יחסי החוץ של פקיסטן
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של פקיסטן |
פקיסטן היא המדינה השנייה בגודל אוכלוסייתה המוסלמית (לאחר אינדונזיה[1]) ומעמדה כמעצמה גרעינית מוצהר, מה שהופך אותה למדינה המוסלמית היחידה בעלת מעמד זה.
לפקיסטן מדיניות חוץ עצמאית, במיוחד כשמדובר בסוגיות כגון פיתוח נשק גרעיני, בניית כורים גרעיניים, רכישות צבאיות זרות ונושאים אחרים החיוניים לאינטרסים הלאומיים שלה. מצד שני, כלכלת פקיסטן משולבת במידת מה ברמה העולמית כשלה קשרים חזקים עם האיחוד האירופי ובריתות כלכליות והסכמים עם מדינות רבות אחרות באסיה. לפקיסטן יש מיקום גאופוליטי-אסטרטגי באחד מקווי האספקה של הנפט הימי הגדולים בעולם, ויש לה קרבה למשאבים ולנפט. פקיסטן היא חברה חשובה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, מדורגת על ידי ארצות הברית כבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו במלחמה העולמית בטרור, ויש לה צבא ממושמע ומקצועי.
היסטוריה
מאז ייסודה, הושפעו יחסי החוץ של פקיסטן מעצם היותה מדינה מוסלמית שהוקמה על בסיס אסלאמי. סולידריות אסלאמית הייתה מרכיב עיקרי במדיניות הכללית של פקיסטן ככלל ובמזרח התיכון בפרט, כמו ביסוד תמיכתה העיקשת והאיתנה בארצות ערב באומות המאוחדות ובזירות דיפלומטיות-בינלאומית אחרות. פקיסטן ציפתה מצדה לתמיכת המדינות הערביות בסכסוכה המתמשך והארוך עם הודו במחלוקת הבעלות על קשמיר[2].
מאז עצמאותה ב־1947, מדיניות החוץ של פקיסטן כללה יחסים קשים עם ברית המועצות השכנה, אשר קיימה אינטראקציה צבאית ואידאולוגית הדוקה עם שכנותיה כדוגמת אפגניסטן (ממערב) והודו (ממזרח) וכן מזרח פקיסטן. במהלך 1947–1991, תמיכת ברית המועצות ניתנה להודו; במיוחד על סוגיית קשמיר, עליה נלחמה פקיסטן שלוש מלחמות. במהלך 1960, היחסים של פקיסטן עם פקיסטן המזרחית ואפגניסטן השכנה היו גם קשים מאוד חרף התחרות של האחרונה על "קו דוראנד". יחסי החוץ עם איראן, ערב הסעודית וסין העממית נותרו חשובים ומרכזיים המבוססים על שיתוף פעולה נרחב בתחום הביטחון הלאומי והאינטרסים הכלכליים במפרץ הפרסי, וכן על יחסים בילטרליים נרחבים עם ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות. עם ההשפעה הגוברת של ברית המועצות באזור, בפקיסטן ביצרו יחסים צבאיים הדוקים עם סין שבאסיה ובפולין שבאירופה במהלך רוב המלחמה הקרה. בעוד שלפקיסטן היו "יחסים דלוקים-כבויים" עם ארצות הברית, פקיסטן סייעה לנשיא ריצ'רד ניקסון להתקרב לסין ולמדינות אחרות במזרח אסיה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה יגר, המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2004 מסת"ב 965-311-058-6
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ By 2050, India to have world’s largest populations of Hindus and Muslims, באתר מרכז המחקר פיו, 21 באפריל 2015
- ^ משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 337
