לאה גולדברג
| לידה |
29 במאי 1911 קניגסברג, גרמניה |
|---|---|
| פטירה |
15 בינואר 1970 (בגיל 58) ירושלים, ישראל |
| לאום | ישראלית |
| עיסוק | משוררת, סופרת, פרופסור לספרות כללית, מתרגמת ומבקרת ספרים |
| תחום כתיבה | שירה וספרות למבוגרים ולילדים, מחזות, תרגום, ביקורת ספרות, חקר הספרות |
| תקופת הפעילות | 1932–1970 (כ־38 שנים) |
| פרסים והוקרה | פרס ישראל לספרות (1970) |
לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg; 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה[1] – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל,[2] ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררים העבריים הידועים והחשובים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
ביוגרפיה
לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה[1] (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה)[3][4] ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא,[5] שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סראטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים. כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש.
בנעוריה, למדה גולדברג בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה.
גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הניב השומרוני, בהדרכת פאול קאלה.[6] בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".
עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).
אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב ברחוב ארנון 15. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".
במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".
גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר".[7] חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר[דרושה הבהרה] וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.
ב-1950, לאחר שהוצע לה ללמד באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים.
ב-1952 החלה גולדברג ללמד לימודי יסוד בספרות באוניברסיטה העברית והחליפה את אריה לודוויג שטראוס ב-1953, שפרש מהוראה מחמת מחלה. אז היה קיים רק חוג לספרות עברית, וקורסים בספרות כללית היו קורסים כלליים באוניברסיטה. בשנת 1960 היא ייסדה את החוג לספרות כללית והשוואתית, ועמדה בראשו עד מותה.
גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.
לאחר שניתן גזר הדין במשפט אייכמן ב-1961, חתמה גולדברג על מכתב לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, שאת שליחתו יזמו מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, הקורא לנשיא למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן.[8]
חיים אישיים
לאה גולדברג, שעישנה באופן קבוע, נפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאות.[9] היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה. אמה הוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה, וביקשה שעל מצבתה ייחרטו המילים: "אם המשוררת לאה גולדברג".
יצירתה
שירתה
בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק. גולדברג הושפעה כאלתרמן מהסימבוליזם הרוסי, אבל בניגוד לשירתו של אלתרמן העמוסה במטפורות, שאינן תמיד קלות לפענוח, ובמצלולים רבים, גולדברג התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר שאופיינה בבהירות התכנים. גולדברג לא כתבה שירה לאומית או "מגויסת" לצורכי מפעל הציונות, אלא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה יצירתה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיבידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים.
נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל".
גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בשירתה מוצגת בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים לאהבה.
נושא נוסף המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה, אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, יצירתה "משירי ארץ אהבתי" וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ-ישראלית. שיריה מבטאים געגועים לנוף האירופי ואת קשיי ההיקלטות במולדת חדשה. הזיקה לתרבות הכללית הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. היא עסקה בתרגומים של יצירות מופת מהספרות העולמית לשפה העברית ולימדה ספרות כללית במסגרת האוניברסיטה העברית.
כמו אחרים בני דורה הושפעה גולדברג ממאורעות מלחמת העולם הראשונה וגם מכך שאיבדה חברים ומכרים רבים שנספו בשואה בימי מלחמת העולם השנייה. היא ביטאה את קולו של דור שלם אשר נותר מצולק בחייו עקב מאורעות הזמן. רבים משיריה מבטאים תחושת אשם כבדה, שייתכן וקשורה גם לנסיבות חייה האישיות-משפחתיות בימי ילדותה בזמן התלאות שעברה משפחתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בחלק מהשירים עולה תחושת רדיפה של חבריה המתים בהזיותיה ובחלומותיה (מחזור השירים "בלהות" מתוך "ברק בבוקר"). משירים אלו עולה תחושה אישית-קולקטיבית של רצון עז להגאל מאותן תחושות האשם, אך ללא כל יכולת לממש זאת. מוטיב האמונה חוזר הרבה בשירים אלה והרצון להאחז בה על מנת להיגאל מהאשם.
