להביור
לַהַבְיוֹר הוא מכשיר שמטרתו להצית זרם של נוזל דליק ו"להשליך אש" לכיוון מסוים. צבאות שונים השתמשו בלהביורים כדי להרוג חיילי אויב בבונקרים, מוצבים ומנהרות, כמו גם כדי לשרוף יערות שבהם הסתתרו לוחמי גרילה. שימוש נוסף בלהביור, אם כי פחות נפוץ, נעשה בחקלאות ובעבודות הדורשות אש מבוקרת בקנה מידה גדול.
להביורים צבאיים
סוג אחד של להביור הוא להביור נישא. להביור נישא כולל שניים או שלושה גלילים, הנישאים על הגב. גליל אחד מכיל גז דליק, ושאר הגלילים מכילים נוזל דליק. בעת הפעלת הלהביור, זורם הגז ובכך גורם לנוזל לזרום החוצה בעוצמה, אל צינור המוליך אל הקנה, שם נדלקת התערובת - ומשם החוצה, אל המטרה. זהו נשק רב עצמה כאשר הוא מכוון אל כוחות בלתי מוכנים, ונושא בכנפיו מוות ייחודי ולעיתים אכזרי; הוא גם בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על המותקפים. להביור יעיל במיוחד כנגד ביצורים בשדה הקרב: כיוון שהלהביור יורה נוזל בוער (ולא אש גרידא), ניתן לכוון את הנוזל כך שיותז לתוך חלון של בונקר או יועף בקשת מעל חומות. ניתן לעיתים לירות גם זרם נוזל ולהציתו לאחר מכן, בעזרת זרם מוצת נוסף או מקור אש אחר.
היסטוריה
"אש יוונית"
גרסה מוקדמת של להביור, הקרויה "אש יוונית" התקיימה כבר במאה ה-7, בצבאה של האימפריה הביזנטית.
המצאת הלהביור המודרני
הלהביור הראשון בהיסטוריה המודרנית הומצא על ידי הגרמני ריכרד פידלר. בשנת 1901 שלח פידלר לצבא הגרמני מספר הצעות אבטיפוס לנשק חדש. אחד מאבות הטיפוס היה מכשיר נישא שרובו היה גליל באורך של כמטר וחצי, שיכול היה לירות זרם בודד של נוזל דליק למשך כשתי דקות. ירייה מאותו מכשיר הייתה לטווח של כ-18 מטרים (20 יארד).
רק בשנת 1911 קיבל הצבא הגרמני את ההצעה הזו, והקים כוח של 12 פלוגות שהשתמשו בנשק זה.
מלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה לא נעשה שימוש בנשק זה עד לפברואר 1916, אז פגשו אותו חיילים צרפתים לזמן קצר בקרב ורדן.
שימוש נוסף נעשה בו שוב רק ביולי 1916, נגד חפירות בריטיות בהוג. לאחר הדברים האלה נתברר, כי לנשק זה היו מספר חסרונות: הוא היה כבד, מסורבל וקשה לתפעול; גרוע מכך, אפשר לירות ממנו בבטחה רק מתוך חפירה, וכך מוגבל היורה לחפירות בהן רחוקה חפירת האויב פחות מ-18 מטרים - מקרה לא נפוץ במיוחד.
בנוסף, מפעילי הלהביור היו פגיעים במיוחד. מידות הנשק הקשו על ניידות המפעיל, והפעלתו חושפת את מיקומו של המפעיל, ושילובם של שני אלו הופכים את המפעיל למטרה נוחה לירי. הנשק עצמו מוגבל להפעלה של מספר שניות בלבד לפני מילוייו מחדש בחומר דליק נוסף. כלפי מפעילי הלהביורים הייתה גם איבה רבה מצד המותקפים - מפעילים נלקחו לעיתים רחוקות מאוד כשבויים, היות שחיילי הצד הנגדי הוציאו אותם לעיתים להורג במקום. בעיה נפוצה נוספת הייתה כאשר היה נפגע אחד ממיכלי הגז או הנוזל מכדור או רסיס, דבר שיצר מעין "כדור אש" ופגע לא רק בחייל שנשא את המיכלים והלהביור אלא גם בחיילים שהיו מסביבו.
