותיאום לקוי לא הופעל הגדוד כראוי. פלוגה ב' מגדוד 82 נשלחה תחילה דרומה לג'וחדר, ומשם צפונה למוצב 111. פלוגה ד' (יחד עם הסמג"ד רס"ן דני פסח) הופנתה תחילה לאזור 114 בו לא הייתה לחימה משמעותית, ורק מאוחר יותר נשלחה לאזור מוצב 116. כל אחת מהפלוגות השאירה מחלקת טנקים בג'וחדר כדי לסייע בבלימת הפרצה באזור ציר הנפט, ואלו פעלו יחד עם פלוגה ג' מגדוד 53 בתיאום חלקי.[10] פלוגה א', עם המג"ד רס"ן חיים ברק, נפרסה בשעה 17:30 מדרום למוצב 111 ובלמה את התקדמות חטיבה 33 הסורית.
העברת הגדוד לאחריות חטיבה 188 לא הובאה לידיעת מג"ד 82, ובשעות הראשונות למלחמה חשב המג"ד שהוא פועל תחת חטיבה 7. רק בסביבות השעה 19:00 הוכפף באופן סופי לחטיבה 188 ועבר לרשת הקשר שלה.[11][12]
פלוגה ז' באזור מוצב 111 איבדה חמישה טנקים, המ"פ אורי עקביה נהרג ואסקרוב הסמג"ד נפצע. גם שתי הפלוגות הנוספות בציר הנפט ובג'וחדר ספגו אבדות, ומ"פ ו', אבי רוניס, נהרג. מחלקת הטנקים של יואב יקיר לחמה מדרום למוצב 116 בחטיבת החי"ר 61 ופגעה בכלים רבים. בסופו של דבר פרצו הסורים את קו הגבול מצפון למוצב. המ"מ יואב יקיר נהרג ושני הטנקים הנותרים התפנו לתל סאקי לאחר שנותרו ללא פגזים.
עד שעות הערב הצליחו הסורים לגשר מעל תעלת הנ"ט בכמה מקומות והחלו להזרים כוחות לתוך רמת הגולן. החושך שירד על האזור בסביבות השעה 18:00 הקשה על הטנקים הישראלים, כיוון שפרט לאמצעי ראיית לילה מיושנים ופאסיביים לא הייתה לחיילים שום אפשרות לזהות את הסורים המתקדמים. במספר מקרים ביקשו טנקי החטיבה מכוחות הארטילריה לירות פצצות תאורה לגזרתם ואז ניצלו את התאורה כדי לירות על טנקי האויב. בטנקים רבים החלו לאזול הפגזים והעברת אספקה לכוחות בקו הייתה בלתי אפשרית בשל החדירה הסורית.
הטנקים הסורים היו מצוידים באמצעי ראיית לילה, דבר שנתנ להם יתרון משמעותי על הכוח הישראלי. בחסות החשיכה חדרו חטיבות הדרג השני של הכוח הסורי את קו ההגנה הישראלי הדליל, דרך שתי פרצות: במרחב השטוח שבין תל פארס לתל סאקי חדרו שתי חטיבות מהדיוויזיה החמישית (46 ו-132) לדרום רמת הגולן, ושתי חטיבות מהדיוויזיה התשיעית חדרו למרחב חושניה דרך פתחת כודנה.[13] חטיבה 51 נעה מכודנה לכיוון חושניה ועד השעה 23:00 דיווח מפקדה על כיבוש אזור חושניה. נסיונה של חטיבה 43 לנוע מחושניה צפונה נכשל, לאחר שגדוד החלוץ שלה נקלע למארב של כוח טנקים מפלוגת טייגר, וספג אבדות רבות.
בשעות הערב הורה אלוף הפיקוד חופי על העברת גדוד 71 מחטיבה 7 לגזרה הדרומית, אולם יאנוש בן-גל, מח"ט 7, התעלם מהפקודה והורה לפלוגה אחת בלבד לנוע דרומה.[14] בהמשך הורה יאנוש לגדוד להישאר בגזרה הצפונית בטענה שהכוח נחוץ לצורך לחימה בעמק הבכא[15][16] (יאנוש אף שינה, לפי טענתו, את תדרי החטיבה למספר שעות כדי שלא יוכלו להשיגו[17]).
לקראת שבע בערב יצא המח"ט בן-שהם מנפח על טנק המג"ד כדי לאתר את כוחותיו, להפיח בהם מוטיבציה ולסייע בעצירת השריון הסורי.