יצירתה לילדים
לאה גולדברג חיברה יצירות רבות לילדים: היא כתבה ספרי ילדים, שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, מה עושות האיילות, מעשה בצייר, דב-דבוני בן דבים מצחצח נעלים, ידידי מרחוב ארנון, הילד הרע ונסים ונפלאות. בנוסף כתבה שירי ילדים, אשר רבים מהם התפרסמו ואף זכו ללחן. דורות של ילדים התחנכו על שיריה ופזמוניה, ובהם "הדוב הצהוב", "שיר ההפלגה", "ברווזים", "מדוע הילד צחק בחלום" ו"פזמון ליקינטון".
דרכה של לאה גולדברג אל ספרות הילדים נסללה בפועל החל מיומה השני בארץ, וכמעט במקרה. מכריה השיגו עבורה משרה בעיתון "דבר", וכשנכנסה למערכת העיתון הציגוה בפני יצחק יציב. על יציב, עורכו הראשון של "דבר לילדים", מספרים שהיה מטה כל שיחה בענייני ספרות וסופרים לשאלה אם ניתן לבקש מן הסופר או המשורר שדובר בו זה עתה לתרום מפרי עטו למוסף, וכך נהג גם עם העולה החדשה. "אולי יש לך חומר לילדים", שאל אותה, "הכתבת שירי ילדים?" – והיא ענתה: "לא ניסיתי". "ובכן נסי" הייתה תשובתו. הגיליון הקרוב של המוסף עמד בדפוס אך בזה הבא כבר הופיע שירה הראשון לילדים, "פילי הקטן". עד מהרה התמנתה גולדברג לסגניתו של יציב, במקום הסופרת והעיתונאית ברכה חבס, ופרסמה בקביעות שירים וסיפורים לילדים. בשנת 1936 החלה בשיתוף פעולה עם אריה נבון, עמו יצרה את הקומיקס "אורי מורי", ואחר כך גם יצירות אחרות.
גולדברג כתבה ספרים רבים לילדים, אבל לא היו לה ילדים משלה. היא התגוררה ברחוב ארנון 15 בתל אביב, עם אמהּ. "ידידי מרחוב ארנון" הוא ספר הילדים הראשון של לאה גולדברג בפרוזה. הוא מכיל ארבעה סיפורים, הנקשרים כולם בהווי רחוב ארנון.
רומן הביכורים
"והוא האור" הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שיצא לאור ב-1946. גולדברג מתארת בו את מחלת הנפש של אביה. יצירה זו מונחת בתשתית יצירתה והיא שופכת אור רב על יסודות נפשה ועל אישיותה.
הספר פותח ברצח אב סמלי. הגיבורה נורה פוגשת יהודי החוזר ושואל אותה במפגיע על אודות הייחוס המשפחתי שלה. נורה, שאינה מעוניינת להסגיר את העובדה כי אביה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מנסה להתחמק משאלותיו של היהודי הסקרן, אך הדבר אינו עולה בידה, ולבסוף היא פולטת בזעם:
”אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!...”
נורה "הורגת" את אביה ומנסה להתנתק מעברהּ. לאור אי-הצלחתה בכך, פניו של החולי הנפשי ממשיכות להציץ אליה ולהתגלות לה בדרכים שונות. נורה אומרת לבסוף: ”כל העולם כולו חולה רוח” (עמ' 211), וב"משירי הבן האובד": ”לעולם לא יסלח אביך/ לא סליחות הוא אגר בלב”.
יצירתה הפלסטית
לאה גולדברג הייתה חובבת אמנות והעמידה יצירה פלסטית לצד זו הפואטית. בשנותיה האחרונות עסקה בציור, ברישום ובמלאכת הקולאז', אולם כבר בילדותה גילתה נטייה מובהקת אל התחום, אף יותר מאשר אל אמנות המילה. במסמך תולדות חייה אשר נמצא בעיזבונה וחובר בשנת 1968, כתבה גולדברג שהמורה לציור בבית ספרה ייעץ להוריה לשלוח אותה לשיעורי ציור פרטיים. משום שהמשפחה הייתה שרויה במצוקה כלכלית, שילמה גולדברג על שיעורי הציור הפרטיים בעצמה, מכסף שהרוויחה בשיעורים פרטיים שהעניקה.