גם הבריטים והצרפתים בדקו מערכות של להביור, אבל זנחו אותן לאחר זמן קצר. הצבא הגרמני השתמש בהמשך המלחמה בלהביורים ב-300 מקרים לערך, על פי רוב בקבוצות של שישה מפעילים.
מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בלהביורים. נעשו ניסיונות לפתירת בעיות הטווח ופגיעות המפעיל על ידי איחוד להביור וטנק, ויצירת טנק להביור. הבריטים פיתחו להביור נישא אישי; גם חיל הנחתים האמריקאי גילה, כי שימוש בלהביור יעיל במיוחד בטיהור חפירות יפניות ומערכות בונקרים סבוכות באזור האוקיינוס השקט. במקרים בהם התחפרו היפנים במחילות עמוקות ובמערות, נתגלה הלהביור ככלי יעיל במיוחד: אפשר היה לצרוך בעזרת אשו את כל החמצן שבמערה ולחנוק כך את היפנים.[1]
הגרמנים השתמשו בנשק זה (מסוג Flammenwerfer 35) באופן נרחב במהלך הפלישה למערב אירופה, אולם הוא נזנח לאחר זמן מה. בחזית המזרחית נלחמו יחידות גרמניות עם להביור עד סוף המלחמה.
אחרי מלחמת העולם השנייה
חיל הנחתים האמריקאי המשיך להפעיל להביורים גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.
בצה"ל נעשה שימוש הרה אסון בלהביורים במלחמת העצמאות. בהתקפה השנייה על לטרון ב-30 במאי 1948 (מבצע בן נון ב') חומשו הזחל"מים שהובילו את הכוח שתקף את תחנת המשטרה בלהביורים. את הרעיון הגה חיים לסקוב, מפקד גדוד 79 בחטיבה 7, על פי ניסיונו במלחמת העולם השנייה בחזית איטליה. מטרת הלהביורים הייתה לשתק את הלגיונרים בעמדות שמעל לשער הכניסה לתחנת המשטרה. הלהביורים היו מסוגלים לשלח סילון נפאלם באורך של עשרים־וחמישה מטר.
בחסות הלילה נטול הירח ורימוני עשן הצליחו הזחל"מים להגיע בלא פגע לשער התחנה. דווקא הפעלת הלהביורים כנגד המגדל, שהציתה אש עזה בחזית התחנה, הפכה את הלילה החשוך למואר. בזה אחר זה נפגעו הזחל"מים המוארים מאש תותחי הנ"ט של הירדנים, שהתאורה הבלתי צפויה סיפקה להם מטרות נייחות. ההתקפה נכשלה והאבדות היו גדולות.
במלחמת יום הכיפורים השתמש הצבא המצרי בלהביורים כנגד עמדות ההגנה והבונקרים בקו ברלב ונגד חיילי צה"ל.
שימוש אזרחי
להביורים בסרטים בדרך כלל פועלים בעזרת גז בלבד, ויוצרים אפקט של להבות; מאידך, אין להם תופעות כשל להביור אמיתי (למשל: אין עשן).
אנשים פרטיים לא מוגבלים בהחזקת להביור בארצות הברית. כמה מאספני הנשק העתיק משתמשים בו כדי להמיס את השלג מן הכביש בחורף. בלהביורים משתמשים לעיתים גם כדי להצית דליקות מבוקרות (אף על פי שישנם כלים פופולריים יותר לכך).
אמנות בינלאומיות
השימוש בלהביור בסביבה אזרחית נוגד אמנה של האו"ם משנת 1980.
ארצות הברית, החתומה על האמנה משנת 2008, מפרשת את האמנה כמתייחסת רק לשימוש נגד אזרחים או בקרבת אזרחים, אך לא כנגד מטרות צבאיות אשר אינן קרובות לאזרחים (פרק 2 סעיף 3).[2]
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: להביור |
- להביורים וחומרים מציתים, מערכות 198, מרץ 1969
- הגבלת השימוש בנשק קונבנציונלי אשר מסב כאבים מופרזים
סרטון ביוטיוב של ירי להביור, סרטון באתר יוטיוב- להביור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ הרומאים השתמשו בשיטה דומה נגד מרידות של היהודים - בשעה שהתחבאו יהודים במערה, הדליקו הרומאים מדורה בפתחה וחיכו שהיהודים יחנקו או ייצאו החוצה
- ^ Prohibitions or Restrictions on the Use of Incendiary Weapons (Protocol III)