בשעות הערב הגיע למחנה נפח סרן צביקה גרינגולד, שהיה מפקדה הקודם של פלוגה ז' בגדוד 74. גרינגולד קיבל שני טנקים שתוקנו בנפח ויצא איתם לפטרל על ציר הנפט. הכוח, שנקרא "כוח צביקה", נתקל בטנקים מחטיבה 51 הסורית וניהל מולם אש. לאחר שהטנק שלו נפגע, עבר גרינגולד לטנק השני כשהוא נשאר לבדו כטנק בודד על ציר הנפט. בסביבות 23:00 חברה אליו פלוגת טנקים מגדוד 266 יחד עם המג"ד סא"ל עוזי מור (מחטיבת המילואים 179). בהמשך הלילה נתקל הכוח המשותף במארב סורי ו-6 טנקים נפגעו. גרינגולד שוב החליף טנק ונותר עם שני טנקים. למרות כוחו הדל הצליח כוח צביקה לבלום במהלך הלילה את התקדמותה של חטיבה 51 הסורית, שלא הייתה מודע לחולשת הכוח הישראלי שעמד מולו.[18].
גזרה צפונית
המצב בגזרה הצפונית היה שונה לחלוטין מאשר בדרום. צפון רמת הגולן מאופיין ביותר תלים געשיים וגבעות מאשר בדרום. בשל כך, רוחב הגזרות האפשריות לפריצה היה קטן יותר וניתן היה לבנות מערך בלימה טוב יותר כנגד הסורים, כוחות 188 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי, מג"ד 74, עמדו איתן כנגד ההתקפות החוזרות ונשנות של הסורים בגזרתם וסיכלו כל ניסיון חדירה. בפתחת קוניטרה דרום, באזור מוצב 109, בלמו טנקי פלוגה א' את גדוד הטנקים של חטיבת החי"ר 52 הסורית. בפתחת קוניטרה צפון, באזור עמק הבכא, בלמו כוחות הגדוד בסיוע טנקי חטיבה 7 את התקדמות חטיבת החי"ר הסורית 85. באזור רכס המנפוחה (מוצב 104, באזור הר רם) הצליחו טנקים מכוח העזר המרוקאי לחצות את הגבול לתוך שטח ישראל אולם הם הושמדו זמן קצר לאחר מכן.
בשעות אחר הצהריים הצטרפו שני גדודי הטנקים הנוספים של חטיבה 7 (גדוד 77 וגדוד 71) ללחימה בגזרה הצפונית, ומרביתם נשלחו לסתום את הפרצה שנוצרה מדרום לחרמונית. בשעה 18:00 הורה אלוף הפיקוד חופי, אשר הגיע קודם לנפח יחד עם מפקד אוגדה 36 רפאל איתן, על העברת הגזרה הצפונית, כולל גדוד 74, לאחריות חטיבה 7 בפיקודו של יאנוש בן-גל.[14]
מג"ד 74 נפשי, שהיה בקשר עם כוחותיו שהיו פרוסים גם בדרום הרמה, היה חסר אונים מול הדיווחים בקשר על הנפגעים הרבים, המחסור בתחמושת והתקדמות הסורים שהועברו אליו כל העת מהדרום. אף על פי שלחץ השריון הסורי היה חלש יותר בצפון, הארטילריה הסורית הייתה מדויקת, וגם בצפון נאלצו הכוחות לדלג מעמדה לעמדה כדי להישמר מהארטילריה שטווחה ביעילות רבה על עמדותיהם.
7 באוקטובר
בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר כמעט שלא התנהלה לחימה. כוחות צה"ל שחסרו אמצעי ראיית לילה ניסו לשרוד את הלילה ואילו הכוחות הסורים התמקמו בחניוני לילה בעומק השטח הישראלי בהמתנה לבוקר.
גזרה דרומית
ערך מורחב – הקרב על חושניה (1973)
עם שחר חידש הצבא הסורי את המתקפה והמשיך ללחוץ לתוככי הרמה. חטיבה 51 הסורית התמקמה באזור חושניה והחלה בתנועה צפונה לכיוון נפח. חטיבה 46 הגיעה לקצביה וחטיבה 132 הגיעה עד לאזור רמת מגשימים. בנוסף, הדיוויזיה הראשונה שנשמרה בעתודה הצטרפה לקרב וטנקיה החלו לזרום דרך הצירים הפרוצים בדרום הרמה.
באור ראשון ולאחר התייעצות עם בן-שהם ומטה הפיקוד עלה עודד ארז עם 15 הטנקים שנותרו בגזרתו לתל פארס, שנשאר עמדה צה"לית מכותרת בשטח בשליטה סורית.[19] התל היה עמדה שולטת מערבית למוצב 114 בדיוק במרכז בין שני צירי החדירה הסורים, וממנו זיהו הלוחמים את שיירות הדיוויזיה הראשונה השועטות לתוך רמת הגולן. הכוח בתל פארס ניהל במהלך היום לחימה בכוחות שריון, רגלים וקומנדו סורים שניסו לתפוס את התל ומנע מהם את כיבוש התל.
