בני המדינה (מדינת ישראל)

מתוך המכלול
(הופנה מהדף ישראלי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות בשינויים שבוצעו בו. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.
Disambig RTL.svg המונח "ישראלי" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישראלי (פירושונים).
בני המדינה
רבי ישכר דב רוקחרבי מנחם מנדל שפרןרבי יוסף שלום אלישיבבאבא סאליהרב ישראל מאיר לאורבי עובדיה יוסףמשה דייןדוד בן-גוריוןיצחק רביןמנחם בגיןבנימין נתניהואריאל שרוןאילן רמוןצבי יחזקאלילירן טנקמןאריה דרעיהרב יצחק דוד גרוסמןהרב שג"ראחמד טיביחמאד אבו דעאבסעלי סלאםאהוד בנאיאליעזר בוצריצחק מאיר הלפגוט24 אישים ישראלים
אודות התמונה
אוכלוסייה
{{{אוכלוסייה}}}
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ישראלישראל  ישראל כ-8,522,000 ‏[1]

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית 106,839[2]
הודוהודו  הודו 60,000
קנדהקנדה  קנדה21,320[3]
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת 11,892[4]
אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה 7,500

שפות
עברית, ערבית (רשמיות), אנגלית
דת
יהודים (רוב), מוסלמים, נוצרים, דרוזים, שומרונים
קבוצות אתניות קשורות
יהודים אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים; ערבים פלסטינים, בדואים, צ'רקסים, דרוזים, שומרונים

בני המדינה (מדינת ישראל) (בעברית ישראלים בערבית: إسرائيليون (קרי: יִשְרַאִילִיוּן)) הם אזרחי מדינת ישראל, תושבי מדינת ישראל או כאלו השוהים במדינות אחרות. על פי חוק האזרחות, התואר בן המדינה ומתן האזרחות נקבעים בדין דם, ועל כן עוברים מדור לדור (בהגבלה לדור אחד) בשונה ממתן אזרחות על פי דין הקרקע.

המונח "בני המדינה" בלשון הקודש מקורו מספר עזרא, פרק ב', פסוק א' "וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה וכתב רש"י (שם) ואלה בני המדינה - אלה בני ישראל אשר ממדינת ארץ ישראל ". המונח בני המדינה שכיח מאד בלשון חז"ל, ואף בלשון הראשונים והאחרונים כמו לדגמה 'בני מדינת פולין' [5] 'בני מדינת איילשז"א' [6]. המונח בני המדינה דומה למונחים "בני הבית" "בני העיר" וכדומה.

המונח ישראלים בעברית מודרנית נגזר מלשון הקודש בהקשר לעם ישראל ותוך ניסיון לחלן את המונח. המיינסטרים של היהדות החרדית מנוכר למונח "ישראלים", שמחוץ להקשר "העם הנבחר" [7] וככלל לא מזדה עם התואר "ישראלי" במובן האזרחי של המילה.[8]

עם ישראל המהווה את רוב אוכלוסיית המדינה. מדינת ישראל יצאה לעצמאות תחת הגדרתה כמדינה יהודית, אך בד בבד התחייבה לקיים שוויון זכויות מלא לכול בני המדינה. המתח שבין הגדרת המדינה הבנויה בצורה דמוקרטית למדינה המהווה בית לבני העם היהודי, כדת וכלאום גם יחד, מקשה על גיבוש זהות חד משמעית של בני המדינה, מעבר למעמד האזרחי, והוביל לגישות שונות ביחס לאופי המדינה.

המדינה היא מדינה רב תרבותית, הן מבחינה דתית והן מבחינה תרבותית. במהלך שנות היווסדה והתפתחותה כמדינה יהודית, פתחה את שעריה לגלי עלייה מאזורים שונים בעולם, מאירופה, תימן, צפון אמריקה, ארצות ערב, איראן, ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. בקיבוץ קהילות זה עודדה תרבות כור היתוך, והחיבור בינם לבין תושבי הארץ הוותיקים (עיקרם ערביי ארץ ישראל ואנשי היישוב הישן) יצר אופי ישראלי רב תרבותי. גם בהקשר הזה ישנו פולמוס סביב אפשרותה של תרבות כזו להתגבש במתח שיוצר אופייה הדואלי של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית.