גולדברג החלה ללמוד באקדמיה לציור בקובנה אולם עקב לחץ מן הסובבים אותה וציפיות משפחתה שתבחר בספרות כמקצוע, היא שוכנעה לעזוב את האקדמיה כעבור חודש. על החלטה זו השפיע גם פרסום שירה הראשון בעיתון.[10]
בסיום לימודיה באוניברסיטת קובנה בשנת 1930, קיבלה גולדברג מלגה ונסעה ללמוד בגרמניה. בעקבות מעבר זה נפתחו בפניה אופקים תרבותיים חדשים אשר לא היו נגישים עבורה בליטא, והיא נחשפה אל יצירות אמנות מערביות רבות, מן העולם הנאו-קלאסי, הרנסאנסי והמודרני. ייתכן שאותה חשיפה מקבילה לאסכולות אמנותיות מסורתיות ומודרניות הביאה למתח המתקיים בין הקלאסי למודרני ביצירתה הספרותית.[11] ברשימתה "תולדות חיים" ציינה גולדברג אמנים שאהבה במיוחד, בהם ציירי הרנסאנס קרלו קריולי, אניולו ברונזינו וחוספה דה ריברה, וכן המודרניסטים ארנסט בארלאך (אנ'), פאול קלה ופבלו פיקאסו. אמנים אלו השפיעו על מכלול יצירתה, כאשר בין השאר התמונה "הקדוש סבסטיאן" של ריברה נזכרת בסונטה גנוזה שלה ששמה "ברלין".[11]
כאשר נשאלה גולדברג מדוע לא נמשכה ללימודי ציור, ענתה שאם העובדה שלא ציירה לא הפריעה לה זמן כה רב, סימן שלא הייתה אמורה לצייר.[10]
גולדברג ראתה את הספרות כיעודה, אולם ב-1968 כתבה כי ארבע שנים קודם לכן ”החלה פורצת מתוכי התשוקה הישנה”.[10] גולדברג הראתה את רישומיה לידידה האמן אריה נבון, אשר ייעץ לה להמשיך ביצירה. היא החלה לצייר עד אשר ציירה באופן יומיומי, והרחיבה את יצירתה גם למדיום הקולאז' ביולי 1968.
גולדברג איירה בעצמה את ספר הילדים פרי עטה, מעשה בצייר, את השיר הסיפורי אוקסן וניקולט שתרגמה מצרפתית, את המפוזר מכפר אז"ר שחיברה בהשראת סמואיל מרשק ואת תרגומה לספר הגרמני עץ היהודים (אנ') מאת אנטה פון דרוסטה הילסהוף. בנוסף, יצרה גולדברג איורים עבור המחזה בית ספר לנשים למולייר, אותו תרגמה לעברית, אולם אלה לא התפרסמו משום שחששה לפגוע במאיירת שנבחרה על ידי הוצאת הספרים, ולכן לא הציעה את איוריה.[11] בריאיון עם תלמה אליגון משנת 1969 התייחסה גולדברג לקשר של כתיבתה עם ציוריה:
"הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אך אינני עושה אילוסטרציה של מחשבתי השירית. האסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. [...] להיפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מן הספרות אל עולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי-אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. [...] אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר בו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדייק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה. בציור, מה שחשוב לי, בדיוק כמו בקולאז', הוא צורה וכתם. אני מנסה להשיג בגבולות היכולת שלי את הטוב ביותר בצורות ובצבעים. כך גם אני רואה תמונות של ציירים, אפילו מן התקופה הקלאסית. אחד הציירים האהובים עלי הוא פרא-אנג'ליקו, שאני רואה אותו בכל ביקורי באיטליה או בפאריס, בלובר. אמנם נשאר בזיכרון גם הלך הנפש של אמונה תמימה, אך אני זוכרת את התכלת והזהב שלו, ואינני זוכרת דמויות בודדות. הדמויות המסוימות חשובות רק אם מרגישים שהן חשובות לצייר. למשל גויא, כיוון שזה חשוב לו למסור את אופייה של הדמות, זה חשוב גם לי. בשבילי הבדל בין תמונה אבסטרקטית טובה לבין תמונה פיגורטיבית טובה, שבה הצד הפיגורטיבי לא כל כך חשוב, הוא מאוד קטן."
