לוחמה נגד צוללות
לוחמה נגד צוללות (בראשי תיבות: נצ"ל; באנגלית: Anti Submarine Warfare, בראשי תיבות: ASW) היא ענף של הלוחמה התת-ימית, שבה פועלים כלי שיט ומטוסים כדי לגלות, להרתיע ואף לפגוע ולהטביע צוללות אויב. לוחמה מוצלחת נגד צוללות מתבססת על שילוב של אמצעים טכנולוגיים - חיישנים, מערכות גילוי וכלי נשק שונים, יכולת אנושית - כוח אדם מיומן ומנוסה, ואף מזל. אמצעי מפתח הוא מכשירי סונאר מתוחכמים, שבעזרתם ניתן לגלות את הצוללת, לזהות את טיבה, לאתר אותה ולעקוב אחריה. השמדת צוללות נעשית באמצעות טורפדו, פצצות עומק ומוקשים, המשוגרים מפלטפורמות באוויר, על פני הים ומתחת למים.
היסטוריה
צעדים ראשונים
יוזמות לייצור כלי שיט תת-ימי עלו כבר במאה ה-16 וייתכן שעוד לפני כן. הצוללת הצבאית הראשונה הייתה הצוללת צב שנבנתה על ידי דייוויד בושנל, מקונטיקט, ב-1775. למרות, ואולי בשל ראשוניותה, תרומתה של הצוללת למאמץ הצבאי של 13 המושבות במלחמת האזרחים האמריקנית הייתה שולית. הפעם הראשונה שבה הוטבע כלי שיט על ימי על ידי כלי שיט תת-מימי הייתה כנראה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, שבה הצליחה הצוללת האנלי להטביע את הסלופ האוזטוניק ב-17 בפברואר 1864. אמצעי הלחימה שבה השתמשה הצוללת היה מטען נפץ שהיה מוצמד למוט שבלט מחרטומה; המטען הוצמד לאונייה ואז התנתקה ממנו הצוללת ונסוגה לאחור.
ב-1863 הומצא אמצעי לחימה יעיל יותר עבור הצוללת, הטורפדו, שבתחילה נורה מאוניות שטח. ב-1884 נבנתה הצוללת הראשונה שנשאה טורפדו, ובמלחמת רוסיה–יפן ב-1904–1905 כבר היו הצוללות איום משמעותי. עם זאת, מפקדי הציים הגדולים בעולם לא היו בטוחים באשר ליכולתה ותפקידה של הצוללת, מה גם שהופעתה עלולה הייתה להוריד לטמיון השקעות עתק באוניות מערכה ואוניות שטח אחרות. אדמירלים בריטיים ראו בצוללת כלי שיט "לא גברי, לא אתי ולא אנגלי (Un-manly, Un-ethical and Un-english) של פחדנים שאינם מוכנים להילחם על פני השטח כמו גברים"[1] ופרד ת. ג'יין, מן המומחים החשובים ללוחמה ימית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (שייסד את החברה הידועה כיום כג'יינס אינפורמיישן גרופ) סבר ב-1902 שצוללת המסוגלת להפליג בלב ים היא "מיתוס"[2]. לעומתם, אדמירל הצי הבריטי ג'קי פישר הזהיר עוד בעשור הראשון של המאה ה-20 כי הצוללת היא נשק מסוכן ומהפכני. הוא הזהיר כי:
...(הצוללת תביא עמה) מוות קרוב - בן רגע - מיידי - איום - בלתי נראה - בלתי ניתן למניעה! אין להעלות על הדעת דבר מייאש יותר!
...אינני סבור שהדבר מובן אפילו באופן קלוש - (מהי) המהפכה העצומה העומדת להתרחש, אותה מביאה עמה הצוללת, כנשק מלחמתי התקפי.
הוא דחף לבניית צוללות רבות, אך נתקל בלגלוג ובחשד[3].