מחוץ לארץ ישראל עיקר תפוצת בני המדינה וצאצאיהם היא בצפון אמריקה וברחבי אירופה. מספרם המוערך של בני המדינה הגרים מחוץ לארץ ישראל נאמד בכ-750,000, כעשירית מכלל בני המדינה.

הרכב אוכלוסיית בני המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של ישראל

בשל היות מדינת ישראל דמוקרטיה דתית, פילוח האוכלוסייה נעשה קודם על פי הדת המולדת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתוך 8 מיליון בני המדינה החיים בישראל, כ-75% הם בני לאום יהודי מכול הרקעים. נתונים אלה כוללים כ-350,000 מתיישבי הגדה המערבית. מקרב המיעוטים, 21% הם ערבים וכ-4% "אחרים".[9]

מבין היהודים בני המדינה, כ-68% נולדו בישראל (צברים) והיתר עולים. כמחצית מהצברים הם יוצאי יהדויות אירופה-אמריקה (אשכנזים) וכמחצית יוצאי מדינות אסיה-אפריקה (מזרחים). כ-130 אלף הם עולים מאתיופיה או צאצאיהם. בשל תרבות כור ההיתוך, אשר עודדה בקרב בני המדינה היהודים, שיעור הנישואים בין-עדתיים בישראל הוא גבוה ובמחקר משנת 1995 נמצא כי כ-25% מהילדים בני 0–10 הם צאצאים לנישואים שכאלה, במגמה הולכת וגדלה. שיעור נמוך יחסית של נישואים בין-עדתיים נמצא בין בני המדינה מעדת ביתא ישראל לבין בני המדינה מעדות אחרות.[10]

בעשורים האחרונים חלה מגמה גוברת של ירידה מישראל בקרב היהודים, והסברה היא שהירידה היא לצורך שיפור רמת החיים או מתוקף קליטה לקויה בקרב עולים. הקהילה של בני המדינה הגדולה ביותר מחוץ למדינת ישראל היא קהילת האמריקאים בני מדינת ישראל המונה כ-100,000 "יורדים".[11]

מבין ערביי ישראל 83% הם בני הדת המוסלמית, רובם משתייכים לפלג הסוני, כ-11% נוצרים ו-5% דרוזים. לצד היותם מיעוט דתי, הדרוזים מהווים גם מיעוט אתני. לפי חלוקה זו הדרוזים מהווים כ-8.5%, והבדואים כ-9% מכלל הערבים בני המדינה.[12]

יהודים בני המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ישראל

יהודים בני המדינה מהווים את הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, כ-42% מכלל יהודי העולם וכ-75.37% מכלל אוכלוסיית ישראל. לפני קום המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית כ-650,000 נפש, אך מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל אוכלוסייה זו גדלה כתוצאה מגלי הגירה וריבוי טבעי. ההגירה, שבהקשר היהודי נקראת עלייה לארץ ישראל, הובילה לחברה ישראלית יהודית מגוונת מבחינה אתנית ודתית.

רוב יהדות ישראל מנהלת אורח חיים חילוני, אך היא מגוונת ומרובת זרמים. יהדות ישראל מדברת את שפתה הרשמית של מדינת ישראל, היא העברית הישראלית, וכשני שלישים ממנה מתגייס לצבא ההגנה לישראל על פי חוק.[13]

בני המדינה לא יהודים

בני המדינה לא יהודים הם אסופת קבוצות מיעוט בישראל. קבוצות אלה מגוונות מבחינה אתנית ודתית ומהוות יחדיו כרבע מאוכלוסיית המדינה. ערביי ישראל מהווים קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בהקשר האתני-דתי.

עם קום המדינה הוגדר במגילת העצמאות על ידי בית המשפט העליון כי קיום שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחי המדינה, ללא הקשר דת, גזע ומין, הוא עקרון יסוד חברתי. עקרון זה עומד במבחן לאורך שנות קיומה של המדינה, נוכח טענות על אפליה דתית[14] וקיומם של גילויי גזענות בישראל.[15]

ערבים בני המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערביי ישראל

ערבים בני המדינה הם אזרחי ישראל שמקורם בחצי האי ערב והם אינם יהודים. במובן השגור של המונח, הכוונה היא לערביי ארץ ישראל שנשארו בגבולות המדינה בתום מלחמת העצמאות, ועל כן קיבלו אזרחות במדינה.

