יונקים

יונקים
	מימין לשמאל שורה ראשונה: קנגורו אפור מזרחי, אופוסום וירג'יניה (D. virginiana), ערפד מצוי. שורה שנייה: פילי ים צפוניים, אדם מודרני, שד טסמני. שורה שלישית: פילי סוואנה אפריקנים, פנגולין עצים קטן, סנאי השועל (S. niger). שורה רביעית: אייל הצפון, גלשן מלאי, ברווזן. שורה חמישית: פנדה ענק, חפרפרת מצויצת, לווייתן גדול-סנפיר. שורה שישית: ארכף אדום-ראש, זברות מצויות, ארמדיל ענק.
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
תת־מערכה:	בעלי גולגולת
קבוצה:	בעלי חוליות
על־מחלקה:	חולייתנים לסתניים
קבוצה:	בעלי סנפירים בשרניים
קבוצה:	בעלי ארבע רגליים
קבוצה:	בעלי שפיר עוברי
מחלקה:	יונקים
שם מדעי
	Mammalia

עיינו גם בפורטל

פורטל היונקים הוא שער לכל ערכי היונקים במכלול. הפורטל מציג את סדרות היונקים, מידע, תמונות, סרטונים, ערכים חדשים וערכים מומלצים.

ברווזן, יונק מטיל ביצים מסדרת בעלי ביב (בשחייה)

קנגורו אפור, יונק מסדרת בעלי הכיס (אם וגור)

קוף וורווט, יונק שלייה מסדרת הפרימטים (גור יונק מאמו)

ראשתן גדול-ראש, יונק שלייה ימי בסדרת הלוויתנאים

טיגריס, יונק שלייה יבשתי בסדרת הטורפים

פרסף, יונק שלייה מעופף בסדרת העטלפים

יונקים (שם מדעי: Mammalia) הם מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה.

מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טון, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.

עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.

סיווג ומיון של היונקים

על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קרולוס לינאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלוויתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטות פילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים.

כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם:

היונקים המטילים ביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים.
מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופת הריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות.
השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת הריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים.

למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בין החוקרים ומסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. המחלוקות יושבו לפחות לגבי סדר החלוקה: כיום ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן:

מחלקה: יונקים (Mammalia)
- תת-מחלקה: קדם-יונקים (Yinotheria). לקבוצה זו מסווגות קבוצות מאובנים רבות, אך חיים ממש נמצאו ממנה רק בסדרה אחת:
  - סדרה: בעלי ביב (Monotremata)
- תת-מחלקה: תריה (Theria). קבוצה זו כוללת את יונקי הכיס ויונקי השליה בנוסף למספר קבוצות נכחדות.
  - בת-מחלקה: מטאתריה (Metatheria). לקבוצה זו מסווגות מספר קבוצות מאובנים, וכל יונקי הכיס.
    - כיסאים (Marsupialia): יונקי כיס, והאב הקדמון המשותף שלהם.
      - על-סדרה: אמרידלפיה (Ameridelphia): כיסאים מדרום אמריקה
        סדרה: אופוסומים (Didelphimorphia)
        
        סדרה: אופוסומיים חדפיים (Paucituberculata)
      - על-סדרה: אוסטרלידלפיה (Australidelphia): כיסאים מאוסטרליה ומניו זילנד
        סדרה: קנגורים (Diprotodontia)
        
        סדרה: מוניטאים (Microbiotheria)
        
        סדרה: חפרפרות כיס (Notoryctemorphia)
        
        סדרה: בנדיקוטאים (Peramelemorphia)
        
        סדרה: טורפי כיס (Dasyuromorphia)
  - בת-מחלקה: יונקים בעלי שליה (Eutheria). לקבוצה זו מסווגות מספר קבוצות מאובנים, וכל היונקים בעלי השלייה החיים כיום.
    - - על-סדרה: דלשינאים (Xenarthra): שיליניים ממוצא דרום-אמריקאי
        סדרה: פילוסאים (Pilosa): דובי נמלים ועצלנאים.
        