בן-שהם, בטנק המח"ט, גילה בבוקר כי הוא מוקף בכוחות סורים ואין באפשרותו לחבור לכוחותיו בדרום הרמה. לטנק המח"ט לא נותר אלא לסגת מערבה לאזור מעלה גמלא, ולעלות לרמת הגולן מחדש באזור נפח.[20]
שני טנקים נוספים נותרו בתל א-סאקי כשהם משוללי יכולת תנועה אך עדיין כשירים לירי. בשעות הצהריים ננטשו גם הם וצוותיהם הצטרפו לבונקר הקטן בראש התל, בו שהו כמה צוותי טנקים נוספים וחיילים מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח שאבטחו את התל. התל היה מוקף בכוחות סורים ולחיילים הישראלים, שחלקם היו פצועים, לא נותר אלא להסתגר בבונקר ולחכות לחילוץ.
17 חיילים של החוליות הטכניות של חטיבה 188 אותרו באותו הבוקר על ידי הסורים באזור חושניה. מיד לאחר נפילתם בשבי הם נכפתו ונשחטו.[21]
גדוד המילואים של החטיבה, גדוד 39 בפיקוד סא"ל יואב וספי, עלה בצהרי יום ראשון לרמת הגולן. באזור מעלה גמלא נתקל בגדוד תועה של חטיבה 47 הסורית ובקרב שהתפתח (יחד עם גדוד 95 של חטיבה 4) השמיד כ-10–20 טנקים סוריים, מנע מהם לרדת לכנרת והדף אותם לצומת דליות. במהלך הלחימה נפגע הטנק של יואב וספי והוא המשיך לפקד מטנק אחר. וספי נהרג ב-16 באוקטובר באזור כודנה, ובעקבות פעולותיו במלחמה קיבל את עיטור העוז. גדוד 39 סופח לחטיבה 4 עד סוף המלחמה ונלחם בדרום רמת הגולן במהלך התקפת הנגד.
לקראת הערב הודיע הפיקוד לעודד ארז כי הוא רשאי לעזוב את תל פארס. 15 טנקים (עשרה טנקים של חטיבה 188 וחמישה של גדוד 82 מחטיבה 7) התחילו לרדת עם ערב מהתל מערבה, בשיירה אשר כונתה בפי הלוחמים שיירת הרפאים. השיירה כללה גם מספר נגמ"שים ועליהם כוחות חי"ר ותותחנים שהתאספו על התל, ובסך הכל כ-120 לוחמים. סמוך לציר הנפט נתקלו בשני טנקים סורים והשמידו אותם. באזור גמלא נתקלו בגדוד 39 אשר לא היו מודע לתנועת הכוח. טנקי גדוד 39 פתחו באש על שיירת הרפאים בטרם נוצר הקשר בין הכוחות והאש נפסקה. קמב"צ גדוד 53, יוסי ספיר, נהרג מהירי. השיירה המשיכה מערבה ולפנות בוקר הגיעה לכנרת. במהלך הנסיגה מתל פארס נתקעו בשטח שלושה טנקים, אולם 12 טנקים ועליהם הלוחמים המותשים הגיעו לבסוף למחנה ירדן.[22]
הקרב על נפח
- ערך מורחב – הקרב על נפח
הסמח"ט דוד ישראלי יצא מנפח בשעות הבוקר המוקדמות יחד עם שישה טנקים אותם הצליחו חיילי החימוש להשמיש במהלך הלילה. ישראלי לקח את הפיקוד על כוח צביקה שכלל שמונה טנקים מחטיבה 179. בשעה 9:30 הצטרף בן שהם לכוח, ו-15 הטנקים שבפיקודו החלו לבלום את טנקי חטיבה 51 הסורית על ציר הנפט, מדרום לנפח.
כוח בן-שהם המשיך בשעות הבוקר לבלום בהצלחה את חטיבה 51 מלהתקדם צפונה על ציר הנפט לכיוון נפח. במקביל, פעל כוח שכלל כ-11 טנקים מגדוד 82 תחת פיקוד המג"ד חיים ברק יחד עם שישה טנקים מחטיבה 179 בציר "פלא", הנמצא ממזרח לציר הנפט ומוביל מחושניה, דרך סינדיאנה, לאזור נפח. כוח ברק נתקל בטנקי T-62 של חטיבה 91 מהדיוויזיה הראשונה אשר לחצו צפונה לנפח והחל לספוג אבדות. חיים ברק נפצע והפיקוד עבר לאלי גבע, מפקד פלוגה א' של הגדוד, שניהל קרב נסיגה והשהיה מול הכוח הסורי העדיף. גבע, שכוחו סבל ממחסור חמור בתחמושת, הבין שלא יוכל להמשיך להחזיק מעמד לאורך זמן. הוא ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם מפח"ט 188 ועם מפקדת האוגדה כדי לקבל הנחיות, ולבסוף התקשר למח"ט 7, יאנוש בן-גל, בערך בשעה 12:00 והסביר לו את חומרת מצבו. בן גל הורה לגבע לנתק מגע ולנוע צפונה כדי לחבור אליו בגזרה הצפונית, וזאת מבלי לעדכן את בן-שהם (שגדוד 82 היה תחת פיקודו) או את מפקדת האוגדה.[23]
בעוד בן-שהם משוכנע כי הכוח בפיקודו וטנקי גדוד 82 ממזרח לו חוסמים בהצלחה את המעבר צפונה לנפח, היה אגפו המזרחי חשוף לגמרי מבלי שהיה מודע לכך. במקביל הבין מפקד חטיבה 51 הסורית כי דרכו על ציר הנפט חסומה, ושלח גדוד טנקים באיגוף מערבי כדי לעקוף את כוח בן-שהם.