הערבים בני המדינה מורכבים מרוב מוסלמי סוני ומיעוט שיעי, נוצרי, דרוזי ובדואי שיחדיו מהווים כ-21% מכלל אוכלוסיית ישראל. על אף הגיוון האתני והדתי, רובם ככולם מדברים בניבים שונים של השפה הערבית. הערבית הספרותית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

מיעוטים נוספים

פרט למיעוטים המשתייכים למכלול הערבי-ישראלי, 4% מאוכלוסיית בני המדינה אינם משתייכים למיעוט הערבי, אך גם אינם יהודים. רבים מאלה הם בעלי אתניות רוסית אשר עלו יחד עם יהודי ברית המועצות לשעבר בעלייה משם בשנות ה-90, ואינם יהודים או שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. מיעוטים קטנים יותר של בני המדינה הם קהילות הצ'רקסים, ארמנים והשומרונים.

העבריים מדימונה מהווים קבוצת מיעוט יוצאת דופן בבני המדינה, בשל בקשתם הגורפת להישאר אזרחי ארצות הברית.

עובדים זרים

החל משנת 1989 החלה מדינת ישראל להעניק אשרות לעובדים זרים לצורכי עבודה. נכון לשנות האלפיים קשה לאמוד במדויק את מספרם, אך ידוע כי רק כשליש מהם שוהים באופן חוקי. בשנת 2008 נמצא כי כ-2,000 ילדים לעובדים זרים, חלקם בעלי הורה ישראלי, נולדו וחיים בישראל. בשנת 2010 מונתה ועדה אשר נועדה לקבוע את הקריטריונים של ילדים שאינם מבני המדינה לקבלת מעמד קבע בישראל.

פולמוס הזהות הישראלית

המדינה הדמוקרטית צריכה לעשות את האזרחות לאמת המידה של הזהות... חייבת האזרחות להתעלות מעל הזהויות הנבדלות הבנויות על מעמד מגדר ודת להמיר נקודות מבט הסותרות זו את זו בהתנסויות מאחדת ומלכדת. במובן מסוים וחשוב התיווך הטרנסצנדנטי הזה הוא הוא החילוניות. החילונות... היא המימוש שבאמצעותו מגדיר התיווך הפוליטי (ייצוג האזרחים) מחדש פרקטיקות ייחודיות ומבדלות של העצמי ומתעלה מעליהן... לעומת זאת, תהליך התיווך הנהוג בחברות "קדם מודרניות" כולל אופנים שבהם מתווכת המדינה זהויות מקומיות מבלי שתנסה להתעלות מעליהן.

הזהות הישראלית נובעת מהיות הישראלי אזרח מדינת ישראל, ומגולמת בתעודת הזהות הכחולה אותה נושא כל ישראלי שמלאו לו שש-עשרה שנים, ובקבלת חוקי היסוד של המדינה. בשל התנאים בהם הוקמה המדינה והיות רוב אזרחיה מהגרים או צאצאי מהגרים מהדורות האחרונים, הזהות הישראלית עודנה זהות צעירה ומתפתחת. על אף שמתוקף החוק והשיוך האזרחי, קיומה של זהות ישראלית אובייקטיבית ומתקיימת בכל אזרח, הגדרתה בממד האישי והכלתה בממד הקולקטיבי עוד עומדות בפני סתירות אשר מקשות עליה להתעצב.

הזהות הישראלית חווה את רוב קשייה מן הסתירה הקיימת במעמדה הלאומי של מדינת ישראל, המערב הגדרה אזרחית בהגדרה דתית. הן בעבור הישראלי היהודי והן בעבור המיעוטים בישראל, זהויות הלאום, הדת והאתניות מעורבות זו בזו. במובן זה מדינת ישראל הם יוצאי דופן[דרוש מקור]. כמו כן סמלי וחגי המדינה הרשמיים נובעים מתוך זיקה מכוונת לדת היהודית, וזאת על מנת לקשר בין עדות הרוב היהודי, אך חוקי המדינה, מוסדותיה והמערכת הפוליטית מושתתים על יסודות דמוקרטיים, על מנת להקנות לכל ישראלי חופש דת כחלק מזכויות האדם. סתירה בסיסית זו באה לידי ביטוי בהיבטים רבים ועקרוניים של בני המדינה. כך ההמנון הרשמי של המדינה הדמוקרטית לא נוגע אלא לכמיהתו של היהודי לעצמאות מדינית בארץ שבירתה ירושלים, הסמל הרשמי ודגל ישראל נושאים סממני פולחן יהודיים. סתירות אלה מעוררות בעיה אצל קבוצות מיעוט דתיות במדינה להזדהות עם סמליה, וכמו כן מקשות על בני הרוב היהודי לגבש את זהותם הישראלית.

