יונדב בן שמעה
יוֹנָדָב, בֶּן-שִׁמְעָה, אישיות מהתנ"ך, נזכר כרֵעַ אמנון וכאִישׁ חָכָם מְאֹד. יונדב נזכר בספר שמואל ב', פרק י"ג. אביו, שמעה היה אחי דוד. יונדב הוא בן דוד של אמנון ותמר. השם יהונדב הוא שם תיאופורי ופירושו: ה' נדב.
דמותו
יונדב נזכר כרעו של אמנון, בנו בכורו של דוד. בספרו קדמוניות היהודים, מכנה יוסף בן מתיתיהו את יונדב כיהונתן בן שמעה.[1] ניתן לפרש את המילה: רֵעַ כאוהב או כחבר לבן המלך בזכות הקרבה המשפחתית. יונדב, מי שהשיא את עצת ההתחלות לבן-דודו, מוצג כרעו של אמנון: "ולאמנון רע ושמו יונדב בן-שמעה אחי דוד" (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ג'). אך מחלקו בסיפור אמנון ותמר, ומציון התואר חכם מאד ניתן לפרשו כנושא תואר בחצר המלך. זאת ניתן להבין גם על פי היקרות הצירוף המקראי "רע המלך", כמו בכתוב בספר דברי הימים א', פרק כ"ז, פסוק ל"ג: וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי, רֵעַ הַמֶּלֶךְ, שם נמנה חושי הארכי עם פקידים אחרים במערך הפקידותי של דוד. גם אצל הכנענים היו פקידים כאלה. במכתבי אל-עמארנה נזכר תואר כזה, ומכך ניתן להסיק כי יונדב היה בחזקת רע במובן של יועץ תמידי של אמנון. תואר זה של: רֵעַ, מלווה בתיאור המקרא את יונדב בתואר: ”אִישׁ חָכָם מְאֹד”, מסביר כי יונדב לא היה רֵעַ במובן של חבר אלא רֵעַ במובן של יועץ.[2]
דמותו על פי חז"ל
לפי אבות דרבי נתן על המשנה: "אל תתחבר לרשע" בנוסחה א ח' נאמר:"זה יונדב בן שמעה, אחי דוד, שנקרא חכם להרע ולא להיטיב". לפי התלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמ' א יונדב הוא: "חכם לרשעה", חכם להרע. המפרשים מוסיפים שהיה ערמומי ובעל תחבולות[3].
חכמה נחשבת במקרא לתכונה חיובית, מוסרית ואף דתית ככתוב בספר תהילים, פרק קי"א, פסוק י': רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת ה'- שֵׂכֶל טוֹב, לְכָל-עֹשֵׂיהֶם, או בספר משלי, פרק א', פסוק ב' : לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה. אולם בסיפור אמנון ותמר נותן יונדב עצה רעה המביאה לתוצאות בלתי מוסריות. הצגתו של יונדב כחכם באה כניגוד לדמותו של אמנון המעמיד פני חולה. אמנון נעזר ביונדב כדי להפגש עם תמר מושא תשוקתו. אמנון משתמש בכוח ואילו יונדב משתמש במוח.[4]
עצת יונדב לאמנון
ערך מורחב – מעשה אמנון ותמר
יונדב משיא עצה לאמנון, עצתו של יונדב חוזרת בסיפור שלוש פעמים. בראשונה מפי יונדב עצמו בשנייה מפי אמנון לדוד, ובפעם השלישית מפי דוד לתמר. בכל פעם מופיעה העצה בנוסח שונה. מדובר לדובר מתקצרים הדברים. דברי יונדב ארוכים ומצביעים על תכנון קפדני. עצתו מביאה לתוצאה בלתי מוסרית, עינוי תמר, ואילו פיקחותו תבוא לידי ביטוי בסוף הסיפור בשמואל ב', י"ג, כאשר הוא יהיה היחיד מבין כל אנשי החצר ודוד, אשר מבין כי לא כל בני המלך נהרגו, אלא רק אמנון. בשיחתם של אמנון ויונדב מתחיל הסיפור. שאלתו של יונדב: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר--הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי, מעידה על כך שסבלו של אמנון ניכר במראהו. יונתן דוחק באמנון לגלות את סודו בהיותו רעו. ערמתו של יונדב מתבטאת בכך שהוא מנצל את מראהו הרע של אמנון לצורך תחבולתו, ושהוא משתף את המלך עצמו, מבלי שדוד ידע את המטרה האמיתית. מעבר לכך הוא אינו אומר לאמנון מה לעשות בתמר לאחר שתבוא אליו. לא ניתן לדעת אם יונדב התכוון שאמנון יענה את תמר, כפי שקורה בפועל או רק להפגיש ביניהם.