כמענה ראשוני נגד איום הצוללות הוחל בהוספת שריון לאוניות השטח, ואולם לא היה כל אמצעי לגילוי צוללת מתחת המים. הדרך היחידה לפגוע בצוללת הייתה כאשר זו עלתה על פני המים, והמחשבה במהלך העשור הראשון ותחילת העשור השני של המאה ה-20 הייתה במציאת דרכים לפגוע בפריסקופ של הצוללת. הוצעו דרכים רבות ושונות לכך: רעיון אחד היה לצייד סירות משמר, שסיירו לאורך רשת שנפרשה בפתח נמל, בפטישים כבדים; אלו נועדו לתקוף את הפריסקופ של הצוללת כאשר זה יצוף מעל המים[4]. הוצעו מטעני ניטרוצלולוזה במשקל כ-8 ק"ג שיושלכו על הפריסקופים; מטענים קטנים יותר, במשקל 1.1 קילוגרם, שחוברו למעין ווים שנגררו מתחת למים, והיו אמורים להתפוצץ כאשר הגיעו למגע עם צוללת; רשת באורך 220 מטר, בעומק 11 מטר, שחלקה העליון צף על פני המים, שתיגרר לאורך נתיבים אפשריים שבהם אמורות צוללות לעבור. הצוללת הייתה אמורה להילכד ברשת, ואז לספוג מטעני נפץ שיושלכו עליה. הוצע לחבר למשחתות מעין קורה ארוכה שבקצהַ מטען חומר נפץ, שיופעל עם המגע בצוללת; והצעות נוספות, ברוח זו[5]. בבית הספר לטורפדו של הצי המלכותי הבריטי, אה"מ ורנון, נבחן שימוש בעוגנים קלים שהיו מחוברים למטעני נפץ. העוגנים נגררו על ידי אונייה לאורך קרקעית הים, ואם פגעו בצוללת הייתה הפגיעה מפעילה את המטען ומטביעה אותה. 4 או 5 צוללות הוטבעו בדרך זו במהלך המלחמה. ניסיון דומה נעשה על ידי חיבור מטענים במשקל 32 ק"ג לכבל שצף על המים, והופעלו חשמלית עם מעבר צוללת[6].
מלחמת העולם הראשונה
ערך מורחב – מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה
הצוללות בשתי מלחמות העולם
הצוללות שפעלו בשתי מלחמות העולם היו בעלות כושר צלילה מוגבל, מבחינת משך הזמן שבו היו יכולות להיות מתחת למים ויכולתן לגלות אוניות אויב ולתקוף אותן. לצוללות היו שני מנועים: מנוע דיזל ומנוע חשמלי. מנוע הדיזל יכול היה לפעול רק כאשר הצוללת הייתה בציפה, שכן לצורך פעולת המנוע יש צורך בחמצן. המנוע החשמלי, שהונע על ידי מצברי הצוללת הוא שהניע את הצוללת מתחת לפני המים. משך זמן פעילותו היה מוגבל, בשל מגבלת הקיבול של המצברים. טעינת המצברים נעשתה על ידי מנוע הדיזל, ולכן היה צורך לעשותה בהפלגה בציפה. בנוסף, המנוע החשמלי היה חלש והמהירות בצלילה הייתה איטית יחסית: מהירותה של הצוללת U-100, ששירתה בצי הקיסרי הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הייתה 16.5 קשר (כ-30 קמ"ש) בהפלגה על מימית, אך רק 8.5 קשר (כ-16 קמ"ש) בצלילה. בנוסף, מתחת לפני הים הייתה הצוללת למעשה עיוורת: לא היו לה אמצעי גילוי שיאפשרו לה לזהות מטרות אויב. מגבלות אלה הכתיבו את דרך פעולת הצוללות: מפקדי הצוללות העדיפו הפלגה על מימית עד אזור הלוחמה, זיהוי מטרות, וצלילה רק לקראת התקפה.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה היו לציי העולם כ-300 צוללות, ואולם רובן היו צוללות קטנות. לשני הציים הגדולים והעיקריים, הצי המלכותי הבריטי והצי הקיסרי הגרמני לא היה ברור מה יכולתה של הצוללת ומה תפקידיה. ואולם, כוחה הקטלני של הצוללת הוכח ללא ספק, כאשר כחודש וחצי לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה תקפה הצוללת הגרמנית U-9 שלוש סיירות בריטיות כבדות. בתוך שעה הצליחה צוללת גרמנית קטנה להטביע שלוש סיירות כבדות של הצי הבריטי, שכל אחת מהן הייתה גדולה ממנה פי עשרים ויותר, ולגרום למותם של 1,459 קצינים ומלחים בריטיים, כמעט פי חמישים ממספר אנשי צוותה[7]. הזעזוע הבריטי היה גדול, ועוצמתה של הצוללת החלה להתבהר.