בכל הנוגע להגדרת הישראליות, ישנו ריבוי דעות בקרב בני המדינה-היהודים. גם כאן הפלגים נחלקים על אופיה היהודי של המדינה, היות שלצערנו הרב בדורות האחרונים עם ישראל נקרע לציבורים שונים. ראשי הציונות, שהיו ברובם יהודים-חילונים, ביקשו לייצר מדינה בה לדת סמכויות אזרחיות מוגבלות כמעט עד כדי הפרדת הדת מהמדינה ותרבות יהודית בגישת כור היתוך. בד בבד נחקקו חוקים אשר ממשיכים את קו הסמלים הרשמיים של המדינה, ומקשרים ישירות בין אזרחות ישראלית לדת יהודית. המרכזי שבחוקים אלה הוא חוק השבות, המקנה אזרחות לכול יהודי המבקש להיקלט בישראל. חוק זה גם דן בשאלה למי הסמכות לקבוע מיהו יהודי. המחלוקות על סמכות זו, אשר באו לידי ביטוי גם לאחר יישוב חוק השבות, מבטאות את המחלוקת הפנים-יהודית בנוגע לאופי המדינה.[16]

המיינסטרים של היהדות החרדית מנוכר למונח "ישראלים", שמחוץ להקשר "העם הנבחר" [17] וככלל לא מזדה עם התואר "ישראלי" במובן האזרחי של המילה.[18]

הפלג החילוני הקיצוני ביותר מבקש אף הוא להגדיר מחדש את המדינה מבסיסה, ולעשותה למדינה כול אזרחיה."דווקא מדינת כל אזרחיה", דימיטרי שומסקי, באתר הארץ גם מחוץ לפלגים היהודים-בני המדינה המבקשים לשנות מהיסוד את הגדרת ישראל, יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי הסתירה שבהגדרה הקיימת חייבת להיפתר, או שתביא ל"מלחמת תרבות". על בסיס טענה זו קישר הפרופסור יורם פרי את הפער הבין יהודי למאבקים הפוליטיים במדינת ישראל, ואף לרצח רבין.יורם פרי, רצח אחד, שתי תרבויות, באתר ynet ספרו של פרי, העוסק באותו הנושא, זכה בפרס מטעם "המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה" שבמשרד ראש הממשלה, אך גם ספג ביקורת על הטיה.[19]

בקרב הרוב הישראלי-יהודי נעשו במהלך השנים גם מספר ניסיונות ליישב את הסתירה, בצורה של גישור בין הזהות היהודית לזהות הישראלית החדשה. בפתיח התוכנית "דת ומדינה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה כתב סגן המכון הפרופסור ידידיה שטרן:

נדרשת מחשבה דתית רעננה שתתמודד בכנות ובאמפתיה עם התופעה היהודית החשובה ביותר בדורנו: קיומה של ריבונות יהודית שאופייה דמוקרטי... לאפשר ל"דת" ול"מדינה" להכיל זו את זו ובכך להעשיר את הקיום הישראלי הן בצד הדמוקרטי, האוניברסלי, והן בצד היהודי, הפרטיקולארי.[20]