בסביבות השעה 13:00 דווח לכל היחידות בשטח כי כוחות סוריים עולים על גדרות המחנה בנפח. הטנקים הסורים תפסו עמדות שולטות על הגבעות מסביב למחנה תוך שהם יורים ומפגיזים מבנים וכלי רכב. כוחות מחטיבה 188, 179 ו-679, פנו לעבר נפח בניסיונות להדוף את הסורים. הקרב שהתפתח סביב השעה 14:00 בצהריים לא היה פשוט. שריון סורי רב נמצא בקרבת המחנה ולמרות פגיעות טובות לא הצליח כוח המח"ט להדוף את הסורים. במהלך ההסתערות על נפח נפגע טנק הסמח"ט ישראלי והוא נהרג. המח"ט בן-שהם המשיך לבדו בהסתערות לעבר המחנה לאחר שאיבד קשר עם שאר הטנקים בכוחו. עשרים דקות מאוחר יותר נפגעו ונהרגו מאש מקלעים גם בן-שהם וקצין האג"ם החטיבתי רס"ן בני קצין אשר עמדו חשופים בצריח. הקרב על נפח הסתיים לקראת הערב לאחר הצטרפות כוחות מילואים מחטיבה 679, אולם חטיבה 188, שאיבדה בפחות מחצי שעה את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם שלה, נשארה, 24 שעות מפרוץ הקרבות, ללא פיקוד בכיר.
גזרה צפונית
7 באוקטובר בגזרה הצפונית דמה מאוד לקודמו. חטיבות הדרג השני הסורי (כ-140 טנקים של חטיבות 78 ו-121) ניסו לפרוץ בעמק הבכא אולם הם נעצרו על ידי טנקי גדוד 74 וחטיבה 7 אשר היו פרוסים בעמדות שולטות לאורך הרכס. החטיבות הסוריות ספגו אבדות כבדות ונסוגו לאחור. בעוד כוחות החטיבה בגזרה הדרומית נסוגו לגמרי משטח הרמה, טנקי החטיבה בגזרה הצפונית יכלו לרדת לאחור לצורך תדלוק ומילוי פגזים בטרם חזרו להגן על קו הגבול.
8 באוקטובר
גזרה דרומית
כוחות גדוד 53 שתפסו בתחילת המלחמה את הגזרה הדרומית כבר לא נמצאו שם. כוחות מילואים מאוגדה 146 של משה פלד, וברשותם 160 טנקים עם צוותים רעננים, לקחו את הפיקוד על הגזרה והחלו בהתקפת נגד. האוגדה הצליחה להתקדם צפונה על ציר אל-על-רמת מגשימים ועד הערב הגיעה לאזור הג'וחדר. כוחות האוגדה הגיעו לתל א-סאקי, שחררו את 28 החיילים שהיו נצורים בבונקר וביניהם גם צוותי הטנקים של 188, ופינו את הפצועים וההרוגים.
במקביל, התקדמו טנקי חטיבה 179 על ציר יהודיה ודחקו את הכוחות הסורים מזרחה עד חושניה. חטיבה 679 בלמה ניסיונות התקפה נוספים על נפח ואחר כך יצאה להתקפה לכיוון דרום-מזרח תוך שהיא כובשת את סינדיאנה ודהלמיה.
במהלך היומיים הבאים המשיכו חטיבות המילואים לדחוק את הכוחות הסורים מזרחה וב-10 באוקטובר השלימו את הכיבוש מחדש של כל שטח דרום רמת הגולן עד הקו הסגול.
גזרה צפונית - ליל הבזוקות
כוחותיו של נפשי בגזרה הצפונית המשיכו לשמור על הקו מפני התקפות סוריות חדשות לצד חטיבה 7. במהלך היום היו מספר התקפות קטנות מצד הסורים בעיקר באזור מוצבים 107 ו-109, ואלה נבלמו על ידי כוחות גדוד 74. אחר הצהריים תקפה פלוגה של טנקי T-62 את אזור מוצב 107 ונהדפה.
במהלך הלילה חדרו כוחות חי"ר סורים אל שטח ישראל, כשהם מצוידים בטילי נ"ט. ללא אמצעי ראיית לילה התקשו הטנקים הישראלים לזהות כוח רגלי קטן המתקרב אליהם בחשכה. בסביבות השעה 2:00 הותקף חניון הלילה של פלוגה ב'. הפלוגה, שחנתה סמוך למוצב 105, נסוגה לאחור תוך ירי, אולם שני טנקים נפגעו והקשר עימם נותק. מפקד הפלוגה, אבנר לנדאו, דיווח למשולם רטס, מג"ד 71 שהיה מפקד הגזרה, על ההיתקלות. רטס הורה ללנדאו לחלץ את הטנקים שנפגעו, אולם לנדאו סירב בטענה שהשטח מוצף בכוחות קומנדו וכל כוח שישלח יפגע תוך זמן קצר. לנדאו ביקש לחכות לבוקר, אולם רטס התעקש ולבסוף שלח את סגנו, גדעון ויילר עם שני טנקים נוספים. שלושת הטנקים של גדוד 71 הגיעו לאזור ההיתקלות, ממזרח להר כרמים, והותקפו מיד מן המארב. הטנקים נפגעו ומספר אנשי צוות נהרגו, ביניהם סמג"ד 71, גדעון ויילר.
