חתונה
חתונה היא חגיגת הכניסה בברית הנישואים. בני הזוג הנישאים, מכונים "חתן" ו"כלה", ובתום המעמד הם נקראים "בעל" ו"אישה", וקיימת ביניהם זיקה הלכתית.
בדרך כלל החתונה תערך בצורת חגיגה שבה משתתפים מכרי החוגגים.
ביהדות
אזכורים בתנ"ך
ספר בראשית מתאר את השתלשלות הדורות הראשונים, ובין השאר, מתאר שהגברים "לקחו" נשים (כנראה ללא מעמד מיוחד). הפעם הראשונה שבה נחגג האירוע היה בחתונה שערך לבן הארמי ליעקב וללאה:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.
גם בהמשך התנ"ך מוזכרות חתונות בהקשר של אירוע חגיגי: בספר שופטים מתואר ששמשון התחתן עם דלילה וערך שבעה ימי משתה במרכזם שאל את חידת שמשון:
וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה, כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים.
בספר ירמיהו אחד המוטיבים שעומד במרכז נבואות החורבן וגם בנבואות הנחמה הוא מוטיב החתונה:
וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן, וְקוֹל כַּלָּה.
ובנחמה:
כֹּה אָמַר ה', עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה--בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב, וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה
הציטוט האחרון נכנס לנוסח הברכה השביעית בשבע ברכות, וכיום הפך לאחד השירים הפופולריים ביותר בחתונות יהודיות בימינו. בשיר השירים נרמז על קיומה של חתונת שלמה המלך:
צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ.
אמנם התלמוד מפרש על פי הכלל של רבי עקיבא ששיר השירים הוא "קודש קודשים"[1], כלומר, כל מה שכתוב בו הוא משל ולא תיאור פשוט. על פי הפירוש, אין מדובר בחתונה של המלך שלמה, אלא זה משל ל-"חתונה" של עם ישראל בעת קבלת התורה בהר סיני.
בהלכה
ערך מורחב – חופה וקידושין
מעמד הנישואין היהודי קרוי חופה וקידושין. המעמד מורכב משני חלקים. הראשון הוא אירוסין בו מקדש הגבר את האשה. כיום נהוג לקדש תחת החופה באמצעות טבעת, במעמד שבמרכזו הגבר אומר לאישה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד את הטבעת על אצבעה. בסיום שלב זה האשה נחשבת לאשת-איש, ואינה יכולה להינשא לאחר. השלב השני של המעמד הוא נישואים בו האיש כביכול מכניס את ארוסתו תחת רשותו ובזה הם נהפכים לנשואים. בעבר היה מקובל לפצל את האירוסין ואת הנישואין לשני מעמדים נפרדים כך שמעמד האירוסין קדם לנישואים זמן רב. חז"ל קצבו את הזמן שבין האירוסין לנישואים ל-12 חודשים. היום כאמור נהוג לערוך את שני המעמדים יחד. בין חכמי הדורות התעוררו חילוקי דעות בהגדרת מעמד הנישואין ולכן נוהגים האורתודוקסים לשלב במעמד החופה את כל הדעות השונות.
מקובל כיום לערוך אירוסין זמן רב לפני החתונה. אך אין בינו ובין מעמד האירוסין המקורי ולא כלום, כיום האירוסין הוא הכרזה על הסכמה לנישואין.
בציבור הליטאי נוהגים חתנים רבים ללבוש פראק בחתונתם. ציבור האשכנזים נוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ז). רבים נוהגים לערוך את מעמד הנישואים במילוי הלבנה (חציו הראשון של החודש העברי).
את המעמד עורך רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי המעמד יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת דורשת נוכחות של מניין במעמד.
חתונה של זוג צעיר שהיא חתונה ראשונה (לחתן, לכלה או לשניהם) נהוג לחגוג במסיבה שבה משתתפים מוזמנים רבים. חתונה הנערכת בגיל מבוגר מצוינת בדרך כלל במעמד צנוע. קיים מנהג להימנע מעריכת חתונה בימי בין המצרים ובימי ספירת העומר שלפני ל"ג בעומר (בקצת קהילות, בחודש אייר).
יש העורכים, ימים אחדים לפני החתונה, את טקס החינה.
בתרבויות אומות העולם
בנצרות
בנצרות הטקס הדתי נעשה בדרך כלל בכנסייה. החתן והכלה עומדים לפני הכומר, הם מתבקשים לענות על מספר שאלות, ולנדור את נדר הנישואים לחיות עם האחר, בטוב וברע בעושר ובעוני. הם עונדים טבעות אחד לשני, ואם יש מישהו מבין הקהל המתנגד לנישואים הוא מתבקש לומר את דברו או לידום לעד. בנצרות הקתולית אי אפשר לבטל את החתונה ואי אפשר להתגרש.
באסלאם
תחילה, נקבע חוזה הנישואין. בחוזה הנישואין מפורשים התנאים שלהם מתחייב החתן, פרנסת המשפחה, טיפול בילדים ועוד. לאחר מכן, נושאים תפילה. כבר לאחר התפילה, נחשבים בני הזוג כנשואים. לאחר שנגמר הטקס, מחבק הארוס את ידידיו ומקבל את ברכותיהם.
טקס אזרחי
נישואים אזרחיים נערכים בטקס קצר בפני הגורם האזרחי העוסק ברישום נישואים: שופט, ראש העיר או רשם נישואים.
במדינות רבות כגון צרפת, ספרד, גרמניה, טורקיה, ארגנטינה ורוסיה, ישנה חובה להתחתן בטקס אזרחי, ורק לאחר מכן, החפץ בכך, יכול לערוך טקס דתי, שמשמעותו היא הכרה דתית בלבד בנישואים, שכן הכרת המדינה ניתנת ללא תלות בטקס הדתי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: חתנת הזהב |
| ערך מילוני בוויקימילון: חתנה |
| ערך מילוני בוויקימילון: חתנת היהלום |
| ערך מילוני בוויקימילון: חתנת הכסף |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חתונה |
- חן מלול, מנהגי חתונות בתפוצות ישראל, בלוג 'הספרנים' של הספרייה הלאומית
- אליעזר מלמד, הלכות החתונה ומנהגיה, א, ב, באתר של ישיבת בית אל
שיעורי הכנה לחתונה באתר בינינו.
הערות שוליים
- ^ מסכת ידיים פרק ג' משנה ה'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