— לאה גולדברג, 1969[12]
הדמויות המופיעות בציוריה של גולדברג הן פעמים רבות דמויות ספרותיות – מיצירותיה או מיצירות שתרגמה וערכה – המתבטאות באופן מוחשי במדיום הוויזואלי. לעיתים אף ניתן לזהות ביצירות מסוימות את דיוקנה של גולדברג באופן גלוי או סמוי. הנושאים בציוריה מגוונים ומציגים זכרונות, מסעות, ערים, טבע, נוף ודמיון. הם מתאפיינים בתיאורי אווירה יותר מאשר תיאורים ריאליסטיים. גולדברג ציירה בעיפרון, פחם, גואש, עפרונות צבעוניים, צבעי מים ושמן, ונהגה להתחיל ברישום גרסאות רבות עבור אותה יצירה: רישום שככל הנראה היה אימפולסיבי ואינטואיטיבי. בחלק מן הציורים מופיעים עומק ופרספקטיבה ובחלקם השטחה קווית מרומזת, ורובם נתחמו על ידי מסגרת. ציוריה העוסקים בנוף עירוני מורכבים מגוונים מונוכרומטיים כשחור, לבן, חום ואפור, היוצרים אווירת עצבות וניכור המתכתבת עם שיריה של גולדברג על תחושותיה בערים זרות.[13]
בשנים האחרונות לחייה יצרה גולדברג קולאז'ים בהשפעת יצירותיה של האמנית שושנה היימן. אלו הורכבו בקפידה מגזרי נייר ומפות ששולבו עם כיתובים וציורי דיו, עפרונות, גואש וצבעי מים באופן צפוף, סמלי ועשיר בדימויים. בשנים 1968–1969 יצרה קולאז'ים בנושאי ירושלים והתנ"ך. גם על בחירתה ליצור במדיום זה התבטאה בריאיון עם תלמה אליגון:
"בקולאז' יש לי אמביציה לקחת חומר ולהשתמש בו בצורה אחרת. יש ליטול מהחומר את משמעותו הפונקציונלית הקודמת, לרוקן אותו מכל משמעות קודמת ולתת לו משמעות חדשה ככתם צבע במסגרת שאני יצרתי אותה. נכון, יש כאן משחק, אך יסוד זה של משחק קיים בכל אמנות. אני נהנית גם מגזירת הנייר, גם מהדבקתו וגם מן העובדה שאני משנה את משמעותו. בקולאז' יותר קל לי להגיע לאבסטרקט, אני אוהבת מאוד אבסטרקט טוב אך איני יכולה להגיע לאבסטרקט גמור. גם בשירים הפחות מטריאליים שלי יש משהו שהוא שייך לאמנות פיגורטיבית. אף הייתי אומרת, קיים קשר סינטקטי [תחבירי] גם בשיר וגם ברישום ובציור."