באור ראשון הגיע לנדאו, מפקד פלוגה ב', לאזור לחלץ את הנפגעים. התברר כי בשני הטנקים של פלוגתו שאיתם ניתק הקשר נהרג אחד ממפקדי הטנקים, ושאר אנשי הצוות נחלצו באופן עצמאי לאזור בוקעתא.[24][25]
באזור הבוסטר אירעה חדירה דומה של חיילי חי"ר עם טילי נ"ט. שני טנקים מגדוד 74 נפגעו ומרבית אנשי צוותם נהרגו.[26]
.jpg)
9 באוקטובר - עמק הבכא
- ערך מורחב – קרב עמק הבכא
הקרבות בגזרה הצפונית בכלל ובעמק הבכא בפרט נמשכו ללא הפסקה מפרוץ הקרבות ביום שבת 6 באוקטובר. עם זאת נהוג לייחס את הפרק הקשה ביותר במערכה ל-9 באוקטובר, שהיה היום בו הפעילו הסורים את כול כוחם בניסיון לפרוץ בגזרת עמק הבכא. במקביל למתקפה בעמק הבכא ערכו הסורים מאמץ משני מעט דרומה משם, בפתחת קוניטרה דרום, מול מוצב 109. חטיבה 43 הסורית, מתוגברת בטנקי T-62, ניסתה לפרוץ אך נבלמה לבסוף על ידי טנקי פלוגה א' של החטיבה שניצבו באזור מאז פרוץ המלחמה.[27]
כוח נפשי
בסביבות השעה 7:00 בבוקר נצפו מסות שריון סוריות אדירות בדרך לעמק שבין קוניטרה לתל חרמונית. כ-150 טנקים סורים (כ-100 מתוכם היו טנקי T-62 של הדיוויזיה השלישית שטרם השתתפו בקרבות) התקדמו לעבר חמישים הטנקים הישראלים שצוותיהם לא ישנו כבר שלושה לילות. היה זה קרב שריון קשה ביותר אשר התנהל בטווחים קצרים מאוד, לעיתים כמה עשרות מטרים בלבד. כוח נפשי באזור הבוסטר מנה כעשרה טנקים מחטיבה 188 (טנקים נוספים של החטיבה היו עדיין פרוסים בצפון הרמה אך לא השתתפו בקרב זה). הטנקים הישראלים צלפו ופגעו בעשרות כלים סוריים, אך הם המשיכו להתקדם בעוד שהכוחות הישראלים הופכים דלילים יותר עקב פגיעות ומחסור בתחמושת.
כוח בן-חנן
שלושה חודשים לפני המלחמה היה סא"ל יוסי בן-חנן מפקד גדוד 53, אז החליף אותו עודד ארז. ביום הכיפורים שהה בן-חנן מחוץ לישראל עם אשתו הטרייה, וכאשר שמע על המתרחש בישראל, מיהר לעלות על הטיסה הראשונה שמצא והגיע לישראל ב-8 באוקטובר. במהלך הלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר עלה לגזרה הצפונית ומונה למח"ט 188 החדש על ידי אלוף הפיקוד חופי. בן-חנן הגיע למחנה ירדן, שם שהו הלוחמים משיירת הרפאים, והחל, יחד עם שמואל אסקרוב, סמג"ד 53, ושמואל בן משה, קצין השלישות החטיבתי לבנות כוח משוריין משרידי הכוחות שנותרו. עד הבוקר הצליח לארגן כוח של 11 טנקים. כוח בן-חנן, אשר זכה לכינוי "התעמלות בוקר" כשם תוכנית הרדיו של אביו של בן-חנן, קיבל מרפול את הפקודה לעלות לעמק הבכא ולסייע לחטיבה 7.[28]בסביבות 11:00 בבוקר הגיע כוח בן-חנן לסייע לכוחות חטיבה 7 הנכתשים בעמק הבכא. כוח הטנקים הרענן העלה את המורל בצד הישראלי וסייע לשבור את ההתקפה הסורית. בן-חנן עצמו נפצע במהלך הקרב אך המשיך לפקד על הכוח. הסמג"ד אסקרוב, שכבר היה פצוע אך בכל זאת התעקש להצטרף לכוח, נפצע שוב, הפעם באורח קשה יותר בראשו ופונה לאחור (לאחר המלחמה הוענק לו עיטור העוז).