ככל שהתקדמה המלחמה היו הצוללות לאיום גדל והולך. בניגוד להערכה בתחילת המלחמה כי הצוללות תהיינה טובות לפעולה במים רדודים וסמוכים לחוף, פעלו הצוללות בפועל ברוב חזיתות המלחמה: בים הבלטי, בים הצפוני, בים השחור, בים התיכון, בצפון האוקיינוס האטלנטי ובמבואות המערביים לבריטניה. בשנים הראשונות של המלחמה לא הייתה למעשה תשובה לאיום התת-מימי. בריטניה גייסה מאות ספינות קטנות, כולל ספינות דיג לסוגיהן השונים. ספינות אלה שייטו סביב מימיה של בריטניה, וחימושן כלל לא יותר מרובים או מקלע קל. התקווה הייתה להפתיע את הצוללת כאשר זו תעלה על פני המים, וזאת מכיוון שהצוללת של אותן שנים נאלצה לעלות לעיתים קרובות יחסית כדי להטעין את מצבריה, וגם משום שמתחת למים הייתה עיוורת וללא אפשרות לדעת את מקומה, לזהות אויב ולירות. למעשה, עד הופעת הצוללות הגרמניות מדגם XXI לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, העדיפו הצוללות לשייט על פני המים רחוק ככל הניתן, משום שבדרך זו נעו מהר יותר ונמנעו מלנצל את המצברים שהיו נחוצים לשלב ההתקרבות אל האויב מתחת למים. בשל סיבות אלה ניתן היה לקוות ללכוד את הצוללות מעל פני המים, ואולם תקווה זו הייתה תלויה במידה רבה במזל, שכן לא הייתה דרך כלשהי לדעת היכן נמצאת הצוללות, ורק במגע אקראי ניתן היה לפגוע בה.
רשתות ומוקשים
צעד ראשון להגנה מפני צוללות נעשה שימוש ברשתות. לצידי אוניות מערכה הותקנו רשתות שנפרשו בעת שהאוניות עגנו, ונועדו לבלום את הטורפדו לפני שיפגע באונייה. שיטה זו לא הייתה יעילה, כאשר הסתבר שהטורפדו אינם נבלמים ברשתות. עם זאת, מחסומים ורשתות הותקנו בכניסה לנמלים. הוצבו אוניות דמה כדי להטעות את מפקדי הצוללות, הותקנו זרקורים חזקים שנועדו לסנוור את הצוללות והאוניות נצבעו בצבעי הסוואה ובסכמות צביעה שיבלבלו את הצופים בהם[6]. אמצעי נוסף שבו נעשה שימוש היה מוקשים ימיים. המוקשים שיוצרו בבריטניה בתחילת המלחמה לא היו יעילים, ורבים מהם התפוצצו בטרם עת או שלא התפוצצו כלל[8]. עם התקדמות הלחימה שוכללו המוקשים, והבריטים השתמשו בהם כדי להניח מכשולים בפני הצוללות, לרוחב תעלת למאנש, בין דובר לחוף צרפת, לרוחב המצר בין איי אורקני לנורווגיה וגם בים התיכון, ביציאה מהים האדריאטי. יעילות המכשולים הללו הייתה חלקית, אך בסך הכל היוו המוקשים אמצעי חשוב במלחמה נגד הצוללות, ובסך הכל הוטבעו 48 צוללות בידי מוקשים, כ-27%[9].
