ישיבת וולוז'ין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישיבת "עץ חיים" וולוז'ין
Volozhin yeshiva.jpg
ישיבה
השתייכות יהדות ליטא
תקופת הפעילות ז' בתשרי תקס"ג – קיץ תש"א
מייסדים רבי חיים מוולוז'ין
בעלי תפקידים
ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, רבי יצחק מוולוז'ין, רבי אליעזר יצחק פריד, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, רבי רפאל שפירא, רבי יעקב שפירא, רבי חיים וולקין
צוות רבי יחיאל מיכל מניסוויז', רבי אשר אשכנזי, רבי הלל פריד, רבי אברהם שמחה ממסטיסלב, רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, רבי חיים הלל פריד, רבי חיים הלוי סולובייצ'יק
מיקום
מיקום וולוז'ין, האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית - הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה הרפובליקה הפולנית השנייה
קואורדינטות 54°05′27.6″N 26°31′40.4″E / 54.091000°N 26.527889°E / 54.091000; 26.527889

ישיבת וולוז'ין (שמה הרשמי: ישיבת עץ חיים) הייתה ישיבה שפעלה לאורך המאה התשע עשרה, בעיירה וולוז'ין שבפלך וילנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). הישיבה התייחדה בכך שלא נהגו בה הפסקות וחופשות מרוכזות ולמעשה הלימוד בה היה רצוף. הלימוד הפורמלי הכיל כמעט רק את התלמוד, כאשר מחזור הלימוד הקיף את התלמוד כולו. אף שהלימוד היה עצמאי כמעט לחלוטין, הישיבה מילאה תפקיד חשוב בהפצת דרכי הלימוד של ראשיה, תחילה השיטה הפשטנית נעדרת הפלפול הדורשת בקיאות נרחבת, ולבסוף שיטת הניתוח האנליטית של עקרונות הדינים. במהלך שנותיה למדו בישיבה אלפי תלמידים, כאשר רבים מהם כיהנו לבסוף כרבני ערים וראשי ישיבות. לקראת סוף המאה הישיבה נסגרה בהוראת משרד החינוך הרוסי, והיא נפתחה שוב לאחר כשנתיים. לאחר הפתיחה המחודשת לא שבה הישיבה למעמדה המרכזי, והיא התקיימה כישיבה שולית יחסית עד למלחמת העולם השנייה.

הישיבה הייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית ושימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה, ובשל כך היא מכונה "אם הישיבות". דגם עצמאי זה קידם את פני התפשטות תנועת ההשכלה ברוסיה, שבעקבותיה זנחה האליטה הכלכלית את ערכי היהדות ומכללם ערך לימוד התורה, כאשר בתנאים חדשים אלו קיומה של ישיבה קהילתית במבנה הישן היה קשה הרבה יותר. בנוסף, מעמדה הגבוה של הישיבה ובעקבותיה מעמדו של ראש הישיבה בציבור היהודי, סייע בעקיפין להחלשת מעמדם של רבני הקהילות, בדומה לתהליכים שהתרחשו קודם לכן באזורים קרובים בעקבות תנועת החסידות.

היסטוריה

ייסוד הישיבה

רחוב טיפוסי בוולוז'ין
ארמונו של הפריץ טישקביץ בוולוז'ין

רבי חיים מוולוז'ין היה הגדול מתלמידי הגאון מווילנה ולאחר פטירתו נטל חלק משמעותי בהנהגת הציבור הליטאי-מתנגדי ברוסיה. הוא היה יליד וולוז'ין וכיהן בה כרב עוד קודם לשנת תק"מ. בראשותו הייתה ישיבה קהילתית קטנה מן הטיפוס המצוי באותה עת לכל הפחות החל מהמחצית השנייה של שנות תק"נ, כאשר את הוצאות ישיבה זו מימן ר' חיים מכיסו הפרטי. עם זאת, מקובל לתארך את הקמת הישיבה לראשית שנת תקס"ג, אז החל ר' חיים בפעולות לביסוס הישיבה כמוסד ייחודי, ראשונה שבהן היא פרסום דבר קיומה של הישיבה באגרת פתוחה לקהל היהודי הרחב[1].

את האיגרת, המכונה כיום "איגרת הישיבה", כתב ר' חיים בז' בתשרי תקס"ג, והוא ייעד אותה אל ”אוהבי התורה, מהם מפלשי התורה דרכיה מעמיקה ומחזיקי בדקיה (-תלמידי החכמים), ומהם תומכים ומחזיקים לומדיה (-הנדיבים)”. הוא מתאר את הירידה בלימוד התורה, ומספר ש”האנשים הגדולים בפלך הלז שמו פניהם עלי להיות מהמעוררים למצווה זו” ולהקים את הישיבה. הסיבות שבשלן יש צורך לייסד את הישיבה הם כי ”יש שרוצים ללמוד, ואין להם מלא כף קמח, ויש שיש להם ורוצים ללמוד אבל אין להם רב ללמוד דרכי העיון האמיתי [...] ובמעט הזמן אשר החילותי נאספו אלי מעט צאן קדשים שנכנס טעם התורה ברובם ככולם, וקבלו עליהם עול תורה באמת”. כלומר בעולם התורה הקיים מורגש החוסר בתמיכה כספית, ברבנים מלמדי תורה ב"דרכי העיון האמיתי", בהקניית טעם בתורה ובקבלת עול תורה, ואותם שאף ר' חיים למלא באמצעות הקמת הישיבה. בנוסף הוא קורא אל התלמידים לבוא ללמוד בישיבתו, ואל הנדיבים לתמוך בה[2]. לאחר כשנה וחצי כתבו רבני ופרנסי קהילת וילנה, בהם רבי אברהם אבלי פאסוועלער ורבי אברהם בן הגר"א, תוספת על המכתב בו הם מצטרפים לבקשתו של ר' חיים לתרום עבור הישיבה[3].

השערות מאוחרות גורסות כי הישיבה נוסדה לפי הוראת רבו של ר' חיים, הגאון מווילנה[4]. אמנם סביר שאם הדבר נכון היה ר' חיים מקים את הישיבה מייד ולא מספר שנים לאחר פטירת רבו, וכן היה מציין זאת באגרתו על מנת להגדיל את התמיכה הכספית בישיבה; ככל הנראה טענה זו משקפת יותר את חשיבותה של הישיבה בעיני יהודי ליטא מאשר את המציאות[5].

הישיבה שהקים ר' חיים הייתה שונה לחלוטין מישיבות מזרח אירופה שפעלו עד לאותה העת: הישיבה הקלאסית פעלה כחלק מהקהילה המקומית, כאשר ראש הישיבה בדרך כלל היה רב העיר, והישיבה פעלה בבית הכנסת המקומי, כאשר במימון הישיבה השתתפו אנשי הקהילה בלבד, באמצעות אספקת מזון ומקום לינה לבחורים. בשל כך גודל הישיבה היה תלוי במישרין ביכולת הכספית של הקהילה וממילא בגודלה המספרי. ישיבת וולוז'ין, ששכנה בעיירה קטנה, לא יכלה להסתמך על אנשי הקהילה בלבד בהחזקה הכספית של תלמידי ישיבה רבים, ולפיכך פיתח ר' חיים מבנה ניהולי חדש: הישיבה הייתה מנותקת לחלוטין מן הקהילה המקומית בוולוז'ין, ואילו גיוס התרומות נעשה מחוץ לקהילה באמצעות גבאים שמונו לאסוף תרומות לישיבה בקביעות בערים השונות, ומשולחים שנשלחו לכל רחבי רוסיה (בדומה למנגנון השד"ר הארצישראלי). ר' חיים גם פנה למספר ידידים עשירים והם תמכו בו ביד רחבה. בשל כך, הישיבה לא היה תלויה בבני הקהילה, ומכספי התרומות ניתנה לתלמידים מלגה שבועית לצורך שכירת חדרים וקניית מזון מבני המקום בכסף מלא.

גם בסדרי הלימוד הייתה הישיבה שונה לחלוטין מן הישיבה המסורתית. זמני הלימוד לא היו קצובים, אלא התפרשו במשמרות על פני כל היממה ולאורך כל השנה, בהתאם לדבריו של ר' חיים כי קיום העולם תלוי בלימוד התורה[6]. חומר הלימודים לא הצטמצם לסדרים מסוימים או מסכתות מסוימות מהתלמוד, אלא התלמוד נלמד כולו מראשיתו לסופו וחוזר חלילה. אנשי הצוות שמינה ר' חיים כללו משנה לראש הישיבה, שימסור שיעורים לצידו, ומשגיח שתפקידו לפקח על התלמידים[7].

התבססות

דו"ח תרומות שנאספו עבור הישיבה בוורשה, תחילת תרי"א

קריאתו של ר' חיים פעלה את פעולתה, והלומדים החלו לנהור לישיבה. רוב תלמידי הישיבה היו בראשית שנות העשרה לחייהם. חלקם הגדול היו בחורים רווקים, ומיעוטם נשואים[8]. לאחר כשלוש שנים היא מנתה כמאה בחורים, מספר עצום ביחס לישיבות התקופה. את דרכה התחילה הישיבה במבנה בית המדרש המקומי, אולם לאחר שהמבנה נעשה צר מלהכיל את כמות הבחורים, הוקם בשנת תקס"ז עבור הישיבה בניין מיוחד במגרש נפרד וגבוה מהעיירה. במשך הזמן גדלה הישיבה, ועד סוף ימיו של ר' חיים היא מנתה כשלוש מאות תלמידים.