22-11 באוקטובר - ההבקעה לסוריה וכיבוש המובלעת הסורית
- ערכים מורחבים – כיבוש המובלעת הסורית, קרב תל א-שמס
ב-10 באוקטובר החל צה"ל להתארגן לקראת פריצה לשטח סוריה. הפריצה תוכננה בגזרה הצפונית, במטרה לאיים על דמשק. גזרת ההבקעה חולקה לשניים: אוגדה 36 בחלק הצפוני, ומדרומה אוגדה 210 מאזור רכס הבוסטר ומוצב 107, לכיוון העיירה ח'ן ארנבה.
במהלך היום התארגנו מחדש כוחות חטיבה 188. טנקי כוח בן-חנן התארגנו במסגרת גדודית, ואליהם צורפו טנקי פלוגה ב' של הגדוד שלחמו בגזרה הצפונית מפתיחת המלחמה. בסך הכל מנה כוח בן-חנן כ-25 טנקים. יאיר נפשי המשיך לפקד על גדוד 74 כשלרשותו שמונה טנקים בלבד.[29] שני הגדודים פעלו תחת פיקוד חטיבה 7. כוח בן-חנן קיבל את המשימה לפרוץ בחלק הדרומי של אוגדה 36, כשמאחוריו נע גדוד נוסף מחטיבה 7, בעוד מצפון להם יפעל הכוח הצפוני של חטיבה 7 בשיפולי החרמון. גדוד 74 נותר בחיפוי לחטיבה.
ביום חמישי, 11 באוקטובר, התחילה ההבקעה אל מעבר לקו הסגול, כאשר כוח בן-חנן מוביל את הפריצה בגזרה הדרומית של האוגדה. הגדוד התקדם תחת אש ופתח נתיב בין שדות המוקשים. מספר חיילים מהגדוד נהרגו במהלך היום. למרות זאת הצליחו טנקי הכוח להתקדם כ-10 קילומטרים לתוך שטח סוריה עד למחנה אל פאוור.
ביום המחרת, 12 באוקטובר, המשיכו טנקי כוח בן-חנן להתקדם והגיעו אל תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי המוביל לדמשק. הטנקים נתקלו באש חזקה מן התל ונאלצו לסגת. בן-חנן החליט לאגף את התל מצפון, במעבר קשה דרך "הלג'ה הקטנה" (אזור טרשי מצפון לתל המורכב מגבעות בזלת קטנות המקשות מאוד על מעבר רק"ם). שישה טנקים מכוח בן-חנן הצליחו לפלס לעצמם דרך בלג'ה ולאגף את התל מצפון, ובשעות אחר הצהריים החלו לטפס עליו. כשהתקרבו לפסגת התל נפתחה עליהם אש נ"ט וארבעה טנקים נפגעו באופן מיידי. ארבעה לוחמים נהרגו ומרבית הנותרים נפצעו והתפנו מהתל. בן-חנן, שנפצע קשה, חולץ על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג, והשניים נותרו על התל. בעזרת מכשיר קשר מהטנק הצליחו להזעיק עזרה, ולבסוף חולצו במהלך הלילה על ידי כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו. רוזנצוויג ונתניהו קיבלו על פעולה זו את עיטור המופת. ארבעת ההרוגים נותרו על התל וגופותיהם של שלושה מהם, יחד עם הטנקים, נלקחו על ידי הסורים והוחזרו רק לאחר הסכם הפסקת האש.[30] לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[31][32]
לאחר קרב תל א-שמס התארגנו הטנקים שנותרו מכוח בן-חנן תחת פיקודו של יאיר נפשי, מג"ד 74. גדוד 74 מנה כעת כ-22 טנקים והמשיך להשתתף בלחימה במובלעת.[33] התל נכבש לבסוף בליל 13–14 באוקטובר על ידי גדוד מחטיבת הצנחנים 317, כשטנקי גדוד 74 מחפים עליהם.
במהלך הלחימה במובלעת הסורית הצטרפו מספר טנקים נוספים משרידי החטיבה לחטיבות אחרות והסתפחו אליהן, לוחמים בכוחות העיראקים והירדנים שנשלחו לסייע לסורים ומסייעים לשמור על המובלעת כנגד ההתקפות של האויב.
ב-22 באוקטובר נערך מבצע קינוח, הניסיון השני לכיבוש החרמון. 6 טנקים של החטיבה בפיקוד סמג"ד 74, יוסי ניסים, השתתפו במבצע כסיוע לטור החי"ר המשוריין שעלה לחרמון.