        סדרה: ארמדילאים (Cingulata): משפחת ארמדיליים ומספר משפחות נכחדות.
      - על-סדרה: אפרותריה (Afrotheria): שיליניים ממוצא אפריקאי
        סדרה: שנבובאים (Tubulidentata)
        
        סדרה: טנרקאים (Afrosoricida)
        
        סדרה: חדפי פיל (Macroscelidea)
        
        סדרה: בעלי חדק (Proboscidea)
        
        סדרה: שפנאים (Hyracoidea)
        
        סדרה: תחשאים (Sirenia)
    - Boreoeutheria: שלייתנים מודרניים
      - על-סדרה: אאורצונטיים (Euarchontoglires): תת-קבוצה של Laurasiatheria
        סדרה: חדפי עצים (Scandentia)
        
        סדרה: פרימטים (Primates)
        
        סדרה: גלשנאים (Dermoptera)
        
        סדרה: מכרסמים (Rodentia)
        
        סדרה: ארנבאים (Lagomorpha)
      - על-סדרה: לאוראסייתריה (Laurasiatheria): שיליניים ממוצא לאוראסייתי
        סדרה: עטלפים (Chiroptera)
        
        סדרה: לווייתנאים (Cetacea)
        
        סדרה: מפריטי פרסה (Perissodactyla)
        
        סדרה: מכפילי פרסה (Artiodactyla)
        
        סדרה: אוכלי חרקים (Soricomorpha)
        
        סדרה: טורפים (Carnivora)
        
        סדרה: פנגולינאים (Pholidota)
      - על-סדרה: מרידיונגולטיים (Meridiungulata): קבוצת שיליינים דרום אמריקאים נכחדים.
        סדרה: נוטונגולאטויים (Notoungulata)
        
        סדרה: ליטופטרנה (Litopterna)
        
        סדרה: אסטרפותרים (Astrapotheria)
        
        סדרה: פירוטרים (Pyrotheria)
        
        סדרה: קסנונולטיים (Xenungulata)

הערה:

קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.

מאפיינים אנטומיים ופיזיולוגים של היונקים

מאפיינים בלעדיים ליונקים

המאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים:

התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיום בלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה.
המוח הקדמי גדול יחסית (ונקרא לכן "המוח הגדול"), בעיקר כתוצאה מהתפתחות קליפת המוח החדשה או ה"נאוקורטקס". גם בעופות המוח הקדמי גדול יחסית, אך רובו מתפתח מגרעיני הבסיס ולא מקליפת המוח.
גולגולת בתצורה סינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגולות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים.
השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלוויתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות.
באוזן התיכונה שלוש עצמות שמע, בניגוד לאחת בלבד בזוחלים ובעופות. עצם הפטיש ועצם הסדן נמצאות ביונקים בלבד. בנוסף, אפרכסת האוזן החיצונית קיימת רק ביונקים (אם כי לא בכולם).
הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות.
חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות.
בצוואר שבע חוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלוויתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות.
קשת עורקים יחידה של אבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים.
עור מכוסה בשיער. שיער המתפתח מן האפידרמיס בלבד ובנוי בעיקר מ-α קרטין (בניגוד לנוצות פלומה למשל, המתפתחות גם מן הדרמיס ובנויות בעיקר מ-β קרטין) קיים אך ורק ביונקים, ולרוב משמש ככסות פרווה המסייעת בבידוד תרמי. בכמה מן היונקים השיער נעלם ברובו אך זוהי תכונה משנית.
תאי הדם בבוגר חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין).
סרעפת החוצצת בין חלל בית החזה וחלל הבטן. תנועתה ממלאת תפקיד ראשי בכניסת האוויר לריאות.

מאפיינים לא בלעדיים של היונקים

תכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים:

בעלי "דם חם", כלומר אנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאד של מיני יונקים כמו החולד העירום איבדו יכולת זו באופן משני.
בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים.
חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינים, אך הוא קטן מאד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים.
ביונקי שליה מתפתחת שליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים.
כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיותשלהם.

אנטומיה ופיזיולוגיה

ממדי היונקים

היונק הגדול ביותר כיום - לווייתן כחול הוא בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם. משקלו הממוצע הוא 150–170 טון ואורכו 27–30 מ'. לעומתו היונק הקטן ביותר היום - עטלף הדבורה שוקל 1.5-2 גרם ואורכו רק 29–30 מ"מ. קרוב אליו מאד הוא חדף זעיר שמשקלו 2.1-1.4 גרם ואורכו 42–51 מ"מ.

