קריסת וול סטריט 1929

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יום שלישי השחור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שגיאות גסות בניסוח ובפיסוק, תרגמת רעה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שגיאות גסות בניסוח ובפיסוק, תרגמת רעה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
Disambig RTL.svg המונח "יום שלישי השחור" מפנה לכאן. לערך העוסק בשיא משבר הרובל ברוסיה, ראו יום שלישי השחור (1994).
התקהלות בוול סטריט אחרי ההתרסקות ב-1929

קריסת וול סטריט ב-1929 (גם הנפילה הגדולה), הייתה הנפילה הגדולה ביותר של הבורסה בארצות הברית במדדי עוצמה ואורך[1].

בתהליך נפילת הבורסה נהוג לזהות ארבעה שלבים: יום חמישי השחור, יום שישי השחור, יום שני השחור ויום שלישי השחור, אם כי כל אחת מהנפילות נמשכה מספר ימים ולא התרחשה בבת אחת. הנפילה הראשונה החלה ביום חמישי השחור, 24 באוקטובר 1929, אך הירידות החדות של יום שני, 28 באוקטובר, הובילו להבנה כי הכלכלה של ארצות הברית ושל העולם כולו נכנסת למיתון עמוק וארוך טווח. נפילת שוק המניות נמשכה כחודש.

כלכלנים והיסטוריונים חלוקים בדעתם בנוגע להשפעות של הנפילה על האירועים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שבאו לאחריה. במאמר שהתפרסם ב"האקונומיסט" ב-1998 נטען כי המיתון לא החל בנפילת שוק המניות וכי לא היה ברור כי נפילת שוק המניות תוביל לשפל כלכלי[2]. ב-23 בנובמבר 1929 שאל האקונומיסט: "האם נפילה חדה בשוק המניות יכולה להוות מכשול בפני התעשייה כאשר התעשייה נמצאת ברובה במצב מאוזן ובריא? ...מומחים מסכימים כי חייב להיווצר איזשהו מכשול, אבל אין עדיין מספיק ראיות כדי להוכיח שמכשול זה ארוך או כי הוא יצור מיתון עמוק בתעשייה. אולם האקונומיסט ממשיך: "נפילה של בנקים מסוימים תתרחש בלי ספק. האם במסגרת הנסיבות יישארו לבנקים יתרות למימון מסחר ומפעלים תעשייתיים? ללא ספק המפתח למצב הוא מעמד הבנקים, ואי אפשר להעריך אותו כראוי לפני שהאבק ישקע."[3]

בזמן הנפילה הייתה העיר ניו יורק מטרופולין גדול, ורחוב וול סטריט היה אחד המרכזים הכלכליים המובילים בעולם. הבורסה של ניו יורק (NYSE) הייתה שוק המניות הגדול בעולם.

שנות העשרים הסוערות, העשור שהוליך לנפילה[4], הייתה תקופה של עושר בעיר, ולמרות זהירות מפני ספקולציות, האמינו רבים שהשוק יכול לעמוד לאורך זמן ברמות מחירים גבוהות. זמן קצר לפני הנפילה, התנבא הכלכלן ארוין פישר כי: "מחירי המניות הגיעו למה שנראה כמו רמת מחירים גבוהה וקבועה"[5]. האופטימיות והרווחים הכלכליים של שוק תוסס התנפצו ביום חמישי השחור, כאשר מחירי מניות בבורסה של ניו יורק קרסו. מחירי המניות נפלו באותו יום והמשיכו ליפול בקצב שלא נחזה מראש למשך חודש שלם[6].

בימים שלפני יום חמישי השחור, השוק לא היה יציב. תקופות של מכירות ונפח מסחר גבוה משובצים בתקופות קצרות של עליית מחירים והתאוששות. הכלכלן והסופר ג'וד ווינסקי (Jude Wanniski) ייחס תפניות חדות אלו לדיונים בקונגרס על חוק לקביעת מכסי מגן[7]. בתחילת שנות שלושים של המאה העשרים, לאחר הקריסה, מדד דאו ג'ונס החל להתאושש, רק כדי ליפול שנית ב-1932. ב-8 ביולי 1932 הגיע דאו ג'ונס לשיא השפל של המאה העשרים ולא שב לרמות המחירים של לפני 1929 עד 23 בנובמבר 1954[8][9].