ר' חיים שימש בתפקידו כראש הישיבה ומסר שיעור יומי בתלמוד בחילופין עם משנהו. הוא לא הסתפק במסירת השיעורים בלבד אלא השפיע על התלמידים וקירב אותם. על אף שהלימוד הרשמי בישיבה כלל רק תלמוד, תלמידים רבים למדו מר' חיים את תורת הקבלה באופן פרטי. כמו כן, עקב כהונתו המקבילה של ר' חיים ברבנות העיירה, הוא מסר שיעורים ליהודי העיירה בבית המדרש המקומי - שיעור יומי בפרשת השבוע ושיעור במסכת אבות, כאשר תלמידים רבים מן הישיבה באים לשמוע את שיעוריו[9].

שיטת הלימוד שהנחיל ר' חיים בישיבה צעדה בעקבות משנת רבו הגר"א. היא דרשה בקיאות רחבה בתלמוד ובשאר ספרות חז"ל, לימוד הסוגיות מתוך חתירה להסקת מסקנות הלכתיות, הצגת פסק ההלכה תוך יישוב של מכלול המקורות ומבלי רתיעה לחלוק על האחרונים. שיטה זו עמדה בניגוד לשיטת הפלפול שרווחה בישיבות התקופה. למרות היותו של הלימוד מכוון הלכה למעשה, מטרת הלימוד בישיבה לא הייתה לגדל ולהכשיר רבנים אלא לימוד לשם לימוד[10].

המשנים לראש הישיבה שמינה ר' חיים לצידו היו תלמידיו מן העבר. הראשון הוא ר' יחיאל מיכל מניאסוויז', שכיהן מאז הקמת הישיבה בתקס"ג ועד שנת תק"ע[11]. אחריו מילא תפקיד זה רבי אשר הכהן אשכנזי משרשוב[12]. החל מראשית שנות התק"פ כיהנו בתפקיד זה רבי הלל פריד, חתנו של ר' חיים[13] ורבי אברהם שמחה ממסטיסלב, אחיינו של ר' חיים, בן אחיו ר' נחמן[14].

ר' חיים שמר על יחסים טובים עם השלטונות המקומיים, והוא אף קיבל סיוע כספי מהפריץ המקומי, יוזף טישקביץ (פו'). בעת פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת תקע"ב הוא אף קיבל כתב הגנה מהממשל הצבאי הרוסי, המחייב את החיילים להגיש לו עזרה ואוסר עליהם לפגוע בו או בישיבה[15].

בין התלמידים שלמדו בתקופתו של ר' חיים בראשות הישיבה התפרסמו במיוחד רבי יוסף זונדל מסלנט, רבי ישעיה ברדקי, רבי לייב שפירא מקובנה, רבי יוסף פיימר מסלוצק, רבי יעקב ברוכין מקרלין ורבי דוד טביל ממינסק[16].

תקופת רבי יצחק

כתב סמיכה שהעניק ר' הלל פריד לבנו ר' אליעזר יצחק: "..ולשמוע מפיו חידושים [...] בי מתיבתא קדישא דק' וואלזין מידי יום ב"ה השיעורים תמידין כסדרן" (שו' 6-3)

ר' חיים נפטר בי"ד בסיוון תקפ"א ונקבר בוולוז'ין. על פי בקשתו, תחתיו מונה בנו רבי יצחק, שכבר בחיי אביו סייע לו בניהול השוטף של הישיבה, בקבלת התלמידים ובמסירת השיעור. ר' יצחק שמר על דפוסי הלימוד והניהול בישיבה כפי שהיו בימי אביו, ועם זאת הוא ביצע מספר שינויים. הוא המשיך להשתמש בשד"רים וגבאים לצורך איסוף כספים לישיבה[17], ובנוסף בימיו התחדש השימוש ב"פושקע" - קופות צדקה ביתיות לתרומות עבור הישיבה, כאשר הכסף המצטבר שם נאסף על ידי השד"רים מפעם לפעם. נוהג זה הרחיב משמעותית את התמיכה בישיבה, בעיקר בקרב יהודי המעמד הכלכלי הנמוך[18]. למרות זאת סכום התמיכה השבועית לבחור היה נמוך ועמד על לא יותר מכ-35 קופיקות. בשנת תקפ"ד הוציאה הממשלה צו סגירה לישיבה. הישיבה שיחדה את הפקידות המקומית, והצו לא התבצע. בשנת תקפ"ז פרצה בוולוז'ין שרפה גדולה בה נשרף בניין העץ של הישיבה, ולאחריה בנה ר' יצחק בניין חדש מאבן. מספר התלמידים בישיבה ירד מעט, בעיקר עקב עיסוקו האינטנסיבי של ר' יצחק בעסקי הציבור הכלליים[19].

סדרי הלימוד המשיכו גם הם בסדרים הקיימים, אלא שאת שיעורי פרשת השבוע ופרקי אבות, אותם מסר ר' חיים בבית המדרש של העיירה, העביר ר' יצחק אל הישיבה[20]. עד לשנת תקפ"ז המשיך לכהן כמשנה לראש הישיבה בן דודו של ר' יצחק, רבי אברהם שמחה ממסטיסלב, והם אף הוציאו לאור יחד את ספרו של מייסד הישיבה ר' חיים "נפש החיים" בדפוס בווילנה[21]. לאחר השריפה בתקפ"ז הוא עבר לכהן כרב בביחוב, ותחתיו מינה ר' יצחק את אחיינו וחתנו רבי אליעזר יצחק פריד, בהיותו כבן שמונה עשרה בלבד. בשנת תקצ"ט חלה ר' אליעזר יצחק ונחלש, ובעקבות חולשתו נמנע ממנו למסור שיעורים יותר מפעמיים בשבוע. בעקבות כך מינה ר' יצחק את חתנו השני רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הידוע בכינויו "הנצי"ב") למשנה נוסף לו. ר' יצחק נפטר בכ"ו באייר תר"ט באיוויינייץ, ותחתיו מונה לראש הישיבה ולרב העיירה חתנו ר' אליעזר יצחק פריד[22].

בין התלמידים שלמדו בישיבה בלמעלה מחצי יובל שנות הנהגתו של ר' יצחק נמנים מלבד חתניו ר' אליעזר יצחק והנצי"ב, רבי שמואל מוהליבר, רבי אליהו חיים מייזל מלודז', רבי מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי ורבי יחיאל מיכל אפשטיין מנובהרדוק.

כאמור, ר' אליעזר יצחק סבל ממחלה שבעקבותיה מסר רק שני שיעורים בשבוע, כאשר בשאר הימים המשיך לומר שיעור משנהו הנצי"ב. ר' אליעזר יצחק קרא לר' שמשון, שהיה בעברו דיין בוולוז'ין, לשוב אל העיירה ולכהן בה כאב בית דין שלה, למרות מינויו שלו עצמו לרב העיירה[23]. בכך הוא הגביר את ניתוק הסמכויות שבין הישיבה ובין העיירה. הוא כיהן בתפקיד כארבע שנים בלבד עד לפטירתו בי"ט באלול תרי"ג[24].

המחלוקות על ראשות הישיבה

הנצי"ב ורבי יהושע השיל לוין

רבי יהושע השיל לוין

צאצאיו של ר' יצחק כללו, מלבד בנותיו רבקה הנשואה לר' אליעזר יצחק פריד וריינה בתיה הנשואה לנצי"ב, גם בן יחיד - אליהו שלמה זלמן. הוא היה סוחר ולא התאים לתפקיד ראש הישיבה, ועם זאת הוא דרש את המשרה עבור חתנו רבי יהושע השיל לוין. עוד קודם שנת תרי"א נישא ר' יהושע השיל בזיווג שני לבתו של אליהו זלמן, ועבר לגור בוולוז'ין. בתוך כחצי שנה נוצרה לו תמיכה בקרב חלק מהתלמידים בישיבה והוא החל למסור שיעורים לקבוצה מהם, תוך שהוא וחמיו פועלים למנותו כראש הישיבה תחת ראשי הישיבה הנוכחיים. בעת פטירתו של ר' אליעזר יצחק שהה אליהו זלמן בקובנה לרגל עסקיו, עובדה שאפשרה לנצי"ב ליטול את המושכות בפועל. המחלוקת התגברה, ובמהלכה מסר ר' יהושע השיל שיעורים בביתו והתסיס את הרוחות כנגד הנהגת הנצי"ב, ואילו הנצי"ב פעל לסלק מן העיירה תלמידים שנטו אחר ר' יהושע השיל. התלמידים נטלו חלק פעיל במחלוקת כאשר הם תומכים בצד זה או זה, והוויכוחים לא היו מילוליים בלבד אלא גלשו לעיתים להתפרצויות אלימות. המחלוקת לא נותרה רק בין כתלי הישיבה ועורבו בה גבאי הישיבה ורבנים שונים[25].

לבסוף הגיעה לוולוז'ין משלחת בוררים שכללה את רבי שלמה זלמן זאב וולף, המגיד מווילנה, ורבי דוד טביל ממינסק. פסק הבוררות פורסם בכ"ב בחשוון תרי"ד ונקבע בו כי הנצי"ב יכהן כראש הישיבה, ולמשנה לו ימונה רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, נינו של ר' חיים מוולוז'ין. הסמכויות ביניהם יחולקו כאשר ראש הישיבה והסמכות העיקרית יהיה הנצי"ב, והוא האחראי על קבלת התלמידים וסילוקם, ההשגחה עליהם ומסירת השיעורים, ועל הניהול הכספי של הישיבה. לעומתו ר' יוסף דוב ימונה למשנה לראש הישיבה, ותפקידיו הינם למסור שיעורים ולפקח על ניהולו הכספי של הנצי"ב. בנו של ר' יצחק, אליהו זלמן, התבקש למסור את כל נכסי הישיבה להנהלה תמורת תשלום חד פעמי של שבע מאות רובל, ויותר מכך לא יהיה לו שום קשר לענייני הישיבה. מלבד זאת נקצבה לו קצבה שבועית קבועה מקופת הישיבה בסך שמונה רובל. לגבי חתנו, ר' יהושע השיל, נקבע שלא תהיה לו שום סמכות בישיבה, והוא יקבל קצבה של ארבע רובל לשבוע במשך שלש שנים בלבד[26]. על הפסק הסכימו רבי דוד לוריא מביחוב, רבי יוסף פיימר מסלוצק ורבנים נוספים[27]. לאחר קבלת הפסק עבר ר' יהושע השיל לווילנה, והישיבה שקטה תחת ראשי הישיבה החדשים[28].