נגיחות, תותחים, הפצצות וצוללות בריטיות
האמצעים שעמדו לרשות אוניות שטח לתקיפת צוללות כללו נגיחה והטבעה באש תותחים. בדרך זו הוטבעה הצוללת הראשונה במהלך המלחמה, U-15, ב-9 באוגוסט 1914. אולם זו הייתה הצלחה מקרית בלבד: מתחילת המלחמה, ב-28 ביולי 1914, ועד סוף שנת 1916, הוטבעו 46 צוללות בלבד[10], לעומת 2,287 אוניות שהוטבעו על ידי צוללות באותם חודשים[11]. לפיקוד הבריטי התברר שאין בידו אמצעים מתאימים כדי להתגונן בפני המתקפה. כלי השיט שהיוו את עמוד השדרה של הצי הבריטי היו אוניות מערכה, סיירות מערכה וסיירות כבדות, שהיו חסרות ערך בלוחמה כנגד הצוללות, ולא ניתן היה לסכן אותן בלחימה עמן. האוניות שנראו מתאימות לתפקיד היו המשחתות, שמטרתן המקורית הייתה הגנה על אוניות הצי העיקריות מפני ספינות טורפדו מהירות. בשל כך נדרשו המשחתות עצמן להיות מהירות וזריזות, והגיעו למהירות שמעל 30 קשר (כ-55 קמ"ש), הרבה מעבר למהירותן המרבית של הצוללות, שלא עברה 17 קשר (כ-31 קמ"ש). במהירותה הרבה של המשחתת היה גם חיסרון, שכן רדיוס הפנייה של הצוללת היה קטן בהרבה, וכך הייתה יכולה לחמוק מן המשחתת. למרות זאת, המשחתת נראתה כפתרון המתאים, בשל מהירותה וחימושה הרב, אך לא היו די משחתות. הצי הגדול, היחידה העיקרית של הצי הבריטי שעמדה מול צי הים הפתוח של הצי הקיסרי הגרמני הייתה זקוקה למשחתות רבות כדי להגן עליו מפני צוללות, ונותרו מעט מדי למטרת ליווי אוניות המשא.
המשחתות היו מצוידות בתותחים, שהיו יעילים מאוד נגד הצוללת, אם היו יכולים לפגוע בה, אך ב-1917 כבר היו הצוללות מסוגלות להיעלם מתחת למים תוך 45 שניות[12]. לאחר הצלילה, לא היה בידי האוניות שום כלי נשק שיכול היה לפגוע בצוללת. כדי להתגבר על קושי זה, פותחה פצצת העומק. הרעיון היה קיים כבר ב-1911, וב-1914 כבר הוזמנו פצצות ראשונות. ואולם, רק ב-1916 פותחה פצצה יעילה, וקצב הייצור היה כה איטי עד שב-1917 היו על כל אוניה רק ארבע פצצות כאלו. רק בתחילת 1918 החלו האוניות לקבל את המטען המקובל שכלל 35 פצצות עומק[12]. השימוש בפצצות העומק במלחמת העולם הראשונה היה, בסופו של דבר, מצומצם מאוד יחסית לשימוש הנרחב במלחמת העולם השנייה. גם לאחר שהחל השימוש בפצצות אלו הסתבר שהצוללות חסינות בהרבה ממה שחשבו. הלורד הראשון של הימיה, ג'ון ג'ליקו, העריך שכדי להשיג הטבעה של צוללת על הפצצה להתפוצץ במרחק של כארבעה מטרים ממנה; פיצוץ ברדיוס של כשמונה מטרים מן הצוללת לא יטביע אותה, אך ייגרם לה נזק שיחייב אותה לעלות על פני המים; וברדיוס של כעשרים מטרים ממנה לא תינזק הצוללת, מעבר להשפעה המוראלית על צוותה[13].
