כביש הטבעת של רומא
 | |
 | |
| הכניסה למנהרת וולוזיה | |
| ציר | כביש היקפי |
|---|---|
| כינוי | Grande Raccordo Anulare |
| כביש מהיר | לכל אורכו |
| אורך | 68.223 ק"מ |
| ערים ראשיות | רומא |
  | |
כביש הטבעת של רומא (איטלקית Grande Raccordo Anulare או GRA) הוא כביש מהיר במרכז איטליה, המשמש ככביש הטבעת של הבירה, רומא. מקור הכינוי GRA הוא למעשה בשמו של המהנדס אאוג'ניו גרא (Eugenio Gra) שהיה התומך העיקרי בהקמתו של הכביש. כדי לשמר את הכינוי, הותאמו לו גם ראשי התיבות הנ"ל. הכביש מסומן גם ככביש מהיר A90 וחלק ממנו שייך לכביש אירופי E80 המוביל מפורטוגל לטורקיה.
מאפיינים
אורכו של כביש הטבעת הוא 68.223 ק"מ, ואלה נספרים עם כיוון השעון החל במחלף "ויה אורליה" (Via Aurelia) בצידו המערבי של הכביש. בניגוד לרוב הכבישים המהירים באיטליה הכביש אינו מוגדר ככביש אגרה והנסיעה בו איננה כרוכה בתשלום. לאורכו של הכביש 42 מחלפים וחמישה אזורי שירות
ככלל, המהירות המרבית המותרת בכביש היא 130 קמ"ש, כפי שמקובל בכבישים המהירים האחרים במדינה, והמהירות המינימלית היא של 60 או 90 קמ"ש. נפח התנועה היומי בכביש מגיע לכ-160,000 כלי רכב או כמעט 60 מיליון בשנה. נפח תנועה זה והמרחקים הקטנים בין המחלפים, העומדים בממוצע על 1.66 ק"מ, מביאים להיווצרות פקקים ועומסי תנועה כבדים לאורכו של הכביש, ובמיוחד ברבע הדרום-מזרחי שלו. בנוסף, הכביש מדורג במקום החמישי בין הכבישים המהירים באיטליה מבחינת מספר התאונות ביחס לקילומטר כביש. כביש הטבעת של רומא מנוהל ישירות על ידי "הרשות הלאומית האוטונומית לדרכים" (Azienda Nazionale Autonoma delle Strade או ANAS), המשקיעה בניהולו כ-11 מיליון אירו בשנה.
היסטוריה
בשנת 1946 ועם סיומה של מלחמת העולם השנייה, הוקמה הרשות הלאומית האוטונומית לדרכים ואאוג'ניו גרא מונה לעמוד בראשה. באותה עת הועלה לראשונה הרעיון לסלול כביש טבעת מהיר סביב רומא, אשר יחבר את כל הדרכים המובילות אליה וממנה. תוואי הכביש שאומץ היה מרוחק מן העיר פי שלושה מהמרחק המשתרע ביניהם כיום, ועובדה זו אפשרה לאמץ תוכנית של כביש כמעט עגול, ולמקם את מרכזה הגאוגרפי של הטבעת בגרעין ההיסטורי של רומא. למרות היתרונות הברורים הגלומים בסלילת הכביש, קמה לו התנגדות עזה, בעיקר בשל כך שהמיזם נתפס על ידי רבים כלא מתאים למצב הקשה של העיר בשנים שלאחר המלחמה, והיו אף שחלקו על הצורך בו כלל ועיקר.
הקמת הכביש החלה בשנת 1948, והוא נסלל ככביש רגיל ללא הפרדה בין המסלולים. הקטע הראשון, בין ויה אפיה (Via Appia) לויה אורליה (Via Aurelia) מדרום לעיר, נפתח לתנועה ב-7 באוגוסט 1951, ושנה לאחר מכן הושלם הקטע הצפון-מזרחי, בין ויה פלמיניה (Via Flaminia) לויה טיבורטינה (Via Tiburtina). בשנת 1955 הושלם הקטע שבין טיבורטינה לויה אפיה, ובשנת 1962 החלו עבודות ראשונות להרחבת קטעים לאורכו של הכביש ולביצוע הפרדה מסלולית. למרות שכשלושה רבעים מתוואי הכביש הושלמו כבר באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, הושלמה סלילת מלוא כביש הטבעת רק בשנת 1970, עם חיבורן של ויה אורליה וויה פלמיניה. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 נמשכו העבודות לביצוע הפרדה מפלסית בכביש הטבעת, ובשנת 1979 הוא סווג ככביש מהיר שבו שני נתיבים בכל מסלול. בשנת 1983 החלה סלילתו של הנתיב השלישי, וזו מתוכננת להסתיים במהלך שנת 2009. עוד הוקמו לאורכו של הכביש מחלפים חדשים ומספר מנהרות.
הנהגת אגרה
האפשרות להנהיג גביית אגרה עבור השימוש בכביש הטבעת הועלתה במספר הזדמנויות, אולם דבר זה אינו סביר, בעיקר בשל הקשיים להתאים לכך את התשתיות, גם בשל חשש מהשפעה שלילית על מצב התנועה במטרופולין ובשל חוסר הפופולריות של הדבר. בשנת 2005 ציין נשיא הרשות הלאומית האוטונומית לדרכים כי אגרה תגבה רק מכלי רכב המגיעים לכביש הטבעת מכבישים מהירים אחרים, אך בשנת 2007 נטען כי הכוונה נזנחה, לפחות בעתיד הקרוב. בשנת 2008 הועלה רעיון חדש לפיו האגרה תגבה רק מכלי רכב מסחריים ותחושב על פי כמויות פליטת הזיהום של כלי רכב אלה.
כביש טבעת חדש
העומסים לאורכו של כביש הטבעת, התרחבות האזור הבנוי של רומא אל מחוץ להיקפו של הכביש והמצב האקולוגי הקשה בסביבת העיר, הביאו להעלאת האפשרות של סלילת כביש טבעת נוסף לעיר. סלילתו של כביש זה, המכונה בכינוי "תשתית היקפית חדשה" (Nuova infrastruttura anulare או NIA), הועלתה לראשונה ב-4 במרץ 2003, ושוב בפברואר 2006. הכביש אמור להקיף את כביש הטבעת הנוכחי ולהמתח לאורך של כ-120 ק"מ. קוטר הטבעת יהיה כ-40 ק"מ, ו-27 מחלפים מתוכננים לקום לאורכה. עלותו המשוערת של הפרויקט מגיעה ליותר מ-5 מיליארד אירו. לכביש זה קמו מתנגדים רבים החוששים לפגיעה בסביבה ובחמישה אזורי שימור דרכם הוא אמור להסלל.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: GRA |