לבד מעצם רצונו של ר' יהושע השיל להתמנות לראש הישיבה והוויכוח הפרסונלי, היה למחלוקת גם פן אידאולוגי: ר' יהושע השל, לאור דעתו כי יש להתמודד עם תנועת ההשכלה - שכבר צברה תאוצה בשנים אלו - בכלים חדשים, חפץ לערוך רפורמה מקיפה בישיבה ולהופכה למעין "בית מדרש לרבנים" שמרני, שייעודו לגדל רבנים לקהילות ישראל ברוסיה, כאשר מוסד זה יעמוד בהנגדה לבתי המדרש לרבנים בז'יטומיר ובווילנה שפתחה הממשלה הרוסית בשביל לגדל בהם רבנים בעלי השכלה. לפי חזונו, הישיבה תתחלק לכיתות ויערכו בה בחינות, והטובים מבין התלמידים יקבלו סמיכה לרבנות. בנוסף, בישיבה יילמדו המקצועות הנחוצים לרב במגעיו עם השלטונות: השפה הרוסית, גאוגרפיה, מתמטיקה, והיסטוריה. לעומתו, הנצי"ב התנגד בחריפות לשינויים מעין אלו, וייתכן כי דעתו זו סייעה לו לזכות בראשות הישיבה[29].

הנצי"ב ורבי יוסף דוב סולובייצ'יק

רבי יוסף דוב סולובייצ'יק

כאמור, בפסק הבוררות נקבע כי הנצי"ב יכהן כראש הישיבה בעל הסמכות, ואילו רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק יכהן כמשנה לו וסמכותו תהיה מוגבלת. אמנם, ר' יוסף דוב היה נינו של מייסד הישיבה ר' חיים מוולוז'ין - אֵם אביו הייתה בתו של ר' חיים, ובשל יחוסו מעמדו היה עצמאי ולא תלוי בנצי"ב. שניהם היו שונים מאד בהליכותיהם ובסגנון לימודם, הנצי"ב היה בעל אופי רגוע ושיעוריו התמקדו בפשט התלמוד מתוך בקיאות בו. לעומתו ר' יוסף דוב היה סוער באופיו ושיעוריו היו חריפים ומפולפלים. תלמידי הישיבה נטו לשני מחנות סביב ראשי הישיבה, כאשר כל צד מכבד את רבו ומזלזל ברב השני. כתוצאה מכך התעוררו ויכוחים על סמכויותיהם של הרבנים, בהם היו מעורבים מעגלים ציבוריים מתרחבים, החל מתלמידי הישיבה והגבאים ועד הציבור הרחב[30].

בעקבות המחלוקת הגיעה שוב משלחת בוררים לוולוז'ין, שמנתה הפעם ארבעה בוררים: את ר' זלמן זאב ור' דוד טביל, הבוררים מן המחלוקת הקודמת, ועליהם נוספו ר' יוסף פיימר מסלוצק, ור' יצחק אלחנן ספקטור שכיהן אז כרב בנובהרדוק. הפסק פורסם בי"ז בחשוון תרי"ח והובררו בו כללי הסמכויות המפורטים של הרבנים: חובה שישרור שלום בין הרבנים ותלמיד שינסה לעורר מחלוקת יורחק; קבלת התלמידים נתונה בידי הנצי"ב אלא אם כן התלמיד בא עם מכתב המלצה המיועד עבור ר' יוסף דוב, אולם הרשות להרחיק תלמידים נתונה לשניהם; למרות שהנצי"ב הוא האחראי הבלעדי על חשבונות הכספים של הישיבה ותיבת הכסף תהיה בביתו, היא תנעל בשני מפתחות, אחד יוחזק אצלו ואחד אצל ר' יוסף דוב; ההחלטה על פיטורי גבאי צריכה להיות משותפת; וכן הוחלט כי משכורתם של כל אחד מהרבנים תעלה בשלושה רובל[31].

על אף שר' יוסף דוב הגדיל את סמכויותיו בעקבות הבוררות, לאחר כשבע שנים הוא עזב את משרתו בישיבה ובראשית שנת תרכ"ה התמנה לרב העיר סלוצק תחת ר' יוסף פיימר שנפטר בינתיים. תחתיו כמשנה לנצי"ב התמנה רבי חיים הלל פריד, בנו של ר' אליעזר יצחק. כאביו, גם הוא חלה ופסק מלומר שיעורים אחרי שנים קצרות. מספר רבנים חפצו למנות תחתיו את רבי אברהם דוב מאיהומן, גיסו של ר' חיים הלל וחתנו של ר' אליעזר יצחק[32]. הנצי"ב סיכל את המינוי ומינה בסוף שנת תר"ל את חתנו רבי רפאל שפירא[33].

תקופת הנצי"ב

” ...בית התלמוד הגדול, בית מלוני, מקור ששוני, בה כל מעייני... “

– הנצי"ב, העמק שאלה, וילנה תרכ"א, הקדמה

ראש הישיבה הנצי"ב

הנצי"ב כיהן בראשות הישיבה קרוב לארבעים שנה, והטביע בה את חותמו הייחודי. בימיו נשמרה השגרה של הלימוד הרצוף יום ולילה ולאורך כל השנה, לימוד כל התלמוד בהספק של דף ליום, שיעור יומי מפי ראש הישיבה ומשנהו, כאשר השיעורים חולקו ביניהם לשלושת ימי השבוע הראשונים בהם מוסר את השיעור המשנה לראש הישיבה, ולשלושת הימים האחרונים בהם מוסר הנצי"ב. ביום שישי השיעור נסוב על פסקי הרא"ש בסוגיות הנלמדות. הנצי"ב הקפיד על מסירת השיעור ללא חיסורים מצדו, גם במחיר אישי גבוה[34].

על אף שהיה סמכותי, הנצי"ב נהג באבהיות כלפי התלמידים. הוא היה נוהג לעיתים קרובות להסתובב בבית המדרש ולשוחח עמם, הם אכלו על שולחנו בליל הסדר, והוא חגג עמם בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה. בשנים המוקדמות יותר היה נהוג בפורים למנות רב של פורים שהחליף אותו כביכול בראשות הישיבה למשך יום הפורים, כאשר הנצי"ב נוכח בדרשתו ובחגיגות הפורים[35].

דרך לימודו של הנצי"ב דמתה במובנים רבים לדרך הלימוד של הגר"א. הוא עסק רבות במכלול ספרות חז"ל: בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובמדרשי ההלכה, ועמל לבאר את פשט התלמוד הבבלי על פי השוואות מדבריהם, בשילוב שימוש בהגהות נוסח[36]. אפיק נוסף בלימודו הוא העיסוק בכתבי הגאונים, והוא אף כתב פירוש על שאילתות דרב אחא. הוא המשיך במסורת השיעור בפרשת השבוע, ופרשנותו הייתה על פי דרך פשוטו של מקרא. ספרו של הנצי"ב על התורה "העמק דבר" מבוסס על שיעורים אלו[37]. למרות ההערצה בישיבה לדמותו של הנצי"ב, דרך לימודו לא נעשתה דרך לרבים[38].

בשנת תרכ"ה פרצה בוולוז'ין שרפה ובה נשרף גם בניין הישיבה[39]. לאחר כשנה של איסוף כספים, נבנה בניין חדש לישיבה[40]. בתמוז תרמ"ו נשרף בניין הישיבה פעם נוספת[41]. לאחר איסוף כספים מסיבי הבניין הוקם מחדש, והוא אף הורחב ושוכלל. כתוצאה מעלויות הבנייה הנצי"ב נותר בחובות רבים[42].

בתקופתו של הנצי"ב למדו בישיבה אלפי תלמידים, כמה מהם שנתפרסמו בהמשך חייהם: רבי חיים עוזר גרודזנסקי, רבי אליעזר רבינוביץ, רבי אהרן וולקין, רבי מלכיאל צבי טננבוים, רבי אברהם דוב כהנא שפירא, רבי חנוך אייגש, רבי זליג ראובן בנגיס והרב אברהם יצחק הכהן קוק[43].

פיקוח ומשמעת

בשל המבנה הייחודי של הישיבה, הצורך בפיקוח על התלמידים היה מצומצם יחסית. בישיבה עצמה הלימוד היה חופשי, ואף שהשיעורים נאמרו על סדר התלמוד, התלמידים לא היו מחוייבים ללמוד לפי סדר זה דווקא או לשמוע את השיעורים, ולא נערכו בישיבה מבחנים. בנוסף, הבחורים הגיעו לישיבה מרצונם הטוב, וכולם היו ברמה לימודית גבוהה דיה - כזו המאפשרת לכל הפחות להתקבל לישיבה. בשל זאת, תפקידו של המשגיח היה בעיקר להסתובב בין האכסניות של הבחורים ולבדוק שאינם מתבטלים. האיסור החמור ביותר עליו ניתן היה להתפס הוא בטלה ממוסדת, כמו משחק קלפים. בשל היחס החמור לביטול תורה העונש על כך היה סילוק מהישיבה. היו מספר איסורים אחרים, כמו העיסוק בספרי השכלה, זלזול במצווה או קיצוץ הפאות, והעונש עליהם השתנה בהתאם לנסיבות בין מניעת עלייה לתורה, הורדת סכום התמיכה או במקרים חמורים יותר סטירת לחי מהנצי"ב[44].