— לאה גולדברג, 1969[12]
יצירותיה הפלסטיות של גולדברג הוצגו בימי חייה בשתי תערוכות: הראשונה בבית האמנים בירושלים בשנת 1968, והשנייה בשנת חייה האחרונה, בגלריה בכפר מנחם, ב-1969. על תערוכתה האחרונה התפרסמה ביקורת אוהדת בעיתון "על המשמר":
"לתערוכת הקולאז'ים של לאה גולדברג בכפר מנחם היתה הצלחה בלתי רגילה: ביקרו בה קבוצות רבות של אנשי ההתיישבות העובדת, מן היישובים בסביבה ובמקרים יחידים לרוב. לתערוכה זו היה קהל טוב מאוד. רוב המבקרים בילו שעה ארוכה בהתבוננותם. תופעה בולטת זו, מקורה בטיבן המיוחד של התמונות, אשר להן מעבר לסגולותיהן האסתטיות הטהורות צד הגותי, שעוצב בדרך האסוציאציה היוצרת, מתוך מעין שופע של עולם פנימי ותרבות עשירה."
— מ.י, 1969[14]
גולדברג הותירה בעיזבונה אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים פרי יצירתה, בנוסף למפעלה הספרותי הענף.
יומניה האישיים
יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. היא החלה בכתיבתם, בעברית, באוקטובר 1921 בקובנה בהיותה בת עשר בלבד. הפרסום עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, והעניין עורר ויכוח ציבורי.
על זהותה התרבותית:
"למרות כל חיבתי שיש לי לגיבורי הספרות הרוסית, אני אינני הם. אותה האטמוספרה המיוחדת שיצרה סביבה היהדות, היא מעגל קסמים שממנו אי־אפשר לי לצאת, ושגם איני רוצה, בשום אופן איני רוצה לצאת ממנה. היא משפיעה על כל מחשבותי ורגשותי ועושה אותי ואת בנות עמי האחרות שונות לגמרי מהנשים הנולדות והחיות בסביבה אחרת... ה"אני" שלי, השלם, הגמור, כמו שהוא, אני אוכל למצוא רק ביצירה עברית. ולוּ את השפה העברית ידעתי יותר, לוּ יכולתי להרגיש את הניואנסים הכי קלים שבה, הייתי מרגישה את כל הספרות העברית עוד הרבה יותר ברור, והיא הייתה פועלת עלי הרבה יותר מאשר הרוסית...ואולם אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע. בזאת אני בטוחה."
— לאה גולדברג, קובנה, 1927[15]
הוקרה ליצירתה
על אף המעמד אליו הגיעה יצירתה, והמוניטין שזכתה לו עם השנים כאחת מגדולות המשוררים העבריים, ידעה גולדברג בחייה אך מעט הוקרה ליצירתה. בשנת 1970, השנה בה הלכו לעולמם היא ושותפה לחבורת "יחדיו", נתן אלתרמן, הוספד אלתרמן בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בעתו. גולדברג, מאידך, הוזכרה במילים מעטות כ"פרופסורית מוערכת אשר פרסמה מספר ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, וכן הייתה למתרגמת וחוקרת מעולה".
זמן קצר לאחר מותה החלה התעניינות גוברת ביצירתה, הן במחקר והן כמשוררת שרבים משיריה שהולחנו הפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי.
בהמשך שנות השבעים זכו שירים רבים של גולדברג להלחנה, והפכו לאהובים ביותר בעולם המוזיקה הישראלי, בשנים שלאחר מכן, זכו שיריה של גולדברג ללחנים נוספים.
בשנת 2006 התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לגולדברג.[16]
בשנת 2010 הועלתה הצגת היחיד "אולי מחר אני אהיה", על פי יומניה של גולדברג, שיריה וכתבים נוספים. ההצגה מתארת את מהלך חייה של לאה גולדברג עד גיל 40 ואת בדידותה[17].
בשנת 2011, במלאת מאה שנה להולדתה, הוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל דוק-אביב סרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים"[18][19] על חייה ויצירתה של גולדברג. הסרט הופק במסגרת פרויקט "העברים", וזכה לתמיכת שירות הסרטים הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה והרשות השנייה. הסרט הוקרן בעשרות הקרנות ברחבי הארץ ובעולם, ושודר בערוץ 10 ובערוץ 2 פעמים אחדות.