לאחר פציעתו של יוסי בן חנן מונה דן ורדי לפקד על החטיבה. יומיים לאחר מינויו עלה ג'יפ הסיור עליו נסע ורדי על מוקש. ורדי ועודד ארז נפצעו קשה. לאחר הפסקת האש הייתה כוונה לפרק את החטיבה, אולם לבסוף הוחלט להשאירה. במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית מונה עמוס כץ למפקד החטיבה ותחת פיקודו הוקמה החטיבה מחדש. חטיבה 188 המשיכה להילחם במובלעת הסורית עד סוף מלחמת ההתשה במובלעת.[34]
הנצחה ומורשת
חטיבה 188 ספגה אבדות קשות ביממה הראשונה למלחמה ולמעשה נמחקה מהסד"כ הצה"לי. בחלוף 24 שעות מפתיחת האש איבדה החטיבה חלק ניכר משדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם). לגדוד 53 כמעט ולא נותר זכר בגזרה הדרומית ושרידיו התפנו מגזרת הלחימה. גדוד 74 אמנם המשיך לתפקד בגזרה הצפונית, אך עבר תחת פיקודה של חטיבה 7.
למרות האבדות הקשות, המשיכו לוחמי החטיבה שפונו לאחור להילחם על בסיס טנקים פגועים שהוחזרו לכשירות. כוחות אלה לקחו חלק בהדיפת הסורים מרמת הגולן, השתתפו בהבקעה לסוריה ובלחימה במובלעת הסורית. בכל ימי הלחימה נהרגו 79 חיילים מהחטיבה ורבים אחרים נפצעו. ברמת הגולן הוקמו מספר אנדרטאות המנציחות את הנופלים בקרבות מקרב החטיבה.
לאחר המלחמה עוטר צביקה גרינגולד בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. יצחק בן-שהם (המח"ט), דוד ישראלי (הסמח"ט), יאיר נפשי (מג"ד 74), שמואל אסקרוב (סמג"ד 53), יוסי בן-חנן, ואחרים עוטרו בעיטור העוז. בין מקבלי עיטור המופת נמנו: יוסי ניסים (סמג"ד 74), אורי עקביה (מפקד פלוגה ז' שנהרג בקרבות), איל שחם (מפקד פלוגה ח' שנהרג בקרבות), צביקה רק (מפקד פלוגה א'), וד"ר דן אנגלהרד (רופא בגדוד 53). כמו כן זכו חיילים נוספים בעיטורים ובציונים לשבח, ביניהם שמואל בן משה, קצין השלישות החטיבתי.
לאחר הפסקת האש הוקמה החטיבה מחדש עם שדרת פיקוד חדשה ברובה. גדוד 53 הוקם מחדש. גדוד 71 שהוקם ערב המלחמה ממדריכי וצוערי בית הספר לשריון ולחם תחת חטיבה 7, הועבר לחטיבה 188 והפך לגדוד הסדיר השלישי שלה.
בעוד סיפורה של החטיבה 7 זכה לתהילה לאורך השנים, סיפורה של חטיבה 188 כמעט ונשכח, הן משום שנתפסה כזו שבשטחה אירעה הפריצה והן משום שכמעט ולא היה נותר מי שיספר את סיפורה, שכן רבים מקציניה הבכירים נהרגו במלחמה. בשנים האחרונות חל שינוי וותיקי החטיבה החלו מספרים את סיפורם. בשנת 2009 יצא לאור ספרו של אבירם ברקאי: "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור", אשר תרם רבות להעלאת המודעות לסיפורה ההירואי של החטיבה במלחמה.
את הלחימה של חטיבה 188 תיאר טום קלנסי:
חטיבת 'ברק' החזיקה בדרום-הרמה והיתה בת-מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות פחות להגנה, ונראה שכאן גם היתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף-על-פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים...
— טום קלנסי, כל הפחדים כולם, 1991
אנדרטאות
אנדרטת חטיבה 188 במחנה עלייקה ברמת הגולן.
אנדרטה לזכר סמח"ט 188 סא"ל דוד ישראלי וסגן יואב ברקאי. ממוקמת ברמת הגולן, על ציר הנפט, מזרחית לנפח.
גלעד לזכרם של מח"ט 188 אל"ם יצחק בן-שהם וקצין האג"ם של החטיבה רס"ן בני קצין במקום מותם על ציר הנפט.
אנדרטה לחללי גדוד 74 (סער) שנהרגו במלחמה. האנדרטה ממוקמת באזור הקרבות במדרונות שבין הר ורדה לבין הר כרמים.
אנדרטה לחללי גדוד 53 (סופה) שנהרגו במלחמה. האנדרטה ממוקמת באזור הקרבות במדרונות גבעת אורחה והג'וחדר.
אנדרטה לחללי גדוד 71 (רשף) בקרבת צומת הבשן, צפון-מזרחית לחושניה.
אנדרטת חטיבה 188 בלטרון.
