יהדות אירלנד

היהודים באירלנד היוו תמיד מיעוט קטן, ומעולם לא עלו במספרם על כמה אלפים. ההיסטוריה של יהודי אירלנד היא קצרה, מכיוון שהגירה משמעותית לאירלנד החלה רק בשנות השמונים של המאה ה-19. האירים מעולם לא הראו אנטישמיות יוצאת דופן בהשוואה ליחס ליהודים במקומות אחרים, אך גם לא היוו חברה מסבירת פנים ליהודים, ולא קלטו את היהודים בהמוניהם.

נכון ל-2016, יש ברפובליקת אירלנד כ-2.5 אלף יהודים, המהווים כ-0.05% מהאוכלוסייה.

תחילת הנוכחות היהודית באי

עדויות על חיים יהודיים באירלנד הן קדומות ביותר, אך מעולם לא הצליחו היהודים לקבל דריסת רגל של ממש באי, כפי שקיבלו במקומות אחרים באירופה. כבר במאה ה-17 נפתח בית כנסת בעיר דבלין, כפי הנראה בעקבות הסרת האיסור על יהודים לגור באיים הבריטיים, שעליו הכריז אוליבר קרומוול, לאחר שמלך אנגליה אדוארד הראשון גירש את היהודים מאנגליה במאה השלוש עשרה.

מספר משפחות יהודיות הגיעו לאי במהלך השנים שחלפו לאחר מכן, אך נוכחות משמעותית של יהודים באי החלה רק בסמוך לשנת 1880 עת החל זרם של יהודים, ניצולי הפוגרומים בליטא להגיע אל האי, במיוחד אל הערים דבלין וקורק.

הפוגרום של לימריק

האירוע האנטישמי החמור ביותר בתולדות אירלנד מכונה "הפוגרום של לימריק". בשנת 1878 החלו משפחות יהודיות להגיע ללימריק. התבססה שם קהילה קטנה, שעסקה בעיקר במסחר קמעונאי. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נפתח בעיר בית כנסת ולאחריו בית קברות יהודי. ביום ראשון של חג הפסחא בשנת 1884 החל גל של מחאות אנטישמיות, כאשר אישה יהודיה הוכתה וביתה ניזוק בידי המון מוסת. בשנת 1892 הוכו שתי משפחות. בשנת 1904 נשא כומר מקומי דרשה בה כינה את היהודים "מלווי ממון בינלאומיים" ודרש את שחרורו של האיכר האירי מעולם של היהודים. הכומר הפציר בנוצרים שלא לסחור עם היהודים. היה זה תחילתו של חרם כלכלי שכונה "הפוגרום של לימריק". במשך שנתיים נמנעה אוכלוסייתה הקתולית של לימריק (להבדיל מהמיעוט הפרוטסטנטי) מלסחור עם היהודים עד שאחרוני היהודים עזבו את העיר.

כתובה מאירלנד

היהודים הגיעו לעיר קורק הסמוכה במטרה להפליג ממנה לארצות הברית, אולם תושבי העיר הראו כלפיהם אהדה מופגנת, הציעו להם להתארח בבתיהם וביקשו מהם להישאר באירלנד ולהשתקע בעירם. גם הכנסיות בקורק הציעו ליהודים הנמלטים מקלט בתחומיהן. רבים מן היהודים נענו להצעה. ג'רלד גולדברג, בנו של אחד היהודים שנמלטו מלימריק והשתקעו בקורק, נבחר ב-1977 לראש עיריית קורק.

המאה העשרים

פרט ל"פוגרום של לימריק" לא עוררה הקהילה היהודית באירלנד גלי אנטישמיות בולטים, בעיקר עקב היותה אחוז זניח באוכלוסייה. למרות זאת, אנטישמיות סמויה שרתה בה. הסופר ג'יימס ג'ויס השיב לשאלה מדוע בחר ביהודי לדמות הראשית ביצירתו יוליסס, שעלילתו מתרחשת ב-1904:

”בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא הייתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע”

אוליבר סנט ג'ון גוגארטי, שהיו חברו של ג'ויס עד שדרכיהם נפרדו, כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בבטאונה של מפלגת "שין פיין", עיתון אירי לאומני בעריכתו של ארתור גריפית. בין היתר כתב גוגארטי על היהודים:

