יהדות איסלנד

תולדותיה של הקהילה היהודית באיסלנד החלו בשנת 1625. נכון לשנת 2011 היה מספרם של היהודים באיסלנד בין 50 ל-100 איש. הם מתאספים לעיתים קרובות לחגוג את החגים היהודיים.

היסטוריה

החל מהמאה ה-11 כינו האיסלנדים את היהודים בשם Gyðingar, נגזרת של המילה Guð (אלקים). ה-Gyðinga Saga (הסאגה של היהודים), נכתבה במאה ה-13 והיא תרגום של ספר מקבים א ושל קטעים מכתביו של יוסף בן מתתיהו.

ראשוני היהודים שהגיעו לאיסלנד היו סוחרים. דניאל סלומון, יהודי פולני שהמיר את דתו לנצרות, הגיע לאיסלנד ב-1625. ב-1704 מונה יעקב פרנקו, יהודי הולנדי ממוצא פורטוגזי שחי בקופנהגן, לאחראי על כל יצוא הטבק לאיסלנד ולאיי פארו. ב-1710 מונו לאותו תפקיד אברהם לוין ואברהם קנטור. יצחק, בנו של קנטור, ירש את תפקידו של אביו ב-1731. ב-1815, הגיעה לאיסלנד ספינה בשם "אולריקה" (Ulricha), שנחכרה על ידי ראובן מוזס אנריקס מקופנהגן. ב-1853 דחה האלת'ינגי (הפרלמנט האיסלנדי) את בקשתו של המלך הדני ליישם את החוק הדני שאפשר ליהודים אזרחי מדינות זרות להתגורר במדינה. שנתיים מאוחר יותר הודיע הפרלמנט למלך שהחוק ייושם באיסלנד והן יהודים דנים והן יהודים זרים יתקבלו בברכה באיסלנד. האלת'ינגי הצהיר שהיהודים הם סוחרים בעלי יוזמה שלא עשו ניסיונות להמיר את דתם של האחרים ליהדות. עם זאת, לא ידוע על יהודים שניצלו הזדמנות זו.

בסוף המאה ה-19 פעלו באיסלנד מספר קטן של סוכנים מסחריים שייצגו חברות בבעלות יהודים דנים. ב-1913 ייסד פריץ היימן נתן, יהודי דני, את חברת "נתן ואולסן" ברייקיאוויק. לאחר נישואיו ב-1917 הוא הבין שזה בלתי אפשרי לנהל חיים יהודיים באיסלנד ושב לקופנהגן. החברה זכתה להצלחה רבה עד אשר הטילה ממשלת איסלנד הגבלות סחר בשנות השלושים. ב-1916 בנה נתן את הבניין הגדול הראשון ברייקיאוויק שמנה חמש קומות. הבניין תוכנן על ידי גודיון סמואלסון ונחשב לבעל עיצוב אלגנטי מאוד. היה זה הבניין הראשון בעיר שהואר בחשמל.

במהלך השפל הגדול התאימה מדיניות ההגירה האיסלנדית את עצמה לזו של דנמרק באופן כללי. במאי 1938 סגרה דנמרק את שעריה בפני יהודים אוסטרים וכמה שבועות לאחר מכן הלכה איסלנד בעקבותיה. בסוף שנות השלושים הגישה "אגודת הסיוע ליהודי גרמניה" (Hilfsverein der Juden in Deutschland) דוח למשרד לייעוץ לענייני הגירה של הרייך (Auswanderberater), בנוגע לאפשרויות של הגירה יהודית לאיסלנד ומסקנת הדוח הייתה שאין זו אפשרות מעשית.

מספר יהודים גורשו מאיסלנד בסוף שנות השלושים על ידי הרשויות שהציעו לשלם עבור גירוש של היהודים לגרמניה אם הרשויות הדניות לא ידאגו להם לאחר גירושם מאיסלנד.

אוטו ווג, פליט יהודי מלייפציג, היה אחד מהיהודים המעטים שהותר להם להישאר באיסלנד בזמן מלחמת העולם השנייה. שאיפתו הייתה להיות בעל אזרחות איסלנדית מלאה והוא נטש את יהדותו ואימץ את השם אוטו ארנלדור מגנוססון. במפקד האוכלוסין של 1930 לא נרשמו כלל יהודים באיסלנד. במפקד שנערך ב-1940 נמנו תשעה יהודים, שישה גברים ושלוש נשים.

