יום האדמה
יום האדמה (בערבית: يوم الأرض - יום אלארצ'/אל-ארד), שחל ב-30 במרץ, הוא אירוע הכולל את השביתה הכללית וההפגנות של החברה הערבית בישראל נגד החלטת ממשלת רבין הראשונה להפקיע אדמות של אזרחים ערבים בגליל בשנת 1976.
ההפגנות נערכו בעיקר בסח'נין, בעראבה ובדיר-חנא. ממשלת ישראל פעלה כדי למנוע את קיומן של ההפגנות האלימות. בהחלטה של ראשי מפלגת העבודה, ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס ושר המשטרה שלמה הלל, הוכנסו כוחות צבא ומשטרה כדי לדכא את הפרות הסדר הקשות. שישה אנשים נורו למוות: ארבעה על ידי כוחות צה"ל ושניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. מאז מצוין היום בקרב ערביי ישראל כסמל למאבק במה שחלקם תופשים כמדיניות מפלה של ממשלות ישראל.
הכרזת השביתה הכללית הייתה אירוע מכונן בתולדות החברה הערבית בישראל, שעד אותה עת חסרה הנהגה שנאבקה למען הצרכים של האזרחים הערבים[1]. אחד המנהיגים הבולטים ביותר של המאבק היה תופיק זיאד, משורר וראש עירית נצרת שנבחר מטעם רק"ח (המפלגה המייסדת של חד"ש).
רקע
הפקעת קרקעות בבעלות ערבית הייתה נושא רגיש ביחסים בין המיעוט הערבי והשלטונות במדינת ישראל מאז 1948. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה אישרה הממשלה חוקים ותקנות שעל פיהן הופקעו שטחי קרקע נרחבים מהאוכלוסייה הערבית, בעיקר בגליל ובמשולש. בין חוקים אלו נמנים חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 הפקיעה המדינה כ-75,000 דונם בבעלות ערבית.[2] חוקים ופעולות שונות של ממשלת ישראל שנעשו, לטענת רשויות המדינה, במסגרת חוקים שוויוניים לצורכי הציבור, התפרשו על ידי אישים מהציבור הערבי כתחבולות להפקיע קרקעות של ערבים.[3]
יום האדמה הראשון
בשנת 1976 פרסם מינהל מקרקעי ישראל הודעה בדבר הפקעת מקרקעין באזור כרמיאל לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות המנדטורית משנת 1943 (רכישה לצורכי ציבור). הפקעת הקרקעות נעשתה לצורך הרחבת העיר כרמיאל, ע"פ תוכנית שתוכננה באותה עת על ידי משרד השיכון לפיתוח עירוני מואץ בגליל (תוכנית פ.ע.מ).
ההפקעה כללה כ-20,000 דונם שמתוכם כשליש,[4] באזור דיר חנא, עראבה וסכנין, היו בבעלות ערבית (יתר הקרקעות היו בבעלות יהודים, והפקעתן לא גרמה להפגנות).
הפקעות אלו היו המשך להפקעות קודמות, עליהן החל הציבור הערבי להתקומם בסוף שנת 1975, שמטרתן הייתה "ייהוד הגליל". אישים במגזר הערבי הביעו זעם על הכוונה "לייהד את הגליל" והביעו חשש מהפקעת אדמות השייכות לערבים. נציגים של הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שהוקם ב-1974, נפגשו עם פקידים בכירים וניסו להניא את השלטונות מלבצע את התוכנית ולהגיע לפשרה.
במקביל הובילה תנועת רק"ח להקמת "הועד הלאומי להגנה על האדמות", שנטלה על עצמה להיאבק נגד הפקעת הקרקעות[5] אשר בראשו עמד הכומר שחאדה שחאדה. במהלך ההכנות הושגה הסכמה לשיתוף פעולה בין הקיצוניים למתונים יותר.[6] מנהיגים מהציבור הערבי הכריזו על שביתה כללית במגזר הערבי ב-30 במרץ 1976, באופן ספציפי נגד הפקעת אדמות ובאופן יותר כולל נגד מה שכונה "אפליית הערבים במדינת ישראל".
בהודעה לעיתונות שפרסמה ההנהגה הערבית מספר ימים לפני השביתה הכללית נאמר -
"אנו מאמינים כי האינטרס האמיתי של מדינת ישראל על כל תושביה, היהודים והערבים, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ההפקעות ונישול האזרחים הערביים מאדמותיהם. שארית האדמות שנותרו בידי התושבים הערביים אין בהן כדי לספק את הצרכים האלמנטריים למחיה, כגון הקמת מבנים, שטחים לשימוש ציבורי ואפילו לא לבתי קברות, שלא לדבר על שטחים לחקלאות כמקום פרנסה לעובדי האדמה".
ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות נהרגו שישה מפגינים; ארבעה על ידי צה"ל ועוד שניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסכנין. ההפגנות התפשטו לכל הארץ ואף ליהודה, שומרון ועזה אולם דעכו במהרה.