”אין לו כסף, מכיוון שהוא חי בארץ ענייה, אך הוא יודע למצוץ את המיטב שבה. דמו רווי בתולעים, והוא משמין מרקבון. כבן אמיתי לאביו, הוא סוחט באלף אחוזים... אני יכול להריח יהודי, ומשהו רקוב באירלנד”

בשנים 1915 עד 1936 כיהן יצחק אייזיק הלוי הרצוג כרב באירלנד, 3 שנים כרבה של בלפסט, אחר כך כרבה של דבלין ומשנת 1925 כרבה הראשי של יהדות אירלנד. שם הצליח לסכל את הכרזת השחיטה היהודית כלא חוקית. לאחריו כיהן הרב יעקב שכטר כרבה הראשי של אירלנד. בשנים 1940-1941 כיהן הרב הלל מדליה כרבה הראשי של אירלנד.

גם בשנות השואה לא הרבו היהודים להגיע לאירלנד. מדיניותה הנייטרלית "העצמאית" של ממשלתו של אמון דה ואלירה, גבלה באהדה לאדולף היטלר. על אף שהחוקה האירית משנת 1937 הכירה בחופש הפולחן היהודי, לא הפכה אירלנד לארץ מקלט ליהודים שנסו מאירופה.

בשנות הארבעים הגיעה אוכלוסייתה היהודית של אירלנד לשיא של למעלה מחמשת אלפים איש. מאז הידלדלה האוכלוסייה והלכה, עד שהגיעה בתחילת המאה ה-21 לכ-2,000 איש, מהם כשלוש מאות בצפון אירלנד ובמיוחד בבלפסט.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפציצו מפציצים גרמנים את דבלין ופגעו ברובע terenure בו התגוררו מספר רב של יהודים ובבית הכנסת היהודי. לאחר ההפצצה התנצלו הגרמנים בפני אירלנד באומרם שהייתה להם טעות בניווט, ההתנצלות באה מאחר שאירלנד הייתה מדינה ניטראלית במהלך המלחמה.

בדבלין קיים ופועל מוזיאון יהודי אף כי האוכלוסייה היהודית בעיר הידלדלה מאד.

יהודים אירים מפורסמים

היהודי האירי המפורסם ביותר אינו אדם שחי במציאות כי אם דמות ספרותית בדיונית, לאופולד בלום. בלום, גיבורה של יצירת המופת של ג'יימס ג'ויס "יוליסס", לא "היה" יהודי בדתו, כיוון שאימו הייתה נוצרייה, והוא אף הוטבל לנצרות שלוש פעמים. מרבית עלילתו של הספר מתארת יום אחד בחייו של בלום, המשוטט בדבלין ב-16 ביוני 1904. עיריית דבלין הציבה שלט ליד ביתו הבדיוני של בלום בדבלין, ברחוב אקלס 7.

היהודי האירי המפורסם ביותר, אשר חי במציאות, הוא כפי הנראה נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג, בנו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אשר כיהן קודם כרב הראשי של אירלנד, החל משנת 1925.

היהדות אינה מהווה מכשול לקריירה פוליטית באירלנד, ומספר מחברי הדאיל (הפרלמנט האירי) הם יהודים. מרווין טיילור, יהודי, שימש כשר העבודה וכשר לשוויון ורפורמה משפטית במספר ממשלות באירלנד בסוף המאה העשרים. בשנות התשעים של המאה העשרים כיהן שופט יהודי בבית המשפט העליון באירלנד. רוברט בריסקו, ובנו בן בריסקו, יהודים, שימשו כראש העיר דבלין בשנות החמישים ובשנות השמונים של המאה העשרים. בן בריסקו אף שימש כחבר הדאיל. לעיר קורק היה בעבר ראש עיר יהודי.

היהודי האירי הידוע ביותר במאה העשרים ואחת הוא אלן שאטר, המכהן כשר ההגנה והמשפטים של אירלנד החל מ-2011.

ראו גם

• יחסי אירלנד-ישראל

קישורים חיצוניים

• עוד חומר על יהודי אירלנד
• International Association of Jewish Genealogical Societies - Cemetery Project

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0