"כל מי שקנה מניות באמצע 1929 והחזיק בהן, ראה את רוב חייו הבוגרים חולפים מול פניו לפני שחזר לאיזון כלכלי."

— ריצ'רד מ' סיילסמן

ציר הזמן

קומת המסחר של הבורסה בניו יורק לאחר ההתרסקות של 1929

לאחר שש שנים של עליות, כאשר העולם ראה את מדד הדאו ג'ונס מגיע לשיא של 381.17 נקודות ב-3 בספטמבר 1929[10]. נפל השוק בחדות, כשהוא מאבד 17% מערכו בבת אחת. לאחר מכן עלו המחירים עד כדי חצי מערך הנפילה לאורך השבוע שבא אחריו, רק כדי ליפול חזרה מיד אחריו. הירידה התעצמה עד שהגיעה לשיא ביום חמישי השחור, 24 באוקטובר 1929. שיא של 12.9 מיליון מניות החליפו ידיים באותו יום.

בשעה 13:00 באותו יום (24 באוקטובר), נפגשו מספר בנקאים מרכזיים בוול סטריט כדי למצוא מוצא מהפאניקה והכאוס שהשתלטו על קומת המכירות[11]. הפגישה כללה את Thomas W. Lamont, מנכ"ל בנק ג'יי פי מורגן; Albert H. Wiggin, מנכ"ל Chase Bank; (שלימים ימוזג לתוך JP Morgan) וCharles E. Mitchell, נשיא נשיונל סיטי בנק (לימים סיטיבנק) בניו יורק. הם בחרו בריצ'רד וויטני, סגן הנשיא של המסחר, לפעול בשמם. הודות לגב הפיננסי של הבנקים מאחוריו, החל וויטני להגיש הצעות לרכוש חבילות גדולות של מניות תעשיית הברזל בסכום גבוה בהרבה מערכן בשוק. בעוד הסוחרים מסתכלים, המשיך וויטני להציע סכומים דומים על חבילות דומות של מניות של חברות מבוססות, טקטיקה זו דומה לטקטיקה בה השתמשו כדי לסיים את הפאניקה שפרצה בבהלת 1907. אולם במקרה זה, העצירה הייתה זמנית בלבד.

במהלך סוף השבוע, סוקרו האירועים בצורה נרחבת על ידי העיתונות. ביום שני, 28 באוקטובר, "יום שני השחור" הראשון[12], החליטו משקיעים רבים נוספים לצאת מהשוק, והביאו לירידות מחירים נוספות בשיעור של 13%. למחרת, "יום שלישי השחור", 29 באוקטובר 1929, נסחרו כ-16 מיליון מניות[13][14][15]. היקף המכירות ב-29 באוקטובר 1929 היה "...שיא שלא ישבר כמעט 40 שנה, עד 1968."[14] הסופר ריצ'רד מ' סיילסמן כתב כי ב-29 באוקטובר נפוצו שמועות מכוונות, כי נשיא ארצות הברית הרברט הובר לא יטיל וטו על מכסי המגן, גרמו לנפילה נוספת בשוק."[16] וויליאם סי. דורנט הצטרף למספר חברים במשפחת רוקפלר וענקים כלכליים נוספים כדי לקנות כמות גדולה של מניות ובכך להפגין את האמון שלהם בשוק, אולם מאמציהם לא הצליחו לעצור את הנפילה. הדאו ג'ונס איבד עוד 12% באותו יום. המסחר נמשך עד ל-7:45 באותו ערב ובסך הכל השוק איבד 14 מיליארד דולר באותו היום, דבר שהביא את הפסדי השבוע לכדי 30 מיליארד דולר, פי עשרה יותר מאשר התקציב השנתי של הממשל הפדרלי דאז, והרבה יותר ממה שהוציאה ארצות הברית במהלך כל מלחמת העולם הראשונה[17].