תוצאות האירוע ודיון ציבורי
לאחר "יום האדמה" הוכנסו שינויים מבניים, שמטרתם המוצהרת הייתה לצמצם את הפערים במעמדם של האזרחים הערבים ולשלבם בתוך מוסדות ההסתדרות- שם קמה המחלקה הערבית שפעלה כמעין מועצת פועלים ערבית ארצית.[7]
"יום האדמה" נתפס כציון דרך בעליית התודעה הלאומית של ערביי ישראל. האירוע גרם להרגשת זיקה בין הערבים בישראל לבין הערבים בשטחים. נוצרו מגעי אליטות בין עיתונאים, אנשי ציבור, משכילים ומנהיגים דתיים. ערביי ישראל שהתקשו למצוא תעסוקה הולמת בישראל עד לפני "יום האדמה", הפכו לאחר "יום האדמה" למרצים באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בשטחים. נוצרו גם קשרים בתחום הפוליטיקה והפרסום העיתונאי בין תושבי השטחים לבין המפלגות רק"ח, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום.[8]
יום 30 במרץ, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערבי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה, ולאירוע היסטורי בעל חשיבות רבה. לפני כן, המחאה הערבית נגד השלטון הייתה שקטה ובעיקר נקודתית ולא יצרה תהודה עמוקה בחברה הישראלית. לאחר מכן, הפכה המחאה הערבית לבולטת ואקטיבית יותר, ומדי 30 במרץ היא באה לידי ביטוי ברור. המחאה הערבית מנסה מעל לכל להתנגד לייהוד המעמיק של שטחי המדינה ולהילחם בקיפוח הכלכלי והתרבותי המתמשך של האוכלוסייה הערבית מצד השלטון היהודי. עקב הרגשת התסכול שחשו ערבי ישראל ממצבם הכלכלי והחברתי, גברה בהדרגה המחאה הערבית עד סוף שנות השמונים.[9]
לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20 חלה התמתנות במחאה הערבית והתפתחו יחסים של משא-ומתן בין הציבור הערבי לבין השלטונות, ובשנים אלו לוו אירועי יום האדמה בפחות אלימות.[10]
בשנת 2002, התקיימו אירועי יום האדמה במהלך מבצע חומת מגן, וההפגנות כללו ביטויי תמיכה ביאסר ערפאת ובחזבאללה.[11]
מסורת ציון יום האדמה נמשכה גם בשנים שלאחר מכן. היום מצוין בתהלוכות בערים הערביות בישראל וברשות הפלסטינית. העצרת המרכזית נערכת בעיר סח'נין ומשתתפים בה עשרות אלפי בני אדם. ההפגנות מאופיינות בהנפת דגלי פלסטין (אש"ף), ובקריאות בגנות הפקעת אדמות מערבים, ייהוד הגליל, מתווה פראוור והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 נערכו לראשונה עצרות יום האדמה ביפו ובלוד. ב-2010 נערכה עצרת מרכזית בכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב שבנגב. עם השנים הצטרפו ליום זה גם פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה ועצרות מקבילות נערכו גם באזורים אלו כנגד מדינת ישראל.[12]
בשנת 2018 החלה ביום האדמה צעדת השיבה הגדולה ברצועת עזה.
הערכה
"יום האדמה" שיקף מחאה כוללת נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי במישור האזרחי והלאומי. שני תהליכי התפתחות מקבילים גרמו להתעוררות מצד הפלסטינים בישראל: תהליך חברתי כלכלי, ובמקביל תהליך של התחזקות התודעה הלאומית, שחלה מאז מלחמת ששת הימים. מבחינה חברתית חל גידול דמוגרפי בהיקף האוכלוסייה הערבית. קמה קבוצת משכילים, שחונכו גם על תרבות המערב ואימצו השקפת עולם מורכבת מזו של הדור הישן. מבחינה כלכלית חל שינוי במבנה הכלכלה המסורתית בחברה הערבית. אחוז המתפרנסים מחקלאות ירד ומרבית המועסקים הפכו לשכירים ולעובדי חוץ בענפי התעשייה והשירותים בערים יהודיות. רמת החיים עלתה משמעותית, כפועל יוצא מעליית ההכנסה. העלייה המהירה ברמת ההשכלה וברמת החיים הובילה לעלייה גם ברמת הציפיות של האוכלוסייה הערבית מהממשלה. החלה להתעורר מודעות לקיפוח זכויות אזרחיות. במקביל, התמורות הפוליטיות שהתחוללו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים שימשו אף הם כזרז בתהליך ההתעוררות. הפלסטינים בישראל ובשטחים החלו בתהליך קירוב. אש"ף התבסס בזירה הערבית הבינלאומית כארגון פוליטי מגובש המייצג את העם הפלסטיני, מה שטבע חותם עמוק בקרב ערבי ישראל ויצר הזדהות מצידם.[13]