עוד לפני הקמת המדינה קמה תנועת הכנענים במטרה לפתח זהות ישראלית המשלבת בין ערכי הציונות לתרבות העתיקה בארץ ישראל, תוך ניתוק ההקשר הדתי ויישום עקרון החופש מדת. השפעתם הייתה תרבותית בעיקרה, אך היוותה ניסיון לא פורמלי ראשון לפתח תרבות ישראלית קולקטיבית היוצאת מגבולות הדת. בהמשך נעשו מספר ניסיונות לבדיל את הישראליות כלאום, בשונה מהדת היהודית. החל משנת 2004 קבוצה של בני המדינה, וביניהם הוגים, מדענים ואנשי רוח שרובם יהודים מבקשת להירשם בתעודת הזהות כבני הלאום הישראלי, מתוך טענה כי הזהות הישראלית מפותחת דיה להיות ללאום. בשנת 2008 דחה שופט בית המשפט המחוזי נועם סולברג את הבקשה מהטענה כי אין זה מקומו של בית המשפט לברוא לאום יש מאין. נכון לשנת 2011 משפטם אינו הוכרע ועומד בבית המשפט העליון.[21] בשנת 2010, בעקבות יציאת הספר עם ככל העמים, הרצה חתן פרס ישראל הפרופסור סמי סמוחה, ומנה את הגורמים המקשים על זהות הישראלית להיות לזהות לאומית "רגילה".[22]

מבין בני המדינה הלא-יהודים, הניכור הגדול ביותר כלפי הזהות הישראלית מורגש אצל הערבים המזדהים עם העם הפלסטיני, וזאת בשל הסכסוך המתקיים בינו לבין מדינת ישראל.[23] חיזוק להיות הסכסוך המכשול העיקרי, לפיתוח זהות ישראלית בקרב המיעוט הישראלי-ערבי-פלסטיני, עולה שוב ממחקר שנערך לאחר מלחמת לבנון השנייה בקרב בני נוער דרוזים. המחקר הראה כי בני המיעוט הישראלי-ערבי מתחבר לזהות הישראלית, מרגיש שייך לקולקטיב המדינה ובעת מלחמה אפילו מוסיף לה מאפיינים לאומניים.

הניכור לזהות הישראלית מתבטא בהכחשת הזהות הישראלית האישית והתנגדות למערכת החוק, החינוך והאכיפה הישראלית באופן קולקטיבי. ביטויים לניכור זה נראים באופן לא גורף בקרב אוכלוסיות יהודיות חרדיות ואוכלוסיות ערביות-פלסטיניות.[דרוש מקור]

מנהג בני המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרבות ישראלית

מנהג של בני המדינה הוא מנהג מתגבש ומשתנה. מפאת השינויים הגדולים שעברה ביחס לשנותיה, ריבוי הזרמים שבה והיעדר הסכמה גורפת, המנהגים של בני המדינה עודם מתעצבים ואינה נוחם להגדרה. על אף זאת המנהגים של בני המדינה מהווים מראה מקום לתהליכים הדמוגרפיים, החברתיים והכלכליים של בני המדינה, ומשקפתים את המטען אותו נושאת היא נושאת. מחברה שהייתה תחילה חברה סוציאליסטית וניסתה להטמיע בגלי העלייה היהודית ערכי שותפות וקואופרציה, הפכו בני המדינה בהדרגה לפלורליסטים ומשנות השבעים אף עברו הליך מעמיק של אמריקניזציה.(סיכום המאמר "אמריקה... בישראל", ד"ר מעוז עזריהו) שילובים אלה בצירוף הגיוון האתני, הלאומי והדתי, ובהיותה של מדינת ישראל מדינה קולטת הגירה, הפכו את מנהגי בני המדינה למעין פסיפס שעודו מתגבש.

גיוון המנהגים וריבוי הערכים ניכר במדינה ברבדים שונים, החל מצורות ההתיישבות במדינה. לצד ערים, כפרים ושכונות, במדינת ישראל מתקיימות צורות התיישבות מגוונות אשר חלקן ייחודיות לישראל. אופיים של קיבוצים, התנחלויות, מושבי עובדים, קבוצות וכפרי נוער שונה זה מזה באופן ניכר, ולעתים קרובות תלוי בסדר היום ובהלך הרוח של תושביו. כמו כן בהיות ישראל מדינה מתפתחת, מתקיימים בה יוזמות תמיכה בעיירות פיתוח, במטרה להפוך עיירות לערים.