ממוצע הדאו ג'ונס בין 28 ו-29 באוקטובר 1929[18]
תאריך שינוי אחוז השינוי נסגר
28 באוקטובר 1929 38.33- 12.82- 260.64
29 באוקטובר 1929 30.57- 11.73- 230.07

ב-13 בנובמבר הגיע הדאו ג'ונס לשפל זמני כאשר הוא נסגר באתו יום על 198.60 נקודות. במשך מספר חודשים לאחר מכן החל השוק להתאושש, עד שהדאו ג'ונס הגיע לשיא משני של 294.07 נקודות ב-17 באפריל 1930. משם ואילך השוק התחיל בירידה קבועה עד שב-8 ביולי הגיע המדד לשיא שלילי של 41.22 נקודות, ובכך השלים ירידה של 89% מערכו בשיא. היה זה השפל הנמוך ביותר מאז המאה התשע עשרה[19].

יסודות כלכליים

ממוצע הדאו ג'ונס 1928–1939

הנפילה החלה לאחר התרחבות הפעילות הספקולטיבית בסוף שנות העשרים אשר גרמה למאות אלפי אמריקאים להשקיע בכבדות בשוק המניות, רבים מהם לוו כסף כדי להעמיק את השקעותיהם. המצב המשיך עד שבאוגוסט 1929, ברוקרים הלוו באופן קבוע כספים למשקיעים קטנים עד כדי למעלה משני שלישים מערך המניה אותה הם קנו. מעל 8.5 מיליארד דולר ניתנו בהלוואות[20], יותר מכל הכסף שנמצא במחזור בארצות הברית. העלייה במחירי המניות עודדה אנשים רבים להשקיע; אנשים קיוו שמחירי המניות ימשיכו להאמיר. ממוצע מכפיל הרווח (יחס בין מחיר מניות החברה לרווחיה) היה בספטמבר 1929 32.6[21], הרבה מעבר לנורמות ההיסטוריות. רוב הכלכלנים ראו באירוע זה את המאורע הדרמטי בהיסטוריה של הכלכלה המודרנית.

ב-24 באוקטובר 1929 (מדד הדאו ג'ונס בדיוק עבר את השיא שלו ב-3 בספטמבר כאשר עמד על 381.17 נקודות), התהפכה מגמת השוק, והחלה פניקת מכירות. בשנת 1931, הוקמה על ידי הסנאט "וועדת פיקורה" כדי ללמוד את הסיבות לנפילה. הקונגרס האמריקאי העביר ב-1933 חוק הקובע כי חייבת להתקיים הפרדה בין הבנקים המסחריים, המקבלים פיקדונות ומעניקים הלוואות, לבנקי השקעות המציעים חיתום מנפיקים ומפיצים מניות, איגרות חוב ושאר נירות ערך.

אחרי חוויית הנפילה של 1929, שוקי המניות בכל העולם הוסיפו אמצעים כדי לעצור בצורה זמנית את המסחר במקרה של ירידות שערים חדות, בטענה כי אמצעים אלו ימנעו מקרי פאניקה דומים. הנפילה החד-יומית ב-19 באוקטובר 1987, הידועה גם כיום שני השחור, הייתה חדה אפילו יותר מהנפילה של 1929, כאשר מדד התעשייה של הדאו ג'ונס ירד 22.6%[12]. (יומים מאוחר יותר השווקים התאוששו, וקבעו את העלייה הגדולה ביותר ביום אחד מאז 1933).

אפקטים ודיון אקדמי

נפילת וול סטריט בשנת 1929 והשפל הגדול "... היו המשבר הכלכלי הגדול ביותר של המאה העשרים"[22]. "הפאניקה של אוקטובר 1929 הפכה לסמל לעיוות הכלכלי שאחז בעולם במהלך העשור הבא."[23] "ההתרסקות של 1929 גרמה 'לחוסר התמצאות ולפחד', אבל, 'השוק התחלף במהרה בהכחשה, רשמית ולאחיזת עיניים המונית.'[24]. "הנפילה במחירי מניות ב-24 וב-29 באוקטובר 1929... הופיעו כמעט במקביל בכל שוקי העולם חוץ מאשר ביפן."[25] לקריסה של וול סטריט הייתה השפעה מרכזית על כלכלת ארצות הברית והעולם, והייתה מקור לדיון אקדמי אינטנסיבי במספר תחומים - היסטורי, כלכלי ופוליטי - מאז התרחשותה ועד היום. "יש אנשים המאמינים כי שימוש לרעה מצד חברות אחזקה תרם לקריסה של 1929 בוול סטריט ולמיתון שבא בעקבותיו." "אנשים רבים מאשימים את הבנקים המסחריים, בכך שהיו יותר מדי להוטים לשים הפקדות בסיכון בשוק המניות."[26]

