חיידר עבד א-שאפי

חיידר עבד א-שאפי
לידה	עזה
פטירה	עזה
ישות מדינית	הרשות הפלסטינית

ד"ר חיידר עבד א-שאפי (בערבית: حيدر عبد الشافي, 10 ביוני 1919 - 25 בספטמבר 2007) היה מדינאי פלסטיני, ממייסדי אש"ף ב-1964, ממבקריו העקביים של יאסר ערפאת. עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת מדריד ב-1991.

ביוגרפיה

עבד א-שאפי נולד בעזה. אביו, שיח' מוחי א-דין עבד א-שאפי, היה ראש הווקף ושומר המקומות הקדושים בעזה ובחברון. א-שאפי סיים את לימודיו התיכוניים בקולג' הערבי בירושלים בשנת 1936, ועבר לביירות ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקנית. במהלך לימודיו הצטרף לשורות התנועה הלאומית הפלסטינית ועם סיום לימודיו ב-1943 התיישב ביפו ועסק ברפואה בבית החולים הבריטי בעיר.

ב-1944 הצטרף א-שאפי לצבא המדבר שהקים המנדט הבריטי בעבר הירדן על מנת לפתוח חזית שנייה במלחמת העולם בבלקנים. עם תום המלחמה עזב את הצבא וייסד בעזה ב-1945 את החברה הרפואית הפלסטינית, במסגרתה השתתף ב-1946 בקונגרס הרפואי הפלסטיני הראשון. לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם, ופרוץ הקרבות בין הערבים ליהודים פתח א-שאפי מוקד רפואי בעזה לטיפול בלוחמים הערבים הפצועים, ובאלפי הפליטים שצבאו על רצועת עזה. לאחר הקמת אונר"א ב-1951 עזב ללימודי כירורגיה בבית חולים בדייטון, אוהיו. הוא שב לעזה ב-1954 והחל לעבוד כמנתח בבית החולים המצרי בעיר. כבר משנת 1947 ולאורך כל ימיו דגל ברעיון שתי מדינות לשני עמים: פלסטינית בצד יהודית, כשהוא ראה בחזונו מדינה ערבית חילונית דמוקרטית.

עם פלישת צה"ל לרצועת עזה ב-1956 מונה עבד א-שאפי לאחד מעשרת חברי המועצה העירונית, אך סירב לשבת בה בטענה כי השלטון המצרי עדיף לתושבי הרצועה מהשלטון הישראלי. לאחר נסיגת הכוחות הישראלים מונה על ידי המצרים לראש שירותי הרפואה ברצועה. במהלך כהונתו בתפקיד התיידד עם נשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר. ב-1962 נבחר למועצה הפלסטינית המחוקקת בעזה, ובמסגרתה השתתף בקונגרס הפלסטיני הראשון שנערך במלון אינטרקונטיננטל (כיום מלון שבע הקשתות), בו הוכרז על הקמת אש"ף. א-שאפי הצטרף כחבר לוועד הפועל של אש"ף, והפך לאחת הדמויות המובילות של הארגון בעזה.

א-שאפי נעצר בידי ישראל לאחר כיבוש הרצועה במלחמת ששת הימים באשמת חברות בארגון החזית העממית של ג'ורג' חבש. למרות שהודה כי הוא מזדהה עם מטרות הארגון, הכחיש א-שאפי את האשמה. הוא שוחרר, אך בצו של משה דיין גורש מהרצועה לשלושה חודשים לסיני. א-שאפי גורש שוב לתקופה של חודשיים ללבנון ב-12 בספטמבר 1970 כתגובה לחטיפת מטוס שביצעה החזית העממית.

ב-1972 ייסד א-שאפי את ארגון הסהר האדום הפלסטיני, שסיפק שירותים רפואיים לתושבי הרצועה. הוא שיתף פעולה במשך השנים ביחד עם רוחמה מרטון והעמותה הישראלית רופאים לזכויות אדם בחיבור דו"חות רפואיים על הנעשה בשטחים, שגם שיגרו משלחות רופאים לשטחים שהעניקו סיוע רפואי.