המצב הכלכלי

קבלה על תרומה לישיבה, שנות התר"צ

בישיבה לא היו זמני הגעה או עזיבה קבועים, ובשל כך לא היה ניתן להיערך מבחינה כספית לכמות התלמידים שעתידים לקבל קצבה[45]. מספר התלמידים בימיו של הנצי"ב הגיע לשיא של כארבע מאות ויותר כאשר רובם נתמכים מקופת הישיבה, וההוצאות עלו בהתאם[46]. סכום הקצבה השבועית לבחור היה תלוי בנתונים שונים, הן ביכולתם הכספית של משפחת התלמיד, הן ברמתו הלימודית, והן באמצעים שעמדו לרשות הישיבה באותו פרק הזמן, והוא נע בין מחצית הרובל לרובל ורבע.

הנצי"ב ניסה ככל יכולתו לייעל ולהרחיב את איסוף התרומות הן בתוך רוסיה והן מחוצה לה - בגרמניה, באנגליה ובארצות הברית[47]. הוא אף פנה מעל גבי עיתון המליץ ליהודי אמריקה בבקשה לתרום לישיבה[48]. הדו"חות הכספיים של השנים תרמ"ג-תרמ"ו פורסמו בעיתון המליץ[49], ומהם עולה כי למעשה רוב התרומות לישיבה נאספו על ידי המשולחים ברוסיה מהציבור הרחב. לעומת זאת, ההכנסות ממערב אירופה ואמריקה היו נמוכות יחסית - כמו גם התרומות מעשירי רוסיה, שכבר הושפעו עמוקות מרעיונותיה של תנועת ההשכלה, והתרומה לישיבה מהזן הישן לא הייתה בראש מעייניהם[50]. החסרון העיקרי של השימוש בשד"רים היה הנוהג כי השד"רים גובים את הוצאות נסיעתם ואת משכורתם מתוך הכסף הנאסף על ידם, כך שפעמים רבות רק כחמישים אחוז מהכסף שנאסף על ידם הגיע בסופו של דבר לישיבה. בשל סיבות אלו ואחרות המאזן הכלכלי של הישיבה היה בגירעון תמידי[51].

היחסים עם השלטונות

הנצי"ב השתדל מאד לשמור על יחסים טובים עם השלטונות הרוסיים: הוא יצא מגדרו לכבד את מושל המחוז בביקוריו בעיירה[52], נאם בטקס יום השנה להכתרת הצאר אלכסנדר[53], ובישיבה אף נערך טקס הודאה ושמחה לאחר שהצאר שרד את אסון רכבת בורקי (אנ')[54]. בפועל, במהלך השנים נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד משרד החינוך הרוסי לסגור את הישיבה בתואנה כי היא אינה עומדת בפיקוח המשרד. בשנת תרט"ז ניתן צו לסגירת הישיבה, ובוטל בעקבות התנגדותו של מושל מחוז וילנה שחשש להתמרמרות בקרב היהודים. צו שני ניתן בשנת תרי"ח לבקשת חוגי המשכילים, שסברו כי סגירת הישיבה תביא לשיפור בסיכוייהם של בוגרי בתי המדרש לרבנים מטעם הממשלה לזכות במשרות רבנות. הצו לא התבצע, ייתכן בעקבות קבלת שוחד. בשנת תרל"ט ניתן צו סגירה נוסף, והוא התבטל לבקשת שר הפנים לב מאקוב (רו'). הוא נימק את התנגדותו לצו בעובדה כי הישיבה קיימת שנים רבות ואינה גורם מזיק. בעקבות כך הישיבה אף קיבלה רשיון ממשרד החינוך הרוסי. באותה שנה אירעה גם פרשיית הלשנה. לפני השלטונות הגיע מידע על הנצי"ב, לפיו הוא מפיץ כסף מזויף ברוסיה. הוא נלקח לחקירה וכל כתביו הוחרמו. לאחר שנתברר כי מדובר בעלילה הוא שוחרר[55]. במעשה ההלשנה נחשדו בחורים שסולקו מהישיבה[56].

בעקבות קבלת הרשיון הממשלתי, חויבה הישיבה לפעול לפי התקנות משנת תר"ד לפיהן על הישיבות ללמד לימודי חול. הישיבה לא מילאה את הדרישה, לאור התנגדותו של הנצי"ב להכנסת לימודי חול בישיבה בכלל, וללימודם קודם לימודי תלמוד סדירים בפרט, והלימודים בישיבה נמשכו ללא שינוי[57]. בשנת תרמ"ז כינס הגביר היהודי שמואל פוליאקוב אספה בסנקט פטרבורג בהשתתפות גדולי הרבנים ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' יוסף דוב סולובייצ'יק, הנצי"ב ואחרים, לדון בסדרי החינוך בישיבות ובלימודים הכלליים בהם. בהחלטות האסיפה נכתב כי כל ראש ישיבה צריך למנות מורה לרוסית על מנת ללמד את תלמידי הישיבה[58]. ההחלטות נכתבו ככל הנראה כמס שפתיים והן לא יושמו ברוב הישיבות. מיד לאחר האספה נשלחה לישיבה מטעם המפקח על החינוך בפלך וילנה משלחת ביקורת שבראשה עמד יהושע שטיינברג. הביקורת ארכה כשבוע[59], ומסקנותיה היו כי הישיבה לא עומדת בדרישות הלימודים. בעקבות כך, בתחילת שנת תר"ן ניתן צו סגירה לישיבה. עקב הלחץ הכבד מצד השלטונות, החליט הנצי"ב להקים מסגרת ללימודי חול בחסות הישיבה, בה למדו כחמישים תלמידים רוסית במשך שעתיים אחת לשבוע מפי מורה גוי[60].

אגודות חובבי ציון

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין
בניין הישיבה

כבר מהמחצית הראשונה של שנות התר"ם החלה התעוררות בקרב יהודי מזרח אירופה לעידוד העלייה לארץ ישראל, התעוררות שנתרגמה בתחילתה לפריחת ארגוני חובבי ציון, והובילה בסופה לציונות ולהקמת מדינת ישראל. בשלבה הראשוני של תנועה זו, שבא לידי ביטוי במסגרת ארגוני חובבי ציון, נועדה המטרה ליישוב ארץ ישראל בצורה מסורתית, ולא כאידאולוגיה לאומית חילונית. בארגונים אלו היו חברים הן רבנים והן משכילים שהתאחדו בפעילות משותפת למען היישוב. אחד הרבנים הפעילים ביותר בחיבת ציון היה הנצי"ב, והוא אף התמנה בועידת דרוסקניק לגבאי יועץ של הארגון[61].

בשנת תרמ"ה הקים יוסף רוטשטיין - תלמיד בישיבת וולוז'ין - את אגודת "נס ציונה", שמטרתה כמטרת חיבת ציון - עידוד עלייה לארץ ישראל. המצטרפים לאגודה הוצרכו להישבע אמונים לאגודה ולשמור את המידע אודותיה בסוד. לאגודה הצטרפו כחמישים איש, רובם מהישיבה וחלקם חוצה לה. חברי האגודה תכננו לאסוף מכתבים מרבנים למען העליה לארץ ולהפיצם בעיתונים ובספרים. תוכניותיהם לא יצאו אל הפועל. בחורף תרמ"ט חשפה המשטרה הצארית את קיומה של האגודה. רוטשטיין נעצר לזמן קצר, וארכיון האגודה הוחרם. הנצי"ב התיר לחברי האגודה את שבועתם וקנס אותם בהורדת סכום התמיכה. עקב התנגדות הנצי"ב, בעיקר מטעמי הסכנה לישיבה וביטול תורה, האגודה לא המשיכה את פעילותה.

בקיץ תרנ"א נפתחה אגודה חדשה, בשם "נצח ישראל". אגודה זו נשאה אופי חרדי יותר מקודמתה, ומטרותיה היו עידוד יישוב הארץ על טהרת הקודש. גם תוכניותה של זו לא יצאו לפועל, והיא פעלה עד לסגירת הישיבה[62].

רבי חיים סולובייצ'יק ומהפכת דרך ההבנה

ר' חיים סולובייצ'יק

באמצע שנת תרמ"א עזב ר' רפאל שפירא את משרתו כמשנה לראש הישיבה, ועבר לכהן כרב העיר נובואלכסנדרובסק במקום אחיו ר' לוי שנפטר קודם לכן. תחתיו התמנה חתנו רבי חיים הלוי סולובייצ'יק[63]. ר' חיים לא היה פנים חדשות בישיבה, והוא למד בה מספר שנים קודם לכן כאברך הסמוך על שולחן חותנו. כבר בתקופה זו התרכזה סביבו קבוצת בחורים שנהגה לדבר עימו בקביעות[64]. כאשר התמנה למשנה לראש הישיבה והחל לומר שיעורים, דרך לימודו צברה פופולריות רבה, ושיעוריו הותירו רושם גדול על התלמידים. כך מתאר את שיעוריו תלמידו הרב יהודה ליב דון יחיא[65]:

הוא היה ניגש כמנתח לכל עניין תלמודי, בודק בדיקה מעולה את היסודות ההגיוניים של הסוגייה, מראה פנים לכאן ולכאן, אחרי שהיסוד ההגיוני היה מחוור ופרוש לפני השומעים, היה מעלה את המחלוקת בגמרא או בין הרמב"ם והראב"ד ומיישבה לפי שני צדדי ההגיון. [...] הוא היה מביע את הסברות הדקות ביותר באופן מוחשי. היה יופי מיוחד בהגיונו ובהבעתו. הוא היה הפסל של ההגיון התלמודי ובכוח ציורו ידע להבליט יפיו וחין ערכו...