"הקריסה של 1929 עצרה את שנות העשרים הסוערות בפתאומיות."[27] כפי שטען ההיסטוריון הכלכלי צ'ארלס קינדלברג, ב-1929 לא היו "...פתרונות של מוצא אחרון", שלו היו קיימים ו"מתורגלים כהלכה" היו מהווים "מפתח לקיצור ההאטה הכלכלית שנבעה מהמשבר."[25] הקריסה סימנה את תחילתן של השלכות נרחבות וארוכות טווח עבור ארצות הברית. השאלה המרכזית היא: האם "הקריסה של 1929 גרמה למיתון?"[28], או שהיא נבעה מהתפוצצות בועת האשראי הכלכלית? הירידה במחירי המניות גרמה לפשיטות רגל ולקשיים מקרו-כלכליים ובכללם סגירת עסקים, פיטורי עובדים ועוד קשיים הנובעים ממיתון כלכלי. ניתן לראות בעליה במספר הלא מועסקים ובמיתון תוצאה ישירה של הקריסה, אבל היא בשום פנים לא האירוע היחיד שתרם למיתון. בכל זאת מקובל לראות בנפילה את הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על האירועים שבאו בעקבותיו.

בין אם הניתוח נכון או לא, היו התוצאות היו קשות עבור מרבית האוכלוסייה. "בנוגע לאספקט אחד של הקריסה מסכימים רוב המומחים האקדמיים לגבי דבר אחד: הקריסה מחקה עושר של מיליארדי דולרים בבת אחת, התוצאה המיידית הייתה ירידה חדה בכוח הקנייה."[28] הכישלון גרר ביקוש כלל עולמי ליתרות הזהב של ארצות הברית (ולכן לדולר, עקב תקן הזהב), וגרם לפדרל ריזרב להעלות את הריבית. כתוצאה מכך, נכשלו כ-4,000 לווים גדולים (בהם בנקים) לשלם את חובותיהם. כמו כן, החוק העוסק במכירה בחסר של ניירות ערך[29], הקובע כי "... מכירה בחסר של מניה מותר רק כאשר המחיר האחרון של המניה שנקבע היה בעלייה", "... נקבע רק אחרי הקריסה ב-1929 כדי למנוע ממכירה בחסר לדחוף למטה את מחיר המניות"[30].

היסטוריונים רבים רואים בהתרסקות של וול סטריט ב-1929 חלק מתהליך היסטורי שהשתלב בתאוריות בנוגע לשיגשוג ונפילה. לדברי כלכלנים, כגון ג'וזף שומפטר וניקולאי קונדרתיף, הקריסה הייתה אירוע היסטורי רגיל שהתרחש בתהליך המתמשך של מחזור כלכלי. ההשפעה של הקריסה גרמה להאצת השלב הבא במחזור. כלכלנים בולטים, כגון פרידריך האייק, סירבו לקבל תזה זו וטענו כי מקור משבר זה, כמו כמעט כל המשברים בעבר, במדיניות ממשלתית, כדוגמת הורדת הריבית והמדיניות המוניטרית המרחיבה שעודדה אנשים להגדיל את חובותיהם ולהשקיע בנכסים ספקולטיביים.

מילטון פרידמן, בספרו ההיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית (A Monetary History of the United States), שנכתב יחד עם אנה שוורץ, מעלה את הטיעון כי מה שגרם ל"כיווץ הגדול" (המונח שבו מתאר פרידמן את המיתון הגדול) להיות כה חמור לא הייתה התהפכות הגלגל במחזור הכלכלי, מיסי המכס, או הקריסה ב-1929 של שוק המניות. מה שדחף את ארצות הברית למיתון העמוק, היה התמוטטות המערכת הבנקאית במהלך שלושת גלי הפאניקה בשנים 1930–1933[31].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • “Part 1: What Made the Roaring ’20s Roar”, June, 2004, pp. 16–24
  • “Part 2: Hoover’s Progressive Assault on Business”, July, 2004, pp. 10–20
  • “Part 3: Roosevelt's Raw Deal”, August, 2004, pp. 9–20
  • “Part 4: Freedom and Prosperity”, January, 2005, pp. 14–23
  • Shachtman, Tom. (1979). The Day America Crashed. New York: G.P. Putnam. מסת"ב 0-399-11613-3
  • Thomas, Gordon, and Max Morgan-Witts. (1979). The Day the Bubble Burst: A Social History of the Wall Street Crash of 1929. Garden City, NY: Doubleday. מסת"ב 0-385-14370-2