ריבוי המנהגים ניכר גם בחיי היום יום של בני המדינה. בכול הנוגע למנהגי הפנאי, המוזיקה של בני המדינה ומנהגי האכילה של בני המדינה מייצגים היטב את האקלקטיות שבמנהגים, שכן הם משלבים בתוכם מרכיבים ממנהגים שונים. בעולם המוזיקה של בני המדינה מקובלים שיתופי פעולה בין מוזיקאים מז'אנרים שונים, שבעקבות פועלם המשותף מייצרים משהו חדש.(1)(2)(3)

גם מנהגי האכילה של בני המדינה מקובל לשלב בין מאכלים וחומרי גלם ממקורות שונים. אחד מן המאכלים הפופולריים ביותר בארץ ישראל הוא שילוב של פיתה וחומוס, שמקורם במזרח התיכון, עם צ'יפס ושניצל, שמקורם באירופה. הפלאפל הוא המאכל הישראלי הלאומי וחלה נפוצה מהמטבח היהודי.

בני המדינה מרבים להשתמש באמצעי תקשורת. התקשורת במדינה, ובכלל זה העיתונות, שידורי הטלוויזיה (החילונית) והרדיו מבטאים אף הם מידה של רב תרבותיות מבחינת תכנים ושפה, בדומה לתרבות האמריקאית.

חלק נכבד ממנהגי בני המדינה מושפע מהפוליטיקה ואירועי האקטואליה של האזור. דוגמאות בולטות לכך ניתן לראות באמנות הישראלית, האדריכלות הישראלית והקולנוע הישראלי.

בני המדינה וצבא

הצבא בישראל עוד פועל במודל צבא העם, ובהיותו כך מהווה נצר אחרון למדיניות כור ההיתוך שננקטה בישראל בשנות הקמתה. מתוקף היותו צבא אזרחי ובשל המצב הביטחוני של ישראל, לצה"ל חשיבות עליונה וייחודית ביצירת הזהות האזרחית של הישראלים.

בעת הקמת המדינה, כשהחברה האזרחית בישראל נשענה על גלי ההגירה היהודית מהמדינות שונות, הוחלט שעל צה"ל לא רק להיות לארגון הביטחוני הגדול במדינה, אלא להיכנס גם לחיים האזרחים ולהוות מכנה משותף בין העולים החדשים. לשם כך נבחר מודל "צבא העם", אשר נבנה מהעם, ממומן על ידי העם ובתמורה "בונה את העם".[24] מודל זה הלם את חזון הממלכתיות של דוד בן-גוריון ובתוכו שולבו כול גלי העלייה והזרמים הדתיים השונים (פרט לזרם החרדי, ראה ערך מורחב). בשנים אלו התפתחה משוואה רפובליקנית ביחסי הצבא והחברה בישראל, ותחושת הזהות של בני המדינה הושפעה רבות מהשירות הצבאי. תרמה לכך גם כניסתו המעשית של צה"ל למערכת החינוך, הקמת גלי צה"ל וכמו כן התפתחות התרבות הצה"לית שכללה את הלהקות הצבאיות, אתוס הצבר הלוחם והעגה הצה"לית.

כור היתוך זה זכה להצלחה מסוימת, אך במהלך השנים חלה שחיקה במעמדו של מודל צבא העם, ובתחילת המאה העשרים ואחת התגברה הביקורת על יעילותו ומידת האקטואליות שלו בימים שלאחר מדיניות כור ההיתוך. הביקורת מתבססת, בין היתר, על נתוני הירידה המתמשכים בכמות המתגייסים, שהגיעו לכ-50% בשנת 2010,[25] ומעלים ספק בקשר להיות צה"ל "צבא העם" בפועל.[26] על אף שחל חוק גיוס חובה, קיבלו קבוצות מיעוט ישראליות פטורים מצה"ל מסיבות שונות, ובמקביל ניתש וויכוח בין הפלג הישראלי-דתי לישראלי-חילוני על אופיו של צבא העם כמסמל את פני בני המדינה[27] בשנת 2003 ועדה פנים צה"לית בראשות האלוף במילואים גדעון שפר המליצה לפרק את צבא העם ולעבור למודל צבא מקצועי.[28] מסקנותיה לא יושמו, ובשנת 2006 ו-2007 קמו ועדות רשמיות נוספות הממשיכות את המגמה הביקורתית כלפי מודל צבא העם, וקוראות לרפורמה בצה"ל.[29][30] גם מסקנות ועדות אלו לא יושמו וגם בימינו צה"ל פועל במודל צבא העם, מהווה הארגון הגדול ביותר במדינה ומקור לגאווה ולביקורת בקרב בני המדינה.