[5] יונדב מוצא עילה להפגיש את תמר עם אמנון כדי שהדבר יראה כאילו נעשה בהוראת המלך עצמו.[6] בראש הדברים שיונדב שם בפי אמנון באה בקשה שתמר תבוא אליו. בפסוק ה' נאמר: וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. לאחר מכן יבוא ההסבר. בהמשך הכל יעשה כעצת יונדב אם כי אמנון ישנה את ניסוח הבקשה והוא מציין את סוג המאכל המבוקש.[7] לאחר חילופי דברים אלו, תמר מתענה בכח על ידי אמנון.
הופעתו השנייה של יונדב
הופעתו של יונדב בפעם השנייה היא בסוף י"ג, הוא יהיה היחידי מבין כל אנשי החצר ודוד, אשר מבין כי לא כל בני המלך נהרגו, אלא רק אמנון. יונדב גם מביא את ההסבר לרצח אמנון בידי אבשלום: וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ--כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת: כִּי-עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם, הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ, דָּבָר לֵאמֹר, כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מֵתוּ: כִּי-אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת. יונדב על פי פסוקים אלו, רצה לומר, שאבשלום הוא הרוצח ולרמוז למלך שיש לו יורשים אחרים.[8] יונדב שחלקו גדול בגרימת מותו של אמנון, מתעלם ממעורבותו שלו ברצח אמנון, מנחם את המלך על מות אמנון ודומה כי הוא אף מצדיק את הדין על אבשלום כי הרגו.[9]
שמעון בר אפרת, חוקר המקרא, מעיר על הפסוק בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ל"ב, כי נראה שמעשהו של אמנון לא היה לרוחו של יונדב.[10]
לקריאה נוספת
- שמעון בר אפרת, מקרא לישראל-שמואל ב, ירושלים: מאגנס, 1996
קישורים חיצוניים
- חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה | מחבר: אלכסנדר רופא אתר מקראנט.
- חכם וחכמה בתקופת המקרא: התועלתנות | מחבר: אלכסנדר רופא אתר מקראנט.
- עיצוב הדמויות בדרך עקיפה : דמויות המשנה | מחבר: שמעון בר אפרת אתר מקראנט.
הערות שוליים
- ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 243-241. על שוני זה בשמותיו ראו: שמעון בר אפרת, מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996, עמ'131. וראו גם: משה צבי סגל, ספרי שמואל ,ירושלים, קריית ספר, 1987, עמ' שי
- ^ שמואל אברמסקי, עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון עתי, 1993, עמ' 123.
- ^ רלב"ג על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ג'
- ^ שמעון בר-אפרת, העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל אביב, ספרית הפועלים, 1979, ע"מ 109.
- ^ שמעון בר אפרת, מקרא לישראל-שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996, עמ 132.
- ^ על השאלות העולות מן הסיפור ראו:שמעון בר אפרת, העיצוב האמנותי המקרא, ישראל, תשמ"ד, עמ' 235-199.
- ^ ראו גם: יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה מה בין מדרש פנים-מקראי לבין מדרש חוץ מקראי, תל אביב, עם עובד, 2009, עמ' 85.
- ^ שמואל אברמסקי, עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון עתי, 1993, עמ' 123.
- ^ יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמ' 89.
- ^ שמעון בר אפרת, מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים, מאגנס, עמ' 142.