הערות שוליים

  1. ^ "Stock Markets Explained". Times Online. The most savage bear market of all time was the Hall Street Crash of 1929-1932, in which share prices fell by 89 per cent.
  2. ^ Economics focus: The Great Depression, האקונומיסט
  3. ^ התגובה של וול סטריט לשפל האקונומיסט
  4. ^ America gets depressed by thoughts of 1929 revisited הסאנדיי טיימס
  5. ^ Edward Teach - CFO Magazine (1 במאי 2007). "The Bright Side of Bubbles - CFO.com". Cfo.com. נבדק ב-2008-10-01. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Hakim, Joy (1995). A History of Us: War, Peace and all that Jazz. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-509514-6.
  7. ^ Jude Wanniski The Way the World Works מסת"ב 0895263440, 1978 מהדורת Gateway
  8. ^ DJIA 1929 to Present (Yahoo! Finance)
  9. ^ "U.S. Industrial Stocks Pass 1929 Peak", הטיימס, 24 בנובמבר 1954, עמ' 12
  10. ^ "Timeline: A selected Wall Street chronology". PBS. נבדק ב-2008-09-30.
  11. ^ השפל הגדול, מאת רוברט גולדסטון, עמודים 39–40
  12. ^ 12.0 12.1 The Panic of 2008?What Do We Name the Crisis? The Wall Street Journal
  13. ^ "NYSE, New York Stock Exchange > About Us > History > Timeline > Timeline". Nyse.com. נבדק ב-2008-10-01.
  14. ^ 14.0 14.1 Linton Weeks. "History's Advice During A Panic? Don't Panic : NPR". Npr.org. נבדק ב-2008-10-01.
  15. ^ "American Experience | The Crash of 1929 | Timeline | PBS". Pbs.org. נבדק ב-2008-10-01.
  16. ^ Salesman, Richard M. "The Cause and Consequences of the Great Depression, Part 1: What Made the Roaring '20s Roar" in The Intellectual Activist, ISSN 0730-2355, June, 2004, p. 16. ההדגש במקור
  17. ^ pbs.org - ניו יורק: סרט דוקומנטארי
  18. ^ "Historical Index Data – Market Data Center". Wall Street Journal. נבדק ב-2008-10-14.
  19. ^ Liquid Markets
  20. ^ "Crashes, Bangs & Wallops". Financial Times. נבדק ב-2008-09-30. בסוף המאה העשרים בוצעו ספקולציות רק על ידי מקצוענים, אבל במהלך שנות העשרים של המאה העשרים השקיעו "אמריקאים רגילים" בבורסה של ניו יורק. עד אוגוסט 1929, ברוקרים הלוו למשקיעים קטנים בממוצע למעלה משני שליש מערך המניה אותה עמדו לקנות - סך הכול למעלה מ-8.5 מיליארד דולר בהלוואות.
  21. ^ Shiller, Robert (2005-03-17). "Irrational Exuberance, Second Edition". Princeton University Press. אורכב מ-המקור ב-2007-01-01. נבדק ב-2007-02-03.
  22. ^ Paulson affirms Bush assessment, וושינגטון טיימס
  23. ^ Scardino, Albert (1987-10-21). "The Market Turmoil: Past lessons, present advice; Did '29 Crash Spark The Depression?". New York Times.
  24. ^ Downtown bestiary Times Online
  25. ^ 25.0 25.1 Crashes, Bangs & Wallops Financial Times
  26. ^ Death of the Brokerage: The Future of Wall Street הרדיו הציבורי
  27. ^ Kaboom!...and bust. The crash of 2008 הטיימס
  28. ^ 28.0 28.1 The Market Turmoil: Past lessons, present advice; Did '29 Crash Spark The Depression? הניו יורק טיימס
  29. ^ Practice has plenty of historical precedents - Financial Times
  30. ^ Funds want ‘uptick’ rule back Financial Times
  31. ^ Panic control, וושינגטון טיימס
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קריסת_וול_סטריט_1929&oldid=2065898"