בני המדינה ושפה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מדיניות לשונית בישראל, ספרות ישראלית

בישראל מדוברות כ-33 שפות,[31] מביניהן העברית והערבית הן שפות רשמיות. הניב הישראלי של השפה העברית, שצמח בעקבות תחיית השפה העברית באירופה בסוף המאה ה-19, הוא למעשה השפה המדוברת בקרב רוב בני המדינה. שפה זו נבנתה על יסודות העברית העתיקה, שאבה מאפיינים משפות אירופאיות כגון יידיש והביאה להתפתחות ספרות הפרוזה העברית, שעד לאותה עת הייתה ברובה ספרות בעלת זיקה דתית. בימים שלאחר הקמת המדינה החלה השפה העברית לקבל צורה גמישה יותר, והיא שואבת מילים וצורות התבטאות מאנגלית, רוסית וערבית - המדוברות באופן נרחב בקרב בני המדינה - כסלנג. כך ברחוב הישראלי השתרשו ביטויים כגון "טוב יאללה ביי", המשלבים בתוכם מספר שפות. גם הספרות העברית הושפעה מתהליך זה, אשר ספג ביקורת על יצירת "שפה רזה".[32]

עוד לפני קום המדינה היה לשפה העברית חלק חשוב במדיניות כור ההיתוך בישראל. עד שנות השמונים נעשה ניסיון לייצר זהות לשונית אחידה בישראל, בעיקר בקרב היהודים, על מנת לאחד אותם מהגלויות השונות. ניסיון זה אף קיבל את השם עברות וזכה להצלחה חלקית, אך כחלק מכור ההיתוך גם הוא ספג ביקורות רבות והופסק בהדרגה. בני המדינה פלורליסטים יותר כלפי שפות שונות, ומתוקף כך יכלו העולים בשנות השמונים והתשעים לשמר את שפתם לצד לימוד העברית. בהתאם לשינוי המדיניות ויישום הפלורליזם, הוכרה גם השפה הערבית כשפה רשמית, שכן דוברים אותה כ-20% מאוכלוסיית בני המדינה. אמנם רוב דובריה הם ערביי ישראל, אך רוב בני המדינה סבורים כי חשוב ללמד אותה במוסדות החינוכיים.[33]

בני המדינה ופוליטיקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של ישראל

הפוליטיקה של בני המדינה תואמת את הזהות של בני המדינה ומשופעות בזרמים סותרים, סינרגיות ייחודיות וקונפליקטים של זהות. הזירה הפוליטית בישראל היא המקום המרכזי בו מנסים בני המדינה לפתור וליישב בינם סתירות ולהביא לשיתוף פעולה אזרחי. בזכות ערכי הדמוקרטיה הליברלית, כל קשת בני המדינה באה לידי ביטוי במידה זו או אחרת בפוליטיקה של בני המדינה.