פסטיבל חיפה להצגות ילדים, המתקיים מדי שנה בתיאטרון חיפה, הוקדש באותה שנה ליצירתה, וחוקר הספרות גדעון טיקוצקי והקולנוען יאיר קדר יזמו את חגיגות מאה השנה להולדתה. במסגרתן ערכו ערבי לאה גולדברג ברחבי הארץ בשיתוף מרכז הספר והספריות, הוציאו לאור מארז מיוחד, שכלל את ספרו של טיקוצקי "האור בשולי הענן", ואת סרטו של קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,[20] יזמו ערב הוקרה שנערך בשיתוף התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, את הכנס האקדמי הבין אוניברסיטאי שהוקדש ליצירתה והקמת אתר אינטרנט על יצירתה עם הספרייה הלאומית. בקמפוס הר הצופים, ליד הספרייה המרכזית הוקמה לרגל 100 שנה להולדתה במימונה של קרן צביה ברלינסקי-פינת זיכרון המשמשת גם כפינת הסבה ולימוד. בפינה זו מוצגים רהיטים ופרטים מקוריים אחרים מחדרה באוניברסיטה העברית, מכתבים מתיקה האישי באוניברסיטה ועוד.
הנצחתה
- בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.[21]
- בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה
- בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה
- בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה
- ב-10 באפריל 2011 נבחר דיוקנה של לאה גולדברג, ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה של לאה גולדברג
- תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה
- בשנת 2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.*לאה גולדברג בחמישה בתים, סרט מסדרת העברים, בימוי והפקה יאיר קדר. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל דוקאביב, 2011. הסרט זכה בקטגוריות העריכה, המוזיקה המקורית ועיצוב הפסקול בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי 2011. את פסקול הסרט שרה קרולינה ואת המוזיקה המקורית כתב אלי סורני.
- ^ 1.0 1.1 על מקום הולדתה יש שתי עדויות שונות שלה עצמה, המופיעות בצילומי המסמכים המובאים בערך. על-פי עדות אחת נולדה בקניגסברג, ועל-פי עדות אחרת נולדה בקובנה שבליטא, שהייתה באותה עת בשליטת רוסיה. גם מקורות אחרים מעידים כי נולדה בקובנה. הסיבה לציון שני המקומות נובעת מהעובדה שמשפחתה של גולדברג התגוררה בקובנה, אולם משום שאמה איבדה שני תינוקות במהלך הלידה קודם ללידתה של לאה, היא העדיפה לעבור לקראת הלידה לקניגסברג שבגרמניה, ששירותי הרפואה בה היו טובים יותר. לאחר הולדתה של לאה חזרה האם לקובנה. את הסיבה לקיום שתי העדויות הסותרות שלה עצמה מבהירה חוקרת שירתה, פרופ' חמוטל בר יוסף: "לאה גולדברג נולדה בקניגסברג, שגם במאה העשרים הייתה עדיין מרכז חשוב של תרבות ההשכלה הגרמנית, אך קובנו (קאונאס בליטאית) הוא זיכרון הילדות הראשון שלה" (חמוטל בר יוסף, לאה גולדברג והשיר העממי הליטאי, ספר היובל לפרופ' נורית גוברין "ממרכזים למרכז", תל אביב תשס"ה, עמ' 439).
- ^ מתה המשוררת לאה גולדברג, מעריב, 15 בינואר 1970, המשך
לאה גולדברג, דבר, 16 בינואר 1970
לאה גולדברג, דבר, 16 בינואר 1970 - ^ גדעון טיקוצקי ויפעת וייס, הצעירות מן הגבולות, מתוך אחרית הדבר לספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה, 1935-1923", בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, ספרית פועלים, 2009, באתר הספרייה הלאומית
- ^ יאיר קדר, נפרדנו כך, באתר ynet, 3 בינואר 2010
- ^ גדעון טיקוצקי ויפעת וייס, הצעירות מן הגבולות, עמ' 2
- ^ על גולדברג ועל קאהלה ראו:
- יפעת וייס, '"אִישׁ עִם חַיָּיו מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַזְּמַן" – לאה גולדברג, פאול ארנסט קאהלה ותובנת החולין', יד ושם: קובץ מחקרים, ל"ז (1), תשס"ט, עמ' 111–143.