להלן טבלה ובה רשומים עשרת יונקי היבשה הגדולים ביותר וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע. לטבלת גדלי הלווייתנאים ראו בערך על הלוויתנאים:

דירוג	שם מדעי	שם עברי	משפחה	אורך מרבי	משקל ממוצע	משקל מרבי	הערות
1	Loxodonta africana	פיל סוואנה אפריקני	פיליים	6 מטר	4.9 טון	10 טון	חיית היבשה הגדולה ביותר כיום
2	Elephas maximus	פיל אסייתי	פיליים	6.8 מטר	4.15 טון	8 טון	החיה הגדולה ביותר באסיה
3	Loxodonta cyclotis	פיל יער אפריקני	פיליים	6.2 מטר	2.7 טון	6 טון	מצוי רק בכמה שמורות של ג'ונגלים באפריקה
4	Ceratotherium simum	קרנף רחב-שפה	קרנפיים	4.4 מטר	2 טון	4.5 טון	מפריט הפרסה הגדול ביותר
5	Rhinoceros unicornis	קרנף הודי	קרנפיים	4.2 מטר	1.9 טון	4 טון	בעל שריון עור עבה ביותר
6	Hippopotamus amphibius	היפופוטם מצוי	בהמותיים	4 מטר	1.8 טון	4.5 טון	החיה הקטלנית ביותר לאדם באפריקה
7	Rhinoceros sondaicus	קרנף יאווה	קרנפיים	3.8 מטר	1.75 טון	2.3 טון	מצוי בסכנת הכחדה חמורה
8	Diceros bicornis	קרנף צר-שפה	קרנפיים	4 מטר	1.1 טון	2.9 טון	מכונה בטעות "קרנף שחור"
9	Giraffa camelopardalis	ג'ירף מנומר	ג'ירפיים	5.15 מטר (לגובה)	1 טון	2 טון	החיה הגבוהה ביותר בעולם
10	Dicerorhinus sumatrensis	קרנף סומטרה	קרנפיים	3.18 מטר	1 טון	2 טון	הקרנף האסייתי היחיד עם 2 קרניים

בלוטות החלב

ערך מורחב – בלוטות חלב

הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הן בלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה.

החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים - חלבונים (בעיקר קזאין), סוכרים (בעיקר לקטוז), שומנים, מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בה מערכת החיסון שלהם עדיין חלשה.

שיער

פרווה בדובי קוטב מאפשרת בידוד יעיל אף בטמפרטורות נמוכות מאוד

ערך מורחב – שיער

השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורת פרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית של אוויר, שהוא מוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורך בידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצל דובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוף של כ-37 מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנת ביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כלל צבענים, כמו מלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים.

השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלוויתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו.

מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית: vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות. ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצי דורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה.

ויסות טמפרטורת הגוף

פרוותו הבהירה של דישון מקראי, ביחד עם פעילות בעיקר בלילה, עוזרים לווסת את טמפרטורת גופו בשמש הצורבת והחמה של המדבר.

בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגלים לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חיים פויקילורתמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק.

בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליך מעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אך רעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור.

בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים. הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעות נידוף של מים. הן יעילות כאשר הלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמו ירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים.

האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס.

להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חיסרון: הם גובים מחיר בהוצאה אנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקי ארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים, נמנמניים וכמה מינים של עטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד. תרדמה יומית כזו קרויה טורפור.

מינים מעטים מאד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשל החולד העירום.

שיניים

ערך מורחב – שן

המשנן של צבוע נקוד, חצי לסת עליונה (למעלה) וחצי לסת תחתונה (למטה)

קבוצות חולייתנים אחרות - דגים, דוחיים וזוחלים - הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם, שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללויתנאים) הן הטרודונטיות - הן עוברות התמחות לצורות שונות וייעודיות:

שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמוית מפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים.
ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתם חרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים.
קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעיל כוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכלי עשב רבים, למשל פריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמו צבועיים.

מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו-3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך:

$3.1.4.3 \over 3.1.4.3$ = 44

זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעיתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא:

$1.0.0.3 \over 1.0.0.3$ = 16

שיניים נשברות ומשתחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה - שיני החלב - כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על השתחקות חלקה העליון של השן.

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

"מחלקת היונקים", מאת היינריך מנדלסון ויורם יום-טוב, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 11, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, עמ' 47–13.
"עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567–572.
אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
ד"ר אבי ארבל, לקסיקון מפה: היונקים, מפה הוצאה לאור, 2008.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: יונק

סיינטיפיק אמריקן ישראל, ‏עלייתם לגדולה של היונקים, באתר "הידען", 13 בנובמבר 2016

יונקים

תוכן עניינים

סיווג ומיון של היונקים