את השיעור היה מכין ר' חיים ביחד עם קבוצת תלמידים כאשר הוא מפלפל עימם, ומתוך הדברים שנאמרו כלאחר יד היה בונה מהלך שיעור שלם. יחסו לתלמידים היה פשטני וידידותי, ומנהגו היה לדבר בלימוד עם בחורים כאשר ידו מונחת על כתפם[66].

המאפיינים העיקרים של דרך ההבנה של ר' חיים, שקרויה כיום "שיטת בריסק" על שם מקום רבנותו של ר' חיים בהמשך חייו, הם בירור העקרונות ההלכתיים העומדים בבסיס הסוגיה, חלוקה לקטגוריות, וניתוח העקרונות תוך הבחנה בין הדינים השונים ומינוח שלהם. השיטה עוסקת רבות בהסבר דברי הראשונים לאור ההגדרות, ובייחוד בדברי הרמב"ם במשנה תורה. ההפצה הראשונית של דרך הלימוד של ר' חיים נעשתה בעיקר על ידי תלמידיו מוולוז'ין ששימשו בהמשך חייהם כראשי ישיבות, הן תלמידים-חברים מתקופתו כאברך כרבי שמעון שקופ, והן תלמידים מתקופתו כמשנה לראש הישיבה - רבי ברוך בר ליבוביץ, רבי איסר זלמן מלצר, רבי משה מרדכי אפשטיין ואחרים[67].

המחלוקת על מינוי רבי חיים ברלין

ר' חיים ברלין

בסוף שנות התר"מ נחלש הנצי"ב, והחליט להתפטר מתפקידו בראשות הישיבה, ולחיות את שארית שנותיו בארץ ישראל. בקיץ תרמ"ט עבר להתגורר בוולוז'ין בנו הבכור של הנצי"ב רבי חיים ברלין, והחל לסייע לאביו בעניינים הניהוליים של הישיבה. באדר תרנ"א כינס הנצי"ב אספה במינסק, ובה הודיע לגבאי הישיבה על החלטתו לפרוש מראשות הישיבה ולהעביר את התפקיד לבנו[68]. בישיבה פרצה מחלוקת עזה בעקבות המינוי, כאשר תלמידים רבים ראו במינוי פגיעה בכבודו של ר' חיים סולובייצ'יק, שעליו לשמש מעתה כמשנה לר' חיים ברלין, וחלקים מתלמידי הישיבה טענו אף כי ר' חיים ברלין אינו ראוי לתפקיד[69]. השיקול של הנצי"ב להעדפת בנו על פני ר' חיים סולובייצ'יק היה חוסר התאמתו של האחרון לתפקיד ניהולי עקב אופיו הרחום. ר' חיים סולובייצ'יק עצמו לא התבטא על המינוי בפומבי, אולם כנראה שהוא הסתייג ממנו[70].

המחלוקת גלשה עד מהרה לפסים אלימים. התלמידים שהתנגדו למינוי פרסמו כתבי פלסתר כנגד ר' חיים ברלין, הפריעו לשיעוריו ומספר פעמים אף מנעו ממנו לגמרי למסור את השיעור. אירעו גם הפגנות אלימות שכללו השחתת רכוש. בסוכות תרנ"ב פרצו לדירתו של ר' חיים ברלין וגנבו ממנו את ארבעת המינים שלו. הנצי"ב ור' חיים סולובייצ'יק איימו כי באם הגנבה לא תוחזר ייערכו בחינות מקיפות לכלל תלמידי הישיבה, כאשר התלמידים שייכשלו בהם יסולקו מהישיבה. בעקבות האיומים הגנבה הוחזרה. לאחר החג התחדשו המהומות, ובתגובה אסרה הנהלת הישיבה על בעלי הדירות להשכיר חדרים למארגני המהומות. התלמידים המסולקים ביקשו את סליחתו של ר' חיים ברלין, ורובם נותרו בישיבה[71].

סגירת הישיבה

מבנה הישיבה, תשע"ב

השלטונות לא ראו בעין יפה את מינויו של ר' חיים ברלין בלא שדווח להם על כך. הנצי"ב ככל הנראה לא מיהר להביא את המינוי לאישור, והדבר היה בעוכריו. בנוסף הם עקבו בחשש אחר המהומות בישיבה. בכסלו תרנ"ב התקבל בלשכת המפקח על בתי הספר במחוז וילנה מכתב הלשנה, ככל הנראה מזויף, שנכתב כביכול בידי תלמידי הישיבה, בו נטען כי ר' חיים ברלין רודף בחורים העוסקים בלימודי רוסית. לאחר קבלת המכתב נערכה ביקורת בישיבה, ומסקנותיה כי הישיבה שרויה בחוסר סדר משווע. השלטונות חששו מאד ממהומות וחוסר סדר, בשל חשש שמהומות מעין אלו בקרב צעירים עשויות להתגבש בסופו של דבר לתנועות מהפכניות כנגד הצאר. הוחלט להביא לסגירת הישיבה באמצעות תקנות מרחיקות לכת, שלא נדרשו משום ישיבה אחרת. לפי התקנות שפורסמו, לימודי החול יילמדו החל מתשע בבוקר ועד לשלש בצהרים, העיסוק בתלמוד לא יעלה על ארבע שעות ביום, וייאסר הלימוד בלילה; כראשי הישיבה יוכלו לכהן רק מי שסיים בית ספר מחוזי - כלומר, אף אחד מראשי הישיבה הנוכחיים[72].

ביום רביעי ה' בשבט תרנ"ב הגיע מושל מחוז המשנה אשמיאני (אנ') בגיבוי משטרתי, והכריז על הצו לסגירת הישיבה. בניין הישיבה ננעל, והתלמידים חוייבו לעזוב את העיירה בתוך שלושה ימים[73]. בצו נוסף נגזר על הנצי"ב, ר' חיים סלובייצ'יק ור' חיים ברלין גירוש ממחוז וילנה בו שכנה הישיבה למשך שלוש שנים. ר' חיים סולובייצ'יק נסע לאביו ר' יוסף דוב בבריסק, ולאחר כשלושה חדשים נפטר אביו והוא התמנה לרב העיר תחתיו[74]. ר' חיים ברלין נסע תחילה לבנו ר' משה יצחק בדינבורג, ולאחר מכן יצא למסע גיוס תרומות לכיסוי חובותיה הגדולים של הישיבה, שעמדו על כעשרת אלפים רובל. הוא נסע למערב אירופה, והגיע עד ברלין, פריז ואמסטרדם[75]. לבסוף הוא הצליח לכסות את החובות והתמנה לרב העיר קוברין[76]. לעומתם, לנצי"ב ניתנה ארכה עד לאחר הפסח. לאחר מכן הוא קיווה לעלות לארץ ישראל ולהתגורר בירושלים. בשל החובות הרבים שהיו בעיקר באחריותו, הוא נסע לאסוף תרומות בקהילות הגדולות במזרח אירופה על מנת לפרוע את חובותיו קודם עלייתו. לאחר כשנה הוא חלה, ונפטר בוורשה בכ"ח באב תרנ"ג[77].

העילה הרשמית לסגירת הישיבה הייתה אי עמידה בתנאי לימודי החול. בשל כך הדעה הרווחת בקרב הציבור היהודי הייתה כי סגירת הישיבה נעשתה כקנוניה בין השלטונות למשכילים בכדי להלחם במסגרות המסורתיות. סירובה של הישיבה להכניס לימודי חול סדירים גם במחיר סגירתה נחשב כתקדים משפיע בעולם הישיבות עד היום, ומפורסמים בהקשר זה דבריו של ר' חיים ברלין[78]:

לזכרון, מה שהזהירני וציוה עלי מר אבא הגאון זצלה"ה הכ"מ קודם פטירתו, על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוואלאזין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול, ולסיבה זו נסגרה הישיבה, ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה, וציוה עלי באזהרה שלא להסכים לענין זה בשום אופן בלא שום הוראת היתר בעולם.