- אלכס דורון, הפרופסור שהגן על לאה גולדברג, באתר nrg, 21 באפריל 2009
- ^ פורסם מאוחר יותר גם בקובץ "בסער" בעריכת יעקב פיכמן
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ו, 2, עמ' 341
- ^ אילת נגב, החיים הסודיים של לאה גולדברג, באתר ynet, 8 ביוני 2003.
- ^ 10.0 10.1 10.2 לאה גולדברג, "תולדות חיים", בתוך לאה גולדברג: עוד חרוז אחד, בעריכת ישראל גרינפלד (כפר ורדים: גלריה טל, 2013), 8-7.
- ^ 11.0 11.1 11.2 גדעון טיקוצקי, "מעשה בציירת", בתוך לאה גולדברג: עוד חרוז אחד, 16-10.
- ^ 12.0 12.1 תלמה אליגון, "פגישה עם לאה גולדברג", מעריב, "ימים ולילות", עשרים וארבעה בינואר, 1969, 2.
- ^ עדי גרינפלד, "לצייר עלה ירוק", בתוך לאה גולדברג: עוד חרוז אחד, 23-22.
- ^ מ.י, "עם נעילתה של תערוכת הקולאז'ים של לאה גולדברג", על המשמר, 26.9.1969, 6.
- ^ יומני לאה גולדברג, ילדות ובחרות ב, יום חמישי 3.11.27, עמ' 117.
- ^ מחווה ליוצרים שהופקו על ידי התיאטרון הקאמרי, תחקיר, עריכה, וקטעי קישור רחל ואריה אהרוני, "מחווה ללאה גולדברג, 2006"
- ^ עידו בלאס, עת בדידותי נגעה בבדידותה: שירה פרבר על לאה גולדברג, באתר הארץ, 2 בפברואר 2012
- ^ לאה גולדברג בחמישה בתים - אתר האינטרנט של הסרט
- ^ נירית אנדרמן, האשה האמיתית מאחורי המיתוס של לאה גולדברג, באתר הארץ, 17 במאי 2011
- ^ תמר מרין, דודה של שום איש, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011
- ^ אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, בקובנה זוכרים את לאה גולדברג מביה"ס, באתר הארץ, 4 במאי 2010
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- לאה גולדברג
- נשות העלייה החמישית
- אנשי העלייה החמישית
- חבורת יחדיו
- חוקרי ספרות ישראלים
- מבקרות ספרות ישראליות
- מבקרי ספרות ישראלים
- משוררות ישראליות
- משוררים ישראלים
- משוררות כותבות עברית
- משוררים כותבי עברית
- משוררים ששיריהם הולחנו
- משוררים ביישוב
- משוררי ילדים ביישוב
- משוררי ילדים ישראלים
- מתרגמות ישראליות
- מתרגמים ישראלים
- מתרגמות לעברית
- מתרגמים לעברית
- סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ספרות כללית והשוואתית
- סופרות ילדים ונוער ישראליות
- סופרי ילדים ונוער ישראלים
- סופרים יהודים ליטאים
- סופרות ישראליות
- סופרים ישראלים
- סופרים עבריים ביישוב
- עורכות ספרותיות ישראליות
- קובנה: אישים
- רחביה: אישים
- בוגרי הגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה
- בוגרות אוניברסיטת בון
- בוגרי אוניברסיטת בון
- עיתונאיות ילדים ונוער ישראליות
- עיתונאי ילדים ונוער ישראלים
- זוכי פרס ניומן
- זוכות פרס קוגל
- זוכי פרס קוגל
- זוכות פרס ישראל לספרות ושירה
- זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
- יהודים הקבורים בהר המנוחות
- נשים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
- כותבות יומן
- יהודים ליטאים
- נשים שהונצחו בשטרות כסף
- ישראליות שנולדו ב-1911
- ישראלים שנולדו ב-1911
- ישראליות שנפטרו ב-1970
- ישראלים שנפטרו ב-1970