יהדות אשכנז

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפיזור הגאוגרפי של שפת היידיש; המרחב האשכנזי האוטוכתוני.

יהדות אשכנז היא שם כולל לעדות היהודים שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה השביעית לאלף החמישי, הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, כיום בגבול צרפת-גרמניה, שנקרא "אשכנז" במקורות הרבניים. כבר במאות התשיעית והעשירית לאלף החמישי נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה השניה לאלף השישי הגירה למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך בערך תוך מאתיים שנה פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, ייחוד בולט משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה השביעית לאלף השישי החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו שפה יהודית נפוצה יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה השישית לאלף השישי היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. לדאבון הלב יהודים רבים התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, ורבים אחרים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד. רוב מניינם ובניינם של היהודים כיום, מוצאם אשכנזי. לפני השואה עמד שיעורם מכלל יהודי העולם על למעלה מ-90%, וגם כעת הם למעלה מ-70%.

מקור השם וגבולות הקבוצה

בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה-צפון-צרפת. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה, נובע מהדמיון בצליל לשם "זאקסן" (אחת ממדינות גרמניה)[1]. משהחלו היהודים לנדוד למזרח אירופה, הפך הביטוי "אשכנזים" למייצג את כל היהודים, הן במרכז אירופה והן במזרחה. זאת יש לזכור, שבבלקן ובמערב אירופה ישבו גם יהודים ספרדים.

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה השישית לאלף השישי; לקיבוץ הראשון ניתנה בהדרגה אמנציפציה, בעוד שהאחרונים היו רחוקים מכך ונתונים היו ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית 1917. במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית - אם בראשית המאה השביעית לאלף נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה - ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית. בעקבות כך החלו תופעות חמורות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, למשל, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה – בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת.[2] במיוחד ברוסיה, נותרה החברה היהודית מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר מזימות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם. במהלך המאה השביעית לאלף עלה השימוש במושג "יהודי המזרח" (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה. בעבר היו כאלו שקראו לגרמניה "אשכנז"

מוצא

בין המאה החמישית לאלף החמישי למאה התשיעית 98% מהיהודים בעולם חיו תחת שלטון מוסלמי במזרח התיכון, אסיה, צפון אפריקה ודרום אירופה ורובם דברו ערבית.[3] השפה המזוהה ביותר עם יהדות אשכנז היא היידיש, ניב שהתפתח מגרמנית עתיקה עם השפעות מעברית וארמית. כיום היידיש שגורה רק כפי 1.5 מיליון דוברים, בעיקר בקרב חרדים ליטאים וחסידים.

תולדות יהודי אשכנז

מרכז אירופה ומערבה

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות לגבי השאלה האם יהודי צפון צרפת הם שפנו ראשונים מזרחה והתיישבו באזור הריין, או להיפך[4]. ידיעה ראשונה על ישיבתם של יהודים בתחומי גרמניה דנה בקהילה בעיר קולוניה (קלן). ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד המאה התשיעית לאלף החמישי. בתקופה זו קהילות בחבל הריין מנו בעיקר סוחרים; בעקבות המתח שנוצר בין היהודים לראשוני בני מעמד-הבינים הנוצרי, ולאור ההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, השתנה מצבם של היהודים. במהלך מסע הצלב הראשון ב-ד'תתנ"ו, בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. בשנת ד'תתקצ"ו הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ"עבדי האוצר הקיסרי". בשנת ה'קט"ז העביר הקיסר הגרמני את זכותו על היהודים לידי "הנסיכים הבוחרים" (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והותר להם לעסוק רק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. רבים מהיהודים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנה.

כל היהודים גורשו מאנגליה בשנת ה'ן ומצרפת בשנת ה'קנ"ד (פרט ליהודים בודדים בפרובנס שנותרו עד המאה השלישית לאלף השישי). היהודים החלו להסתנן מחדש לצרפת (בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה) החל מהמאה הרביעית לאלף השישי, ורק לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה ניתנה להם אמנסיפציה והם יכלו להתפשט לכל רחבי הארץ.

מזרח אירופה

מתחילת האלף השישי, ובעיקר במאה השניה שלו, התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים. יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

בתחילת המאה הרביעית לאלף השישי מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. באמצע המאה השישית זינק מספר היהודים לכ-750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. הזינוק במספר היהודים נבע מהגירה ממרכז אירופה למזרחה במאה הרביעית, ומשיעור ילודה גבוה. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודי פולין ביקשו מפלט בגרמניה, וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה השישית כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים - תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. במשך השנים אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל. בתקופה זו התבלטה תופעת "העיירה היהודית" (שטעטל), שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, מה שהשפיע על צביונה התרבותי.

המאה השביעית של האלף השישי

הקהילות האשכנזיות באירופה שגשגו החל מהמאה השביעית לאלף השישי ועד השואה בשנות ה'ת"ש, עת פרצה השואה. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר שהוביל כ-2.5 מיליון איש ממזרח אירופה[דרוש מקור], רובם היגרו לארצות הברית. מבין המהגרים, עשרות אלפים יהודים עלו לארץ ישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים. כך, למשל, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו מספר תנועות יהודיות לאומיות: ציונות, בונדיזם, טריטוריאליזם יהודי, אוטונומיזם יהודי ולהן גוונים ותתי-זרמים. ב-ה'תרצ"ט היוו האשכנזים כ-90% מהיהודים בעולם[5] ולהערכת סרג'ו דלה-פרגולה, נכון לשנת ה'תשס"ח, הם מהווים כ-75% מאוכלוסייה זו[6].

רובם הגדול של הנרצחים בשואה היו מיהודי אשכנז, בעיקר ממזרח אירופה. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ-3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.

המאה השמינית של האלף השישי

תפוצת יהודי אשכנז בעולם כיום כוללת את אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה וחלקים מאסיה. ארצות הברית, מקום ריכוזם הגדול ביותר כיום.

ראו גם


לקריאה נוספת

  • חיים הלל בן-ששון, יהדות אשכנז, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ג.
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א (474 עמ').
  • ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם : המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ‫ירושלים : הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט.
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1992.
  • אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה (633 עמ').
  • ישראל מ' תא-שמע, הלכה, מנהג ומציאות באשכנז, 1100 - 1350, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • ישראל מ' תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003.
  • אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008.

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. יהודה זיו, על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין, בבלוג עונג שבת (עונ"ש)
  2. William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 119-122.
  3. הרגע שבו הבנתי - פרופ' מנחם בן שושן, בערוץ היוטיוב של כלכליסט
  4. האשכנזים הראשונים, עמ' 112.
  5. Elazar, Daniel J.. "Can Sephardic Judaism be Reconstructed?". Jerusalem Center for Public Affairs.
  6. Sergio DellaPergola, "Sephardic and Oriental" Jews in Israel". בתוך: Sephardic Jewry and Mizrahi ,Jews, Oxford University Press 2008. עמ' 13.
הערך באדיבות ויקיפדיה, קרדיט, cc 0.3