פתיחה מחדש

קול קורא לתמיכה כספית בישיבה, בעברית וביידיש, אייר תרפ"ו

לאחר שתדלנות, בסוף שנת תרנ"ד ניתן רישיון מהממשל לפתיחת בניין הישיבה מחדש[79]. רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן ממינסק, רבי אליהו חיים מייזל מלודז' ורבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק יצאו בקריאה פומבית ”להשיב שבות וואלאזין השרידה היחידה, אשר אחת היא לאמה כנסת ישראל” ולסייע בהקמתה[80]. בתוך תקופה קצרה התאספו בה כשבעים בחורים שלמדו בכוחות עצמם, כאשר הם מצטרפים לאברכי "כולל ברודסקי" (ראו להלן) שלא נסגר עם הישיבה. כרב העיר בתקופה זו כיהן רבי מאיר נח לוין, חתנו של ר' אליעזר יצחק פריד, והוא מסר שיעורים בישיבה פעמים ספורות. בתחילת שנת תרנ"ז עבר ר' מאיר נח לשמש כמגיד בווילנה, ובסוף שנת תרנ"ט התמנה לרב העיירה ולראש הישיבה ר' רפאל שפירא, שכבר כיהן בעבר כמשנה לראש הישיבה תחת חמיו הנצי"ב[81]. בתוך כשנה עלה מספר הבחורים בישיבה לכמאה וחמישים, כאשר רובם הגיעו מישיבת טלז, ומיעוטם מסלבודקה. שיעוריו של ר' רפאל שפירא, שנמסרו לעיתים רחוקות בביתו ולא בישיבה, היו על פי דרך הלימוד "לשיטתו", לפיה לכל תנא או אמורא ישנו קו מחשבה שיטתי בכל התלמוד. השיטה לא משכה אליה אוהדים רבים, בייחוד לאחר התפשטות שיטת לימודו של ר' חיים סולובייצ'יק בישיבות, ותחלופת התלמידים בישיבה הייתה גבוהה[82]. בשנת תרס"ה מונה למשגיח רבי אברהם דרושקביץ. הוא ניסה להגביל את הקריאה בעיתונות שרווחה בישיבה ללא הצלחה, ובשנת תרע"ב הוא ניסה להנהיג לימוד סדר מוסר קבוע, בתגובה התלמידים פתחו בשביתה והסדר בוטל. באותה שנה מינה ר' רפאל את בנו רבי יעקב שפירא לר"מ בישיבה, והוא מסר בה שיעורים קבועים. כתוצאה מכך הישיבה הצליחה להתייצב ולעטות צביון ישיבתי[83]. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בסוף שנת תרע"ד עזבו בחורים רבים את וולוז'ין, ונותר בה גרעין מצומצם של תלמידים. לאחר מתקפת ברוסילוב התקרבה החזית לעבר וולוז'ין, ובקיץ תרע"ו נטשו את העיירה ר' רפאל ותלמידיו והתמקמו בעיר מינסק, בה שהה כבר חתנו של ר' רפאל, ר' חיים סולובייצ'יק. הנהגת הישיבה לא הצליחה לשמר סביבה תלמידים, והם התפזרו לכל עבר. ר' רפאל נותר במינסק עד לפטירתו בכ"ג באדר ב' תרפ"א[84].

בין שתי המלחמות

לאחר המלחמה וולוז'ין נכללה בתחום מחוז נבהרדק (אנ') שבמדינת פולין. גורמים שונים בציבור היהודי החלו בפעולות לחידוש הישיבה, ובשנת תרפ"א נוסד בווילנה לרגל שנת המאה לפטירתו של ר' חיים מוולוז'ין ועד לפתיחת הישיבה בראשות הרב שמואל פריד, בנו של ר' חיים הלל. הוועד השיג מימון מעזרת תורה והוא פנה אל רבי משה סולובייצ'יק בבקשה לעמוד בראשות הישיבה לכשתוקם. באותו הזמן הגיע ר' יעקב שפירא לוולוז'ין, התמנה לרב העיירה והחל בשיקום הקהילה, תוך שהוא דורש כי הישיבה תפתח בראשותו. לבסוף הרב סולובייצ'יק לא השיג תמיכה מספקת, והישיבה נפתחה על ידי הרב שפירא בא' באדר תרפ"ב[85]. למרות ההתנגדות העזה לתנועת המוסר ששררה בישיבה בגילגוליה הראשונים, עם חידוש הישיבה הונהג בה סדר מוסר, ובשנת תרפ"ו אף מונה רבי יצחק ויינשטיין למשגיח מוסרי, והוא החל במסירת שיחות מוסר[86]. עם הקמת ועד הישיבות, שנועד לרכז את התרומות לכלל הישיבות בפולין, נקבעה ההקצאה לישיבת וולוז'ין על ארבעה אחוזים מכלל התקציב. בשנת תרפ"ה החל הרב שפירא בתכנון העברת הישיבה לארץ ישראל, תכנית שבסופה לא יצאה לפועל[87]. בשנת תרפ"ז הגיע מספר התלמידים לכשבעים, ובאותה השנה חלה ר' יעקב שפירא ונחלש. למרות מחלתו הוא המשיך בניהול הישיבה ובמסירת השיעורים ככל שהיה באפשרותו, אם כי הירידה במצבה הגשמי והרוחני של הישיבה עקב היעדרויותיו הממושכות הורגשה היטב[88].

שנים אחרונות והחורבן בשואה

חיילי הוורמאכט בוולוז'ין

בשנת תרצ"ג כבר היו בישיבה פחות מארבעים בחורים והיא שקעה בחובות גדולים. לבקשת ר' חיים עוזר גרודזנסקי, ביקרו בישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי משה שצקס ורבי מאיר קרליץ, והם החליטו כי מי שינהל את הישיבה בפועל יהיה חתנו של ר' יעקב, רבי חיים וולקין, שעוד קודם לכן שימש כר"מ בישיבה. ר' יעקב שפירא נפטר ממחלתו בט' באייר תרצ"ו, ותחתיו התמנה כראש הישיבה חתנו ר' חיים וולקין. הוא ניסה לחדש את פני הישיבה ולהגדיל את מספר התלמידים בה. הוא נעזר רבות באביו רבי אהרן וולקין מפינסק בגיוס כספים למען הישיבה[89]. עם פרוץ מלחמת העולם השניה ומימוש הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נפלה וולוז'ין לשליטת ברית המועצות. בתשרי ת"ש כבשו חיילי הצבא האדום את העיירה, ומייד החלו השלטונות הבולשביקים לפעול לסגירת כלל המוסדות היהודיים ולהלאמת המפעלים ובתי העסק. יהודי העיר החלו בבריחה לכיוון וילנה, שהייתה אמורה להישאר בשליטת ליטא העצמאית. במהלך חורף ת"ש ברחו רוב תלמידי הישיבה יחד עם תושבי העיירה לווילנה, לעומתם קבוצה קטנה מתלמידי הישיבה החליטו להישאר בזאגר. ר' חיים וולקין נותר לוודא שכל התלמידים עזבו, ורק בקיץ של אותה השנה הוא עבר את הגבול לליטא והגיע לווילנה. בווילנה חודשה פעילות הישיבה, ור' חיים חזר למסור שיעורים בפני תלמידיה. לאחר זמן קצר כבשו הרוסים גם את וילנה, ור' חיים עמל להשיג אשרות יציאה לכלל תלמידיו. בתחילה הוא חשב להעביר את הישיבה בשלמותה לארץ ישראל, אבל ככל שעבר הזמן נראה כי סיכוייה של הישיבה לצאת מאירופה יחדיו אפסו. בסוף חורף תש"א התלמידים כבר התפזרו, וחלקם הצליחו לברוח לארץ ישראל, לארצות הברית או ליפן. ר' חיים וולקין עצמו לא הצליח להשיג את הכספים הדרושים לצרכי הנסיעה והוא נותר בווילנה. לאחר הכיבוש הגרמני של וילנה בסיוון תש"א במסגרת מבצע ברברוסה, נרצחו שארית רבני ותלמידי הישיבה בידי הנאצים בפונאר[90].

כולל ברודסקי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כולל ברודסקי

בסוף שנת תרמ"ו ייסד התעשיין ישראל ברודסקי קרן בסך עשרים וחמש אלף רובל לטובת כולל אברכים שיפעל בחסות הישיבה, בו ילמדו בקביעות עשרה אברכים, כאשר שהות כל אברך תעמוד על בין שלוש לחמש שנים[91]. הכולל לא נסגר יחד עם הישיבה, ובשל כך הוא מילא תפקיד חשוב בביסוס הישיבה לאחר פתיחתה מחדש[92].

הנצחה

הטבעה של דגם בנין הישיבה על מטבע של 10 רובל

חתנו של ר' יעקב שפירא, רבי שמעון לנגבורט, עלה לארץ ישראל בשנות המלחמה, והקים את כולל האברכים "ישיבת גאוני וולוז'ין" בתל אביב. בהמשך השנים הכולל הועבר לבני ברק והוא שוכן כיום בבניין ישיבת גאון יעקב ברחוב נחמיה בעיר[93]. בשנת תשמ"ד הקים רבי אליהו חיים שפירא, בנו של רבי ישראל איסר שפירא ונכדו של ר' רפאל, את הכולל "ישיבת וולוז'ין" בשכונת הבוכרים בירושלים[94].

מבנה הישיבה שבנה הנצי"ב בשנת תרמ"ז נותר בשלמותו, והוא עמד שומם במשך רוב שנות השלטון הקומוניסטי. במשך תקופה מסויימת הבניין שימש כמסעדה[95]. מספר שנים לאחר עצמאות בלארוס הבניין נמסר לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות במדינה, ונעשו בו שיפוצים שונים. בקיץ תשפ"ג הקצה משרד התרבות של בלארוס (רו') תקציב מיוחד לטובת שיקום ושיחזור מבנה הישיבה, ובמקום החלו עבודות ארכאולוגיה ושחזור[96].

על שם הישיבה קרוי רחוב ישיבת וולוז'ין בשכונת נווה צדק בתל אביב-יפו. בשנת תש"ע הנפיק הבנק הלאומי של בלארוס (אנ') מטבע הנצחה של עשר רובל שעליו הוטבע דגם בניין הישיבה.