התרבות הפוליטית הישירה בישראל כוללת בחירות לכנסת והגשת בג"ץ, אך את פופולריות הפוליטיקה בישראל ניתן לראות באמצעי התקשורת השונים. מהדורות החדשות זוכות לאחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר לאורך זמן, וכמו כן רבות תוכניות הסאטירה והאקטואליה בישראל, ואף הן זוכות למדדי רייטינג גבוהים.[דרוש מקור] פוליטיקה חוץ פרלמנטרית אף היא נפוצה בקרב בני המדינה, ורבים מביעים את עמדתם דרך תנועה חברתית. בני המדינה לא ממאנים למחות על המפריע להם בהתנהלות מדינה, ואף עושים זאת באופן מאורגן כחלק מחופש הביטוי וחופש ההפגנה. לתרבות ההפגנה בישראל שני שימושיים עיקריים: כלי מחאתי של אוכלוסיית מיעוט מסוימת כנגד המוסדות הרשמיים, וכמו כן כלי מאחד בין אוכלוסיות שונות והמוצאות במחאה מכנה משותף. על יסוד זה התקיימה בשנת 2011 ההפגנה הא-פוליטית הגדולה בתולדות המדינה, כשכ-300,000 איש התכנסו להפגין בכיכר רבין ועוד כ-100,000 קיימו הפגנות ברחבי המדינה כדי למחות על המצב הכלכלי, בשיאה של "מחאת האוהלים". רוב הציבור הישראלי מצביע למפלגות מחנה הימין במפה הפוליטית של הפוליטיקה של בני המדינה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. נכון למאי 2016, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  2. c2kbr01-2.qxd
  3. Immigrant population by place of birth and period of immigration (2006 Census)
  4. "Country-of-birth database". Organisation for Economic Co-operation and Development. בדיקה אחרונה ב-23 בדצמבר 2008. 
  5. דרשות המהר"ל - דרוש על המצות (המשך) וכל אשר הוא בעל תורה יש לו להחמיר יותר באיסור זה כאשר יקילו ההמון באיסור זה ויאשר חילם ותוקפם בני מדינת פולין שמחמירים מאוד מאוד
  6. שו"ת המהרי"ק - שורש קעה ה לאנשי אותו מקום כ"ש הכא שאמרו לו אתה מנחם שאתה מבני מדינת איילשז"א ויודעם ומכירם שלום אתה מכיר א' מבני הקדוש רבי ישעיה
  7. "אנחנו מאמינים בתורה, לא בכנסת". הרב עובדיה יוסף, עיתון הארץ, 23 בפברואר 1993
  8. זהות לאומית במדינת ישראל, מאמר מאגד מחקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
  9. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המחלקים בין יהודים ללא יהודים
  10. עפרי אילני, דו"ח: 10% מהעדה האתיופית נישאים מחוץ לעדה, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2009
  11. נתוני ירידה, באתר הכנסת
  12. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (באנגלית)
  13. חדשות 2, ‏רוב בני ה-18 בישראל לא מתגייסים לצה"ל, באתר ‏mako‏‏, ‏24 ביולי 2011‏
  14. נוה יוסף, בניגוד להבטחות: הממשלה לא מינתה 105 דירקטורים ערבים, News1,‏ 5 באוגוסט 2005
  15. יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), פתח דבר, גזענות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
  16. אורלי אילני, שאלת מיהו יהודי בחוק השבות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  17. "אנחנו מאמינים בתורה, לא בכנסת". הרב עובדיה יוסף, עיתון הארץ, 23 בפברואר 1993
  18. זהות לאומית במדינת ישראל, מאמר מאגד מחקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
  19. זאב גלילי, מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם, מתוך "היגיון בשיגעון", הטור המקוון של זאב גלילי, 28 בדצמבר 2005
  20. הנוסח המלא באתר "המכון הישראלי לדמוקרטיה"
  21. אלעד פופוביץ', היש לאום ישראלי? השפעת הלאומיות בישראל על היציבות הממשלתית בראי הכרזת העצמאות, פרק שני
  22. יובל יועז, הפרקליטות: רישום לאום "ישראלי" בתעודת זהות חותר תחת המדינה, באתר הארץ, 19 במאי 2004
  23. מאמר מאגד מחקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
  24. ברוך נבו ויעל שור, כל העם צבא? שירות המילואים בישראל (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002), עמ' 10
  25. נתונים מאתר הכנסת, עמ' 13
  26. מאמר מערכת, פני צהל לאן, באתר הארץ, 16 בינואר 2012
  27. "צבא חילוני?", הרב אליעזר מלמד באתר 'ישיבה'\"כיצד צה"ל הופך לצבא דתי יותר", יובל אלבשן בארץ הארץ
  28. מאמר מערכת, תוכנית: מצבא העם לצבא שכירים, באתר ynet, 24 בספטמבר 2003
  29. חנן גרינברג, מהפכה בצה"ל: חיילים ישרתו שנתיים ב-2010, באתר ynet
  30. מירב ארלוזורובועדת ברודט: לקצץ 30 מיליארד ש' בתקציב הביטחון תוך עשור, באתר הארץ
  31. מקור מהאתר "אתנולוג"
  32. הסופרים בלפור חקק ושושנה ויג מוחים על "חזון העברית הרזה"

  33. שגיאות פרמטריות בתבנית:ישראל היום

    לא נמצא templatedata תקין
    זאב קליין, ‏שפה חיה, באתר ישראל היום

Evolution-tasks-not.png ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני  בנושא ציונות וכנגד חילוניות. Theodor Herz007.jpg