יעל אשת חבר הקיני
יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי היא אישיות מהתנ"ך המוזכרת בספר שופטים פרק ד', שהרגה את סיסרא במלחמתו מול ישראל בראשות דבורה הנביאה וברק בן אבינעם, לפי דעת חלק מחז"ל היתה גם שופטת בישראל.
יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, שהיו צאצאי חובב בן רעואל חותן משה, ונחשבו מאז כשבט מקורב לעם ישראל. אך יש הסוברים כי אין הכוונה שהיא הייתה אשתו של איש בשם חבר, אלא שהייתה שייכת לשבט בשם "חבר הקיני"[1].
תולדותיה
בתקופת השופטים ישב שבט הקיני בצפון ארץ ישראל, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, באתר בשם אלון בצעננים. בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני שרר שלום. כאשר ניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא נמלט עד למאהל שבו שכנה יעל. היא יצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, דבריה המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה היו: ”סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא”.
יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב על אף שביקש רק מים וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפסוק: ”וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ”. לפי חלק ממפרשי התנ"ך, הכוללת את חז"ל ופרשני המקרא המאוחרים, בא סיסרא על יעל. דעות אלו נסמכות על שלל פסוקים, בהם: הפסוק המתאר את יציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה לקדם את פניו של סיסרא[2]; הפסוקים המתארים את הזמנתה לסיסרא לבוא אל אוהלה ולשתות[3], ותיאור המעשה בשירת דבורה לאחר מכן.
בתלמוד ובמדרשים, קבעו כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא היה חלב אם[4], אך יש שסוברים שמאמר זה של חז"ל מתייחס לפן רוחני של הדברים ולא למעשה בפועל[5].
על פי דעה אחרת במדרשים, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים (ה, א): ”שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים”.
במדרש מתואר שהכיסוי בשמיכה נועד להבהיר שלא שכבה עמו[6]. אולם בגמרא דרש רבי יוחנן את שבעת הפעלים המתארים את התנהגותו של סיסרא לאחר שנכנס אל אוהל יעל, באופן שמשתמע ממנו שסיסרא בא עליה:[7]. ”אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'”.
כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים: ”וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת”.
מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה, לפני אירועי המלחמה, של דבורה על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה: ”הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא”.
כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב:
”וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ”.
מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת תוצאת הקרב לטובת עם ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין[8]. דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה[9], והחיבור מלמד כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, וכך ירד כוחה של העיר חצור.
על פי אחת הדעות במדרש חז"ל, נאמר שבעקבות אירוחו באוהל והריגתו של סיסרא, גרש חבר הקיני את יעל אשתו[10].
יש הטוענים שהאמור בגמרא ש”מבני סיסרא למדו תינוקות בירושלים”[11] שזה היה רבי עקיבא[12], הכוונה היא שהיה צאצא של סיסרא ויעל[13].
דימויה בתנ"ך ובמדרשי חז"ל
לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', הרי שבשירת דבורה נאמר שיר הלל ברור ומובהק ליעל. ולמעשה, המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי; וזאת על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. ומכל זאת עולה מקומן המהותי המרכזי של נשים בקרב. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.
חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש באישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: ”גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה”[14]. כמו כן, למדו מהכפילות ומהברכה המודגשת והלבבית שבפסוק: ”תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ” כי יעל התברכה אפילו יותר מהנשים שבאוהל (כלומר שלא יצאו ממנו ולא הזמינו אליו גברים זרים) האימהות: שרה ורבקה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".
לדעתו של האמורא רב הונא במדרש רות רבה, דבורה ויעל הן ששפטו את ישראל באותו הדור, ונמצא שאותו הדור נשפט בידי נשים בלבד. זאת לעומת דעות אחרות של אמוראים המובעות שם במדרש: "'ויהי בימי שפוט השופטים' (שופטים א, א) אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט, שנא' 'וגם אל שופטיהם לא שמעו' (שם ב, יז). ומי היו? רב אמר, דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אמ', שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר, דבורה ויעל היו. ר' אחא, דבורה וברק ויעל היו. 'שפוט' אחד, 'השופטים' שנים, הרי שלשה"[15].
חז"ל[16] דורשים את הפס' "יָ֭דֶיהָ שִׁלְּחָ֣ה בַכִּישׁ֑וֹר"[17] על יעל שהרגה את סיסרא ביתד ולא בחרב, לקיים מה שנאמר 'לא יהיה כלי גבר על אישה'.
במדרש[18] מצוין שזכתה שבאה תשועה על ידיה, כיון שהיתה אשה כשירה ועושה רצון בעלה.
במדרש תדשא[19] ובילקוט שמעוני[20] מובא שיעל הייתה גיורת.
יצוגיה בתרבות
כמו אישים אחרים בתנ"ך, דמותה של יעל ומעשיה היו לאחד מהדימויים שצויירו ופוסלו במשך הדורות, מאז העת העתיקה.
בתרבות היהודית הפכה יעל לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. בתרבות העברית החדשה השם יעל נעשה נפוץ בשל ערכי הגבורה שדמותה מסמלת, ופרשת המלחמה עם יבין מלך חצור.
בתרבות העברית, במיוחד החדשה מאז שלהי המאה ה-19, בעקבות עליית ערכי הלאומיות ורעיון הצבאיות אצל יהודית, ולצדו רעיונות דמוקרטיים ובכללם שיווין זכויות לנשים, דמותה של יעל הפכה לדגם לחיקוי. והשם יעל הוא פופולרי אצל יהודים. למעשה, יעל הוא השם החמישי הנפוץ ביותר לבנות לשנת 2015.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יעל וסיסרא |
- יעל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- שמואל מייזליש, בין יעל ליהודית, אתר מקראנט
פאם פאטאל – סיפורה של יעל, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 22 באוקטובר 2018
הערות שוליים
- ^ ראו: נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה - 1974. עמודים 136- 138.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג עמ' ב
- ^ בדומה להזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שסופר לגביו כי לאחריו: ”וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ” (מגילת אסתר, פרק ז', פסוק ח'). בני יששכר, מאמרי חודש אדר מאמר ז, ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף נ"ה עמוד ב'.
- ^
ובשו"ת מים חיים אורח חיים חלק ב סימן תג כתב על פירוש זה "ודאי שאסור לשמעו, וכ"ש שאסור לאמרו" וביאר שם את כוונת הגמרא. - ^ ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ג עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י' עמוד ב'.
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק כ"ג.
- ^ ספר שופטים, פרק ה', פסוק ל"א.
- ^ משך חכמה הפטרות, פרשת בשלח.
- ^ תלמוד בבלי גיטין דף נז, עמוד ב.
- ^ הר"ן בספר המפתח ברכות כז, ב.
- ^ רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק דברים, פרשת תבוא אות יא. בשם הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י' עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג עמוד ב'.
- ^ רות רבה, מהדורת לרנר, פרשה א, ח (א). וראו בהרחבה יעל לוין, "ותשפוט יעל את ישראל: על שופטות ודיינות אז והיום", השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע, ספר העשור ל'קולך', בעריכת רחל קרן, ירושלים תשס"ט, עמ' 164–169.
- ^ מדרש משלי לא יט
- ^ ספר משלי, פרק ל"א, פסוק י"ט
- ^ תנא דבי אליהו פרק י'
- ^ מדרש תדשא, פרק כ"א
- ^ ספר יהושע, רמז ט