ראו גם

לקריאה נוספת

ספרות מחקר
  • שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ה
  • מרדכי ברויאר, אוהלי תורה: הישיבה תבניתה ותולדותיה, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ד
  • בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשע"ד
  • משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תל אביב תשל"ב
  • דב אליאך, אבי הישיבות: מרן רבנו חיים מוולאז'ין, ירושלים תשע"ב
  • תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוואלאז'ין, ירושלים תשס"א
  • הרב משה צבי נריה, פרקי ולוז'ין, ירושלים תשכ"ד
ספרות זכרונות
  • עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, הוצאת מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים תשס"ד, שער ראשון
  • מאיר בר-אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, תל אביב תרצ"ט
  • אליהו זאב לוין אפשטיין, זכרונותיי, תל אביב תרצ"ב, עמ' 32-28, 347-342
  • יצחק ניסנבוים, עלי חלדי, ורשה תרפ"ט, עמ' 46-40
  • אברהם א' שירוטקין, 'תל שהכל פונים אליו', השחר, כסלו תרל"ז, עמ' 119-112; טבת תרל"ז, עמ' 169-161
  • משה אלעזר אייזנשטט, 'ישיבת וולוז'ין', העבר, יד (תשכ"ז), עמ' 172-159
  • הרב יהודה ליב דון יחיא, 'בישיבת ולוז'ין (קטעי זכרונות)', נתיבה, י"א באב תרצ"ו; המשך, ט' באלול תרצ"ו; המשך, י"ח בתשרי תרצ"ז; המשך, ו' בכסלו תרצ"ז
  • אבא בלושר, 'ביאליק בוולוז'ין', מאזנים, ד (תרצ"ה), עמ' 136-120
  • מנחם מנדל זלטקין, 'ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק', שביבים, א (פריז תשט"ו), עמ' 64-56