א-שאפי היה ממתנגדי הסכמי קמפ דייוויד, והכריז שהם בגידה מצרית באינטרס הפלסטיני. הוא היה חבר של הוועדה להכוונה לאומית שהתנגדה להסכמים. ב-1979 הוא נחשד על ידי ישראל שהיה אחד משמונת חברי החזית הלאומית הפלשתינאית, אך הכחיש שגוף כזה קיים^[1]. בהמשך נאסר על א-שאפי לעזוב את רצועת עזה.

עם זאת, הוא לא מקובל על כל גוני החברה הפלסטינית ובעיקר בעזה. בשנת 1982 פרץ גל של הפגנות שאורגנו בידי ארגונים איסלאמיסטיים ובראשם, תנועת אל מוג'מע שבראשות אחמד יאסין (תנועה שתהיה כעבור 5 שנים המסד לארגון הטרור חמאס, ויאסין יהיה מייסדו). ההפגנות כוונו נגד גורמים שנתפסו כנוגדים את הערכים המוסלמים, והן כללו הצתות של חנויות אלכוהול בבעלות נוצרית, בתי קפה, בתי קולנוע ואף את משרדו של א-שאפי, אשר נתפס כקומוניסט. א-שאפי עצמו ניצל פעם אחת מלינץ' של ההמון הפורע הודות לחילוץ בידי כוח צה"ל.

במהלך האינתיפאדה הראשונה הופיע א-שאפי לצד חנאן עשראווי וסאיב עריקאת בתוכנית האמריקנית "נייטליין", והציג בפעם הראשונה בפני קהל מערבי את עיקרי הדרישות הפלסטיניות. תוכנית זו נחשבת לנקודת מפנה ביחסה של דעת הקהל בארצות הברית כלפי אש"ף, ובעקבותיה נבחר א-שאפי לעמוד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת השלום במדריד שהתכנסה ב-1991. לאחר מכן המשיך לעמוד במשך שנתיים בראש הצוות למשא ומתן המדיני בוושינגטון.

אחרי 1967 היה בין הראשונים שיזמו קשרים פוליטיים גלויים עם ישראלים, תמך בפתרון שתי המדינות, דגל בזכות השיבה, בפתרון בעיית הפליטים ובעיקר בסיום הכיבוש של 1967. אל שאפי ביקר את חתימת הסכם אוסלו וראה בו מתכון לאסון לפלסטינים, הוא הזהיר שאם ידחו את הדיון עם הישראלים על ההתנחלויות הדבר יאפשר הרחבת ההתנחלויות והמשך ההשתלטות הישראלית על אדמות פלסטיניות. הוא סבר כי שלום לא יושג על ידי התרפסות והסכמי כניעה והוא מחייב שותפות אמת בין שווים. דעותיו עלו לו במחיר מעבר ממעמד של אחד מייסדי אש"ף ומנהיגיו למנהיג פלסטיני מהדרגה השנייה. בשנותיו האחרונות חי בתסכול עמוק מכיוון שהאמין שהצדק היה עמו ועם אזהרותיו.^[^{דרוש מקור]}

רובו של השמאל הישראלי העדיף אף הוא לא לבוא עמו במשא ומתן משום דעותיו העצמאיות והעדיף את נאמניו ועושי דברו של ערפאת, כגון עיסאם סרטאווי, סעיד חמאמי והישאם שראבי. למרות זאת הוא ניסה להשפיע וכיהן כחבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, אך התפטר ממנה ב-30 בספטמבר 1997, כאות מחאה על תופעות שהוא ראה כשליליות ברשות הפלסטינית. ב-2002 ייסד עם מוסטפא ברגותי את הארגון הבלתי ממשלתי "היוזמה הלאומית הפלסטינית", שחרת על דגלו קידום הרפורמות והדמוקרטיזציה ברשות וכינונה של הנהגה לאומית מאוחדת לצד המשך המאבק בישראל.

א-שאפי היה נשוי להודא ח'אלידי, בת למשפחת נכבדים ירושלמית שנמלטה ב-1948 לאלכסנדריה.