עצם יציאתה של האוכלוסייה הערבית למאבק מדגישה את המעבר מגישה פאסיבית הנוטה להשלים עם המצב תוך כדי קיום מחאה שקטה בלבד, לגישה של אקטיביזם פוליטי, שקמה באמצע שנות ה-70 וחתרה לעימות עם השלטון בעניינים הנוגעים לזכויות האזרחיות של ערבי ישראל. תנועה זו, שהולידה את אירועי "יום האדמה", נוצרה כתוצאה מתחושה של כוח וביטחון עצמי, מלחצים פנימיים והתפתחויות חיצוניות, ומאמונה כי נוצרו תנאים שמאפשרים להתמודד עם השלטונות.[14]
השתלשלות העניינים והחרפתם מדגימה את עומק הפער שנוצר במשך שנים בין המיעוט הערבי בישראל לבין ממשלת ישראל. הצטברה עוינות ומרירות רבה כתוצאה מרגשות אפליה והיעדר תחושת שותפות במדינה. עוינות זו היא למעשה הסיבה העיקרית לאירועי "יום האדמה".[15]
סיקור יום האדמה בתקשורת הישראלית
מחקר של קורן משנת 1994 מצא שהעיתונות הישראלית סקרה באופן נרחב את ההכנות לקראת יום האדמה בשנת 1976, כמו גם את תוצאות האירועים. עיקר הסיקור הסתמך על מקורות ממשלתיים ומומחים לענייני ערבים, וקולם של מארגני ההפגנות כמעט ולא נשמע. מארגני ההפגנות תוארו כקבוצה שולית של אנשים קיצוניים, קומוניסטים ולעיתים אלימים, וכסכנה למדינה.
מחקר של וולפספלד, אברהם ואבורעיה משנת 2000 בחן את הסיקור העיתונאי של הפגנות יום האדמה בשנים 1977–1997. במחקר זה נטען שהסיקור לפני יום האדמה עסק בעיקר בהכנות כוחות הביטחון ובטענות על הסתה מצד מנהיגים ערביים, אף על פי שברוב הגדול של השנים אירועי יום האדמה הסתיימו ללא אלימות. רק 7% מהדיווחים לפני ההפגנות, ו-6% אחרי סיפרו מדוע הערבים מפגינים.[16]
לקריאה נוספת
- אורן יפתחאל, "יום האדמה", בתוך א. עדי (עורך), חמישים לארבעים ושמונה (עמ': 290-279), תל אביב וירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993.
- יעקב לנדאו, המיעוט הערבי בישראל 1967–1991 : היבטים פוליטיים . הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג (1993)
- אלי רכס ושמעון שמיר, ערבי ישראל לאחר 1976. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1976.
- אלי רכס, ערבי ישראל והפקעת הקרקעות בגליל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1977.
- Sorek, Tamir (2015). Palestinian Commemoration in Israel: Calendars, Monuments, and Martyrs. Stanford, CA: Stanford University Press. ISBN 9780804795203.
קישורים חיצוניים
- 20 שנה ליום האדמה מאמר מאת מאיר וילנר
- עלי ואקד, יום האדמה ביפו: "מתרחש פה טרנספר כלכלי", באתר ynet, 28 במרץ 2008
- יונתן גונן ואיריס מיזן, יום האדמה בסכנין: "המאבק נגד הכיבוש הוא סלע קיומנו", באתר של "רשת 13", 30 במרץ 2010 (במקור, מאתר "nana10")
- שרון רופא-אופיר, יום האדמה: תמונות נסראללה ומורנייה בסכנין, באתר ynet, 30 במרץ 2010
יהוד הגליל- שיר על הפקעת הקרקעות ממרץ 1976 מהתוכנית "ניקוי ראש", סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ "1974: יום האדמה". תיאוריה וביקורת. נבדק ב-2018-01-16.
- ^ רכס, 1977, ע' 11
- ^ לנדאו, 1993, ע' 21
- ^ יצחק רייטר, סוגיית הקרקעות, עמ' 4, באתר יוזמות קרן אברהם
- ^ Daniel Byman, Keeping the Peace, JHU Press, 2002, page 132
- ^ רכס ושמיר, 1976, עמ' 34-33
- ^ לנדאו, 1993, ע' 112.
- ^ לנדאו, 1993, עמ' 122-121.
- ^ יפתחאל, 1999, עמ' 286-285.
- ^ לנדאו, 1993, ע' 23.
- ^ פ 002212/02, בית משפט השלום בנצרת
- ^ עוזי ברוך, "יום האדמה - הפגנה פוליטית נגד ישראל", באתר ערוץ 7, 30 במרץ 2009
- ^ רכס, 1977, עמ' 44-41.
- ^ רכס, 1977, עמ' 44,17.
- ^ רכס ושמיר, 1976, ע' 33.
- ^ , pages 153-154, Daniel Bar-Tal, Yona Teichman, Stereotypes and Prejudice in Conflict , Cambridge University Press, 2005