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישיבת וולוז'ין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ דב אליאך, אבי הישיבות: מרן רבנו חיים מוולאז'ין, ירושלים תשע"ב, עמ' 106-104.
  2. ^ כתב יד של האגרת, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית. המכתב נדפס לראשונה ע"י ברוך יעקב ישראלזון, מכתב עוז, קול מחזיקי הדת, 7 בינואר 1886, ולאחר מכן בשינויי נוסח מעטים ע"י ר' זאב רדונסקי, 'לחוקרי קדמוניות', הפלס, טבת תרס"ב, עמ' 140–143.
  3. ^ פורסם ע"י יוסף מיכאל שרשבסקי, 'לחוקרי קדמוניות', הפלס, אדר א' תרס"ב, עמ' 293.
  4. ^ אליאך, אבי הישיבות, עמ' 104-98.
  5. ^ נחום לאם, תורה לשמה: במשנת רבי חיים מוולוז'ין ובמחשבת הדור, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב, עמ' 29.
  6. ^ נפש החיים, שער ד' פרק י"א.
  7. ^ שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, מרכז שזר, ירושלים תשס"ה, עמ' 52-44.
  8. ^ גיל הנישואין המקובל בתקופה זו היה בסביבות גיל שלוש עשרה.
  9. ^ רשימות תלמידים מהשיעור בפרקי אבות יצאו ע"י ר' יהושע השל לוין, רוח חיים, וילנה תרי"ט.
  10. ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, דרכי הלימוד בישיבות ליטא במאה התשע עשרה, ירושלים תשס"ד, עמ' 23-13.
  11. ^ ראה הקדמתו לספרו לזכר לישראל, וילנה והורדנה תקצ"ד. על אודותיו כתב יצחק ריבקינד, 'ראש ישיבה אלמוני בוולוזין - ר' יחיאל מיכל מנשויז', ספר טורוב, בוסטון תרצ"ח, עמ' 239-232.
  12. ^ ר' דוד הכהן אשכנזי, ברכת ראש, פיוטרקוב תרנ"א, הקדמה.
  13. ^ ר' חיים הלל פריד, חוט המשולש, וילנה תרמ"ב, הקדמה.
  14. ^ ר' חיים יוסף ממסטיסלב, בנין של שמחה, וילנה תרכ"ט, הקדמה.
  15. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 45, 58-54.
  16. ^ לתיאורי תלמידי הישיבה בתקופה זו ראו מכתבו של ר' יוסף משה מקריניק, בתוך: ר' משה שמואל שמוקלר, תולדות רבנו חיים מוואלוזין, וילנה תרס"ט, עמ' 35-33; ר' דוד טביל ממינסק, בית דוד, ורשה תרי"ד, הקדמה, ותיאורי תלמידו ר' יהודה אפשטיין בשמו בתוך: סערת אליהו, ורשה תרל"ז, עמ' 46, ובהקדמתו לספרו מנחת יהודה, ורשה תרל"ז, עמ' 4; ודברי בן התקופה רבי דוד מנובהרדוק בהספדו על ר' חיים, גליא מסכת, וילנה תר"ה, עמ' 66.
  17. ^ מכתבי קבלה שכתב לגבאים פרסמו אליעזר רפאל מלאכי, 'מכתב מר' יצחק מוואלוזין', אור המזרח יא (תשכ"ג), עמ' 19; הרב משה צבי נריה, פרקי ולוז'ין, ירושלים תשכ"ד, עמ' 31-30 הערה 11א. וראו גם את הודעתו של ר' יצחק בסוף הקדמתו לספרו של אביו, נפש החיים, וילנה והורדנה תקפ"ד, ואת אגרותיו למען הישיבה שהדפיס ר' אלחנן שפירא בסוף פה קדוש, ירושלים תשנ"ד, עמ' רנ-רנד.
  18. ^ שאול שטמפפר, 'ה'פושקע' וגלגוליה - קופת ארץ ישראל כתופעה חברתית', קתדרה, 21 (תשמ"ב), עמ' 96-95.
  19. ^ רבי ברוך הלוי אפשטיין, מקור ברוך, ג, וילנה תרפ"ח, עמ' 1195, מפי אביו ר' יחיאל מיכל, תלמיד הישיבה.
  20. ^ רשימות תלמידים משיעורי החומש נדפסו בשם פה קדוש, ורשה תר"נ, ומשיעורי מסכת אבות בשם מילי דאבות, וילנה תרמ"ח.
  21. ^ ראו הסכמותיהם של ר' שאול קצלנבוגן ור' אברהם אבלי פאסוועלער בתחילת נפש החיים.
  22. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 74-61.
  23. ^ ר' יהודה לייב בן שמשון, זכרון שמשון, וילנה תרל"ט, הקדמה, עמ' 5.
  24. ^ את כתב המינוי לראשות הישיבה שקיבל ר' אליעזר יצחק מגבאי הישיבה עשרה ימים לאחר פטירת חותנו ר' יצחק, פרסם מיכל רבינוביץ, 'תעודות לתולדות הישיבה בוולוז'ין', קבץ על יד טו (תשי"א), עמ' רכד-רכו.
  25. ^ ראו בזכרונותיו של שמואל ליב ציטרון, 'מלחמת הדינסטיות בישיבת וולוזין', רשומות, א (תרע"ח), עמ' 123–135; ומאמרו של הרב אליעזר הכהן כ"צמאן, 'לדמות הגאון ר' יהושע העשיל לעווין זצ"ל', ישורון, ה (אדר תשנ"ט), עמ' תשנז-תשסו.
  26. ^ את הפסק פרסם רבינוביץ, 'תעודות', קבץ על יד טו, עמ' רכו-רכט.
  27. ^ הלל נח מגיד שטיינשניידר, עיר ווילנא, וילנה תר"ס, עמ' 91.
  28. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 90-84.
  29. ^ אליהו זאב לוין אפשטיין, זכרונותיי, תל אביב תרצ"ב, עמ' 342.
  30. ^ הפרטים אינם ברורים כל הצורך. ראו את תיאוריהם של אפשטיין, מקור ברוך, ד, עמ' 1695-1693; מאיר בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, תל אביב תרצ"ט, עמ' כג-כד; יעקב ליפשיץ, תולדות יצחק, ורשה תרנ"ז, עמ' 58. וראו את השערתו של שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 95.
  31. ^ נוסח הפסק נדפס בידי ליפשיץ, תולדות יצחק, עמ' 63-62, ובשינוי קטן בידי אפשטיין, מקור ברוך, ד, עמ' 1693-1692.
  32. ^ ראו מכתבים לגבאי הישיבה שכתבו ר' אליהו חיים מייזל (רבינוביץ, 'תעודות', קבץ על יד טו, עמ' רכט-רל), ר' יצחק אלחנן ספקטור (המקור באוסף הספרייה הלאומית), ור' מרדכי גימפל יפה (המקור באוסף הספרייה הלאומית).
  33. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 98-90.
  34. ^ בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' יב-יג.
  35. ^ בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' לז-מב; מ' אייזענשטאדט, פורים־רב, הצפירה, 19 במרץ 1916.
  36. ^ השיעורים שמסר בישיבה יצאו לאור בספר מרומי שדה, ירושלים תשי"ד.
  37. ^ הנצי"ב, העמק דבר, וילנה תרל"ט, הקדמה.
  38. ^ טיקוצ'ינסקי, דרכי הלימוד, עמ' 38-30.
  39. ^ א' ראפאפארט, חדשות שונות, המגיד, 30 במאי 1865.
  40. ^ דובער אייזענשטאט, וואלאזין, הכרמל, 31 במאי 1866.
  41. ^ הנצי"ב, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 18 ביולי 1886.
  42. ^ הנצי"ב, מודעה רבה לאורייתא, הצפירה, 15 בספטמבר 1886. וראו זכרונותיו של בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' א-ה, טז-יט, כו-כט.
  43. ^ הנצי"ב כותב באגרת משנת תרמ"א (יעקב קוסובסקי־שחור, אגרות הנצי"ב מוולאזין, בני ברק תשס"ג, עמ' קב): ”ויהי שם ה' מבורך כי רוב הרבנים בליטא וזאמוט אשר בזה הדור החדש חברי הישיבה הק' המה”. רשימה מפורטת אצל תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוואלאזין, א, ירושלים תשס"א, עמ' 126-123.
  44. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 131-125.
  45. ^ אם כי תלמידים רבים היו באים בראשית החורף או הקיץ, והישיבה נהגה לפרסם בעיתונות את תנאי הקבלה. לדוגמה: שלמה דוד דינקין, מודעה, המליץ, 28 בספטמבר 1885.
  46. ^ כבר באגרת משנת תרכ"ט הנצי"ב מביע קושי גדול בהחזקת הישיבה, ראו: אגרות הנצי"ב עמ' צד.
  47. ^ באגרת משנת תרל"ה (אגרות הנצי"ב, עמ' סו) הוא כותב: ”כל עמלי עד כה להרחיב רגלי המשולחים שי' לארץ מרחקים בכל מאמצי כח כו' לא עלתה לי”. וראו שם עמ' קה-קט מכתבו לרבי משה אריה במברגר מבאד קיסינגן בעניין איסוף תרומות בגרמניה, ושם עמ' קיז פנייתו ליהודי גרמניה.
  48. ^ הנצי"ב, עזרת סופרים, המליץ, 16 בפברואר 1885.
  49. ^ ישיבה של מעלה, המליץ, 16 בפברואר 1885; הכנסה מישיבה הק' עץ חיים מקיץ תרמ"ד וחורף תרמ"ה פ"ק וואלזין, המליץ, 18 במאי 1885; חשבון הפרנסה לישיבה הק' עץ חיים פעיה"ק וואלאזין בקיץ תרמ"ה וחורף תרו"מ, המליץ, 4 ביוני 1886.
  50. ^ עם זאת הנצי"ב לא ויתר לגמרי על תמיכתם, וניסה לפנות גם לשכבת האליטה הכלכלית בבקשת תרומות, ראו מכתביו לאברהם אליהו הרכבי, אגרות הנצי"ב, עמ' ק-קה.
  51. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 204-197.
  52. ^ יוסף בן ציון דעמאנט, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 26 ביוני 1888.
  53. ^ יוסף בנציון דעמאנט, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 7 ביוני 1888.
  54. ^ אבש"ר, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 3 בינואר 1889.
  55. ^ אי"ש ימינ"י, מעשים בכל יום - סנט פטרבורג, המליץ, 24 ביוני 1879.
  56. ^ אר"ז, החרב המתהפכת!, המליץ, 15 ביולי 1879; בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' ו-ט.
  57. ^ ראו ציטוט ממכתב הנצי"ב אצל אר"ז, ישיבה של מעלה, המליץ, 13 בפברואר 1885; ומכתבו לנכדו, נשמת חיים: פירות החב"ר, ירושלים תשס"ח, עמ' ח-ט.
  58. ^ אגרות הנצי"ב, עמ' ע-עד. את צילום ההחלטות המקורי הדפיס אליעזר שטרן, תולדות רבינו יצחק אלחנן ספקטור, מכון ירושלים תש"ע, עמ' 56. על אסיפה זו ראו: יעקב הלוי ליפשיץ, זכרון יעקב, ג, קובנה תר"צ, עמ' 157-153.
  59. ^ זבד"ה, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 28 בפברואר 1887; אגרות הנצי"ב, עמ' קכט.
  60. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 225-209.
  61. ^ מכתבים רבים של הנצי"ב העוסקים בפעילות זו הדפיס אלתר דרויאנוב, כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, תל אביב תשמ"ג, לפי המפתח.
  62. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 193-185. הרחיב בפרשה זו ישראל קלוזנר, תולדות נס ציונה בוולוז'ין, ירושלים תשי"ד.
  63. ^ רשימות השיעורים שרשם ר' חיים לעצמו נדפסו בשם שיעורי רבנו חיים הלוי, ירושלים תשנ"ח, והם מתחילים בדיוק היכן שהפסיק חותנו ר' רפאל, ראו: תורת רפאל, ירושלים תש"ג, הקדמה.
  64. ^ רבי אליהו אהרן מילייקובסקי, אהלי אהרן, תל אביב תרצ"ו, עמ' רב.
  65. ^ ממאמרו 'בישיבת ולוז'ין (קטעי זכרונות)', נתיבה, י"א באב תרצ"ו, צוטט במאמר 'לדמותו של הרב המחבר', בסוף ספרו בכורי יהודה, לוצין תרצ"ט, עמ' 8-6.
  66. ^ זכרונות על ר' חיים בישיבה ליקט שמעון מלר, רבן של כל בני הגולה: תולדות רבינו חיים הלוי סאלאווייציק מבריסק, א, ירושלים תשע"ד, עמ' 324-281.
  67. ^ טיקוצ'ינסקי, דרכי הלימוד, עמ' 56-53, 75.
  68. ^ הזמנה ששלח הנצי"ב לאספה נדפסה באגרות הנצי"ב, עמ' קלט. דיווח אודות האספה אליעזר בראן, מעשים בכל יום - מינסק, המליץ, 6 במרץ 1891.
  69. ^ בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' צב-צו.
  70. ^ ר' שמואל הלוי, ספר הזכרון לרבי יצחק אייזיק הלוי, בני ברק תשכ"ד, עמ' כז.
  71. ^ שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 239-226, ע"פ הדו"ח הפנימי של משרד החינוך הרוסי, שם עמ' 262-256.
  72. ^ תרגום התקנות מרוסית: על אודות ישיבת וואלאזין, המליץ, 7 במרץ 1892. לתרגום הדו"חות הרוסיים הפנימיים ראו: שטמפפר, הישיבה הליטאית, עמ' 262-255, וניתוחם שם בעמ' 247-241.
  73. ^ משה חיים גרייאווער, מעשים בכל יום - סלאנים, המליץ, 15 בפברואר 1892. תיאור מפורט יותר אצל בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' קט-קיז.
  74. ^ חיים דוב הלוי לעוויצקי, אבל כבד, המליץ, 5 במאי 1892.
  75. ^ יעקב קוסובסקי־שחור, נשמת חיים: מאמרים ומכתבים, בני ברק תשס"ג, עמ' שמ-שמא; הנ"ל, נשמת חיים: שאלות ותשובות, בני ברק תשס"ג, עמ' שנ.
  76. ^ בן-ציון אייזנשטט, דורות האחרונים, א, ניו יורק תרע"ג, עמ' 72.
  77. ^ אגרות הנצי"ב, עמ' קמה-קמח; מאיר בר אילן, רבן של ישראל, ניו יורק תש"ג, עמ' 149-143.
  78. ^ נשמת חיים: מאמרים ומכתבים, עמ' קכא. לצילום האוטוגרף ראו: שמחה רז, צדיק יסוד עולם: מסכת חייו של רבי אריה לוין, ירושלים תשנ"ז, עמ' 142.
  79. ^ אליעזר ליב פערסקי, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 25 באפריל 1894.
  80. ^ את צילום האוטוגרף הדפיס ראובן דב דסלר, שנות דור ודור, ו, ירושלים תש"פ, עמ' שכו.
  81. ^ מרדכי יונה לוריא, בארצנו - באברויסק, המליץ, 18 ביוני 1899.
  82. ^ ר' משה שמואל שפירא, ר' משה שמואל ודורו, ניו יורק תשכ"ד, עמ' 91-77.
  83. ^ בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, מרכז שזר, ירושלים תשע"ד, עמ' 57-55.
  84. ^ יצחק ריבקינד, אחרון לתקופה, העברי, 6 במאי 1921.
  85. ^ פראווינץ־שפיגעל, היינט, 26 במרץ 1922.
  86. ^ רבי דב כ"ץ, פולמוס המוסר, ירושלים תשל"ג, עמ' 280.
  87. ^ בן־ציון שפירא, אגרות לראי"ה, ירושלים תש"ן, עמ' ערה-רעו.
  88. ^ קליבנסקי, כצור חלמיש, עמ' 87, 153-149, 223.
  89. ^ מכתב המלצה שקיבל ר' חיים וולקין מר' חיים עוזר גרודזנסקי נדפס ע"י יעקב קוסובסקי־שחור, אגרות ר' חיים עוזר, א, בני ברק תשס"א, עמ' קעז-קעח.
  90. ^ אברהם וואלקין, אהרן בכהניו: תולדות הגאון רבי אהרן וואלקין מפינסק בעל בית אהרן, ניו יורק תשפ"א, עמ' 237-215. לרשימת תלמידי הישיבה שנרצחו: גאון יעקב, תל אביב תשי"ג, עמ' קעג.
  91. ^ שלמה דוד דינקין, מעשים בכל יום - וואלאזין, המליץ, 10 בנובמבר 1886. תקנות הכולל פורסמו ע"י רבינוביץ, 'תעודות', קבץ על יד טו, עמ' רל-רלג.
  92. ^ ליפשיץ, זכרון יעקב, ג, עמ' 147-145.
  93. ^ הרב שמעון לנגבורט זצ"ל, תמורה 68, כ"ג אייר תשמ"ג, עמ' 9.
  94. ^ אהלי חיים, ירושלים תשנ"א, עמ' ח, שמד.
  95. ^ נח זבולוני, ישיבת וולוז'ין הפכה למסעדה, מעריב, 21 בינואר 1979.
  96. ^ ישראל רוזנר, מדינת בלארוס משפצת ומשקמת את בניין ישיבת וואלוז'ין במחוז מינסק, יתד נאמן, ז' באב תשפ"ג, עמ' 63.
  97. ^ תגובת ר' חיים ברלין: נשמת חיים: מאמרים ומכתבים, בני ברק תשס"ג, עמ' שכט-שלא
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ישיבת_וולוז%27ין&oldid=2531230"