טעמי המנהגים ומקורי הדינים
טעמי המנהגים ומקורי הדינים (נקרא גם בקיצור: טעמי המנהגים) הוא ספר עממי שמרכז מנהגים יהודיים רבים, בעיקר מעדות אשכנז, ומפרט את מקורותיהם ונימוקיהם. הספר נכתב על ידי הרב אברהם יצחק שפרלינג מלבוב. נדפס לראשונה בשנת תרנ"א (1891), וזכה לתפוצה רבה.
המחבר
הרב שפרלינג מלבוב (תרי"א, 1851 – תרפ"א, 1921). שימש כשו"ב. רב העיר, רבי יצחק שמלקיש (בהסכמתו למהדורה השנייה, תרנ"ו) מתאר אותו כ"רבני מופלג" ו"שו"ב מומחה". שניים מבניו היו אף הם שוחטים בלבוב.
מצעירותו התעניין במנהגי ישראל, והחל ללקט את המנהגים ומקורותיהם. גם לאחר הוצאת ספרו לראשונה המשיך במפעלו והוציא שש מהדורות, בהן הורחב הספר מאד.
הקפדתו האישית על שמירת המנהגים משתקפת מסיפורו על הקפדתו במנהג תענית בכורות: "פעם אחת, שנת בסת"ר, מחמת טרדת השחיטה שכחתי לגמרי מן התענית... והתעניתי אחר הפסח בה"ב, הגם שלא אכלתי רק מיני תרגימא, והבית יוסף כתב בשם התניא להקל במיני תרגימא, מכל מקום לא נחה דעתי בזה... ובשנה השנית, אף שהתענית היה נדחה, כי חל ערב פסח בשבת, וגם היה לי סיום על מסכתא, התעניתי גם כן".[1]
בתו ושבעת בניו וכן רבים מנכדיו נספו בשואה, אולם אחד מנכדיו, משה שפרלינג, ששרד, עלה לארץ ישראל, והדפיס את הספר בעריכה מחודשת בהוצאת אשכול, עם הוספות (ראו להלן), עם מבוא קצר על תולדות המחבר.
תוכן הספר
בספר סדורים למעלה מאלף מנהגים (ממוספרים, באותיות) על פי סדר השולחן ערוך חלק אורח חיים: השכמת האדם בבוקר, תפילות יום חול, שבת ומועדים, החל מניסן ופסח וכלה באדר ופורים. לאחר מכן מנהגים במעגל החיים, מברית מילה ופדיון הבן, עבור דרך מנהגי נישואין ועד מנהגי אבלות.
מנהגים אלו נאספו ממאות ספרים: כתבי ראשונים, ספר הזוהר, פוסקי הלכה, מנהגי אדמו"רים ואף סיפורי חסידים ממגוון הזרמים החסידיים.
הספר כולל גם דינים רבים שמבחינה הלכתית מדויקת אינם מוגדרים כמנהג, אלא כחובה מן התורה או מתקנת חז"ל. ככלל, אין בספר הבחנה בין הרבדים השונים של הדינים והמנהגים המובאים בו, מבחינת חשיבותם ההלכתית וסידרם הכרונולוגי. כך, למשל, בענייני קידוש בשבת מובא בו "טעם שמברך על היין תחילה ואחר כך מברך על היום", שהוא הלכה מפורשת במשנה ובתלמוד (כאשר המחבר הסתפק בציון מקורו באבודרהם בלבד), לצד "טעם שאומרים סברי מרנן", שהוא מנהג שאינו מוזכר בתלמוד.
הספר אינו מהווה מחקר שמתחקה אחרי המקורות הקדומים ביותר למנהגים, וככלל אין בו דיון וביקורת על טעמי מנהגים שהוזכרו בו. זוהי אסופה עממית של מה שנכתב בספרים מסוגים שונים, רבים מהם בדרך דרשנית.
בכרך שני (הנקרא "ליקוטים") הוסיף המחבר ענייני דרך ארץ ועצות שונות, כגון: "לא ישליך חשבון (מסחרי) ישן מחשבונותיו, כי פעמים יתברר על ידי חשבון ישן כמה דברים".[2] בכרך זה הובאו גם סגולות ותרופות עממיות. הללו לוקטו מכתבי אדמו"רים, מספריו הרפואיים של הרמב"ם, ו"מכתבי רופאים מובהקים, כולם מנוסים ובדוקים".[3]
מהדורותיו
כבר בחיי המחבר הודפסו שש מהדורות, ופעמים רבות לאחר פטירתו. תורגם גם ליידיש (לבוב תרס"ט). ממהדורה למהדורה הרחיב המחבר את ספרו, עד שהיה (במהדורת לבוב תרפ"ח) לארבעה כרכים: "טעמי המנהגים" המקורי, כרך "ליקוטים", ושני כרכים בשם "קונטרס אחרון".
בהסכמה למהדורה הרביעית (תרע"א, 1911) כתב הרב צבי יחזקאל מיכלזון, רבה של פלונסק: "כבר נתקבלו ספריו על פני תבל, ונתפשטו לאלפים בישראל".
באחת המהדורות שיצאה לאור בבודפשט אחרי פטירת המחבר בחר המהדיר להשמיט את התרופות הכלולות בו.
כיום נפוצה מהדורת אשכול (ירושלים, תשי"ז), שיצאה לאור על ידי נכד המחבר, כאמור, ומהדורת צילום שלה (הוצאת "שי למורא"). מהדורה זו כוללת את כל חלקי הספר בכרך אחד, וה"קונטרס אחרון" הודפס בתחתית כל עמוד, כך שהחומר על כל מנהג מרוכז באותו עמוד. עוד נוספו במהדורה זו מנהגי ל"ג בעומר במירון מאת הרב ישעיה אשר זעליג מרגליות, עשרות ציורים על סדר הנחת תפילין וצורת קשירת הרצועות, ומפתח מפורט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