מלחמת העולם השנייה

ב-10 במאי 1940 נחתו הכוחות הבריטים ברייקיאוויק ובין החיילים היו כמה יהודים. אלה לא מצאו שום בית כנסת אך בסופו של דבר מצאו שם כמה יהודים שהגיעו לאיסלנד קודם לכן. ביום הכיפורים של אותה שנה התאספו 25 חיילים יהודים מאנגליה, מסקוטלנד ומקנדה יחד עם שמונה פליטים יהודים ועם הנדריק אוטוסון. אוטוסון, שהיה נשוי לאישה יהודייה, שימש עבורם כגבאי. הרשויות האיסלנדיות הציעו להם קפלה בבית הקברות הישן של רייקיאוויק. אוטוסון ראה בהצעה זו עלבון ושכר את האולם של "הארגון הבינלאומי של הטמפלרים הטובים". הם שאלו את ספר התורה היחיד שהיה בנמצא בעיר. בלי רב ועם שתי טליתות וכיפה אחת בלבד, התנהלו התפילות של הקהילה חדשה באופן סביר. אלפרד קונוויי (או בשמו היהודי אברהם כהן), חזן מלידס, היה שליח ציבור בתפילת כל נדרי. עם צאת יום הכיפורים התאספו המתפללים לסעודת שבירת הצום במלון סמוך והקהילה היהודית הראשונה באיסלנד נוסדה באופן רשמי. ארנולד זיסל, יצרן של מוצרי עור מווינה, היה ליושב ראש הקהילה הראשון. הקהילה התאספה באופן סדיר עד שהאמריקאים החליפו את הבריטים בשליטה על איסלנד. טקס בר המצווה הראשון באיסלנד התקיים בשבת חול המועד פסח תש"א (1941), אף על פי שהמצות הגיעו לאחר הפסח. הקהילה התמידה בפעילותה באותה שנה אף על פי שהפיקוד הצבאי הבריטי לא היה מוכן לשלוח רב לאיסלנד.

לאחר סוף שנת 1941 הגיע רב צבאי אמריקאי לאיסלנד. הקהילה צמחה אט אט והיה צורך למצוא לה בניין חדש. לצד הקהילה של החיילים היהודים האמריקאים, הייתה גם קהילה אורתודוקסית. הם עשו שימוש בבקתה עשויה פח גלי כמקום תפילה. הרבנים הצבאיים האמריקאים שהוצבו באיסלנד במהלך המלחמה שמרו על קשר עם הפליטים היהודים. בתפילת ראש השנה תש"ה (1944), שנערכה בבבסיס האווירי בקפלאוויק של צי ארצות הברית, נכחו 500 יהודים וספר תורה הוטס מארצות הברית. עד לאמצע שנות החמישים היו שתי קהילות יהודיות באיסלנד. ב-1944 הוערך מספרם של החיילים היהודים באיסלנד בכ-2,000 איש מתוך 70,000 איש בסך הכל ובבסיס בקפלאוויק היה מוצב באופן קבוע רב.

לאחר המלחמה

ב-1955 ביקר באיסלנד הסופר אלפרד יואכים פישר וכתב אודות היהודים שם. על פי ממצאיו, כמעט כל היהודים שהגיעו לאיסלנד התאזרחו בה ואימצו שמות איסלנדיים על פי דרישת החוק המקומי. בתקופה שלאחר המלחמה שמרו רוב היהודים על פרופיל נמוך וניסו למשוך כמה שפחות תשומת לב. רובם לא היו דתיים. בכמה מקרים הסתירו היהודים את מוצאם ואת עברם היהודי ממשפחותיהם וממכריהם.

בשנת 2000, השתתפה איסלנד בכנס על השואה בסטוקהולם וחתמה על הצהרה של המועצה האירופית, אשר מחייבת את המדינות החתומות ללמד את נושא השואה במערכת החינוך.

יהדות איסלנד כיום

בעשור השני של המאה ה-21 חיים באיסלנד בין 50 ל-100 יהודים. בערב פסח תשע"א (2011 התאספה הקהילה לליל הסדר שאורגן על ידי חב"ד וברקייאוויק נערכו גם תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. לדברי חברי הקהילה היו אלו התפילות הראשונות שנערכו ברייקיאוויק בנוכחות רב ועם ספר תורה מאז תום מלחמת העולם השנייה. לדברי הרב שנכח בתפילה, עבור כמה מחברי הקהילה הייתה זו הפעם הראשונה בחייהם שהם שמעו קול שופר.

הקהילה דנה באפשרות של הגשת בקשה להכרה ממשלתית רשמית בה, שתזכה אותה במימון המדינה, אך הדיון לא מוצה עד תומו.

דורית מוסאיוף, יהודייה ישראלית, היא אשתו של נשיא איסלנד לשעבר, אולפור רגנר גרימסון. למרות מוצאה, אין למוסאיוף קשר לקהילה היהודית באיסלנד.

קישורים חיצוניים

• מידע על יהדות איסלנד (מתוך אתר Haruth Communications)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0