.JPG)
.JPG)
ראו גם
לקריאה נוספת
- אבירם ברקאי, על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, ספריית מעריב, 2009
- צביקה עופר, ברק ביום הכיפורים - חטיבה 188 במערכת ההגנה על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים – כרך א', כרך ב', מחלקת היסטוריה, אפריל 1995
- סא"ל (במיל') אברהם זהר ועופר ישראלי, כל הלילה בערה האש: הקרב האחרון של דודו ישראלי: פרקי חיים, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2015
- איתן הבר (עורך), ברק: מלחמת יום הכיפורים, רמת הגולן, תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973, הוצאת המשפחות השכולות של חטיבת השריון ברק, 1979
- צביקה גרינגולד. כוח צביקה: 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מודן, 2008
- דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות, 2008
קישורים חיצוניים
- חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים - מידע ומסמכים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- אילן סהר, הלחימה בדרום פתחת קוניטרה ובמוצב 109, 2003
- אילן סהר, הלחימה במוצב 116 וסביבתו, 2000
- אילן סהר, תל אחד שלוש קרבות - הלחימה לכיבוש והגנת תל א-שמס, מחלקת היסטוריה של צה"ל, 2004
- אל"ם (מיל') יהודה וגמן, מ%20ווגמן%20ואלמ%20אליעזר%20שנוולד-%20מהדורה%20מעודכנת.pdf?id=28812564 כאוס בנפח - ניתוח האירוע, הקרב של חטיבה 679 ביממה הראשונה במלחמת יום הכיפורים, עריכה: אל"ם במיל' הרב אליעזר שנוולד, 2018
- רשת טופי 188 6-9.10.1973, חט תוהד 251 מח' היסטוריה, ארכיון צהל ומשהבט, תיק 157-86-857, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- יאיר נפשי, גדוד 74 במלחמת יום הכיפורים, שריון 44, ספטמבר 2013, עמ' 18-14, באתר "יד לשריון"
- סרן (במיל') דוד אילנד, סיפורים נשכחים, מערכות 391, 2003
- מח"ט 188 אל"ם יצחק בן שהם משוחח ברשת הקשר החטיבתית "טופי" עם אלוף הפיקוד יצחק חופי על הגנת מוצב 116 בקרב ההגנה על רמת הגולן, באתר יוטיוב של ארכיון צה"ל
- שי לוי, יצחק בן-שהם בהקלטת קשר ממלחמת יום כיפור, אתר מאקו, 21 ביולי 2013
- נדב מן, מלחמה בעדשה: זכרונות מיאנוש, קהלני וכל השאר, 14 ביוני 2013
- טל שלו, "איגרת חיה מהעבר": כשנתניהו הקשיב להקלטה עם הלוחם שיוני הציל, באתר וואלה! NEWS, 11 באוקטובר 2016
יום הכיפורים ההוא - יאיר נפשי, סרטון באתר יוטיוב- ניר עתיר על הלחימה ביום כיפור 1973, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:04:14)
רן לוי, הסורים על הגדרות: חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, חלק א', חלק ב', חלק ג', בפודקאסט "עושים היסטוריה", 2018
הערות שוליים
- ^ לפי סיימון דנסטאן (מלחמת יום הכיפורים 1973 (1) רמת הגולן, הוצאת אוספרי, 2003) מספר ההרוגים הוא 112. מצד שני, לפי אבירם ברקאי (על בלימה, ספרית מעריב, 2009) מספר ההרוגים עומד על 79.
- ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 28-29.
- ^ ברקאי, עמ' 26-27.
- ^ ברקאי, עמ' 52-53.
- ^ ברקאי, עמ' 51.
- ^ ברקאי, עמ' 78.
- ^ על פי המפה בתחילת ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה"
- ^ ברקאי, עמ' 254.
- ^ ברקאי, עמ' 183-184.
- ^ צביקה עופר, ברק ביום הכיפורים - חטיבה 188 במערכת ההגנה על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, עמ' 165-166
- ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 258-259
- ^ עופר, עמ' 174–175, 161
- ^ ברקאי, עמ' 251-252.
- ^ 14.0 14.1 ברקאי, עמ' 228.
- ^ שי לוי, "אתה חייב לשלוח לפה כוח, עכשיו": האזינו להקלטת קשר מצמררת ממלחמת יום כיפור, באתר מאקו, 21 ביולי 2013
- ^ ברקאי, עמ' 258.
- ^ מלחמת יום הכיפורים: הפתעה, ניצחון ולקחים לעתיד, אלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן-גל, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 43:46)
- ^ ברקאי, עמ' 300-303.
- ^ ברקאי, עמ' 342-343.
- ^ עופר, עמ' 272-273.
- ^ ברקאי, עמ' 378.
- ^ ברקאי, עמ' 426-439.
- ^ ברקאי, עמ' 384-385.
- ^ ברקאי, עמ' 455-461.
- ^ מאיה פולק, "שמעתי את הזעקה והבנתי שהנהג חי", בעיתון מקור ראשון, 24 בספטמבר 2020
- ^ ברקאי, עמ' 461-463.
- ^ ברקאי, עמ' 497-498.
- ^ ברקאי, עמ' 487-493.
- ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 166.
- ^ סהר, עמ' 216.
- ^ שי לוי, חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013
- ^ מירב ארלוזורוב, מירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- ^ סהר, עמ' 236-237.
- ^ יאיר נפשי, גדוד 74 במלחמת יום הכיפורים, באתר ביטאון "שריון", עמ' 17