- ערך מורחב – אוניית Q
מעבר לאוניות ולכלי נשקן, עמד בפני הצי הבריטי קושי מהותי. החשיבה הבריטית הייתה התקפית, אך לא היה בידי הצי כל אמצעי כדי ליזום את תקיפת הצוללות, שכן לא היה בתחילת המלחמה אמצעי לגילוי צוללות מתחת לפני המים. כאמור, ניתן היה לפגוע בצוללת באמצעות תותח כאשר הייתה מעל למים, או לנגוח בה, ואולם לשם כך היה צורך לגרום לצוללת לעלות אל פני המים או להפתיע אותה שם. מכאן בא הרעיון לפתות את הצוללת לעלות אל פני המים. מובן שהצוללת לא תעלה כאשר תגלה כלי שיט מלחמתי, אך תתפתה לעלות כאשר תגלה אוניית סוחר תמימה למראה המפליגה לבדה.
אחד הרעיונות שהועלו, בהמשך לקו מחשבה זה, היה אוניות פיתיון: אוניות סוחר שנראו תמימות, אך למעשה נשאו חימוש; המטרה הייתה לאפשר לצוללת להתקרב אל האונייה ואז לפתוח עליה באש ולהטביע אותה. כדי לפתות את הצוללת להתקרב, היה על אוניית הפיתיון להיות קטנה ובלויה, כזו שהצוללת לא תרצה להשקיע בה טורפדו יקר אלא תעדיף לצוף לידה ולנסות להטביע אותה באש תותחים. כך נולדה אוניית Q, אחד מן הסודות השמורים ביותר של המלחמה. הצי הבריטי הפעיל 193 אוניות Q במהלך המלחמה, ובכ-150 היתקלויות בין אוניות אלו לצוללות הוטבעו בוודאות בסך הכול 15 צוללות, מעט פחות מ-8% מסך הצוללות שהוטבעו בכל הדרכים. ייתכן שארבע נוספות הוטבעו, אך הדבר אינו ודאי. 60 צוללות נוספות ניזוקו בתקריות אלו. לעומת זאת, 24 אוניות Q הוטבעו על ידי צוללות[14].
אמצעי התקפי נוסף כנגד הצוללות היה תקיפת בסיסי הצוללות. הגרמנים הכינו מראש מקלטים משוריינים לצוללות, ותוצאות התקיפות על הבסיסים היו דלות מאוד. דרך נוספת לתקיפת הצוללות הייתה באמצעות צוללות בריטיות, שהצליחו במהלך המלחמה להטביע 18 צוללות גרמניות[15], כ-10% מסך הצוללות שהוטבעו. לוחמה של צוללות נגד צוללות הייתה שיטה שהקדימה את זמנה, ולצוללות הבריטיות לא היו אמצעי הגילוי המתאימים וכלי הנשק הדרושים כדי להפוך את השפעתן לרבה הרבה יותר[16].
אמצעי גילוי ומודיעין
אמצעי הגילוי שנכנס לשימוש הצי היה ההידרופון, מעין מיקרופון המסוגל לקלוט קולות מתחת למים. ההידרופון היה קיים עוד לפני מלחמת העולם, אך בגרסתו הראשונית לא ניתן היה להשתמש בו מאונייה הנמצאת בתנועה, משום שהרעש מתנועותיה וממכשיריה חסמו קליטת רעשים אחרים. היה צורך לשכלל את המכשיר כך שניתן יהיה להשתמש בו גם תוך כדי תנועה וגם כדי שניתן יהיה לא רק לשמוע את הצוללת אלא גם לקבל נתונים על כיוון תנועתה. פיתוחים ראשוניים של הידרופונים הוטמעו בצרפת ובבריטניה, בעקבות מחקרים של שארל פברי ובמיוחד של ארנסט רתרפורד. לאחר פגישה ביוני 1917 בין מדענים צרפתים, בריטים ואמריקאים אודות פיתוחים אפשריים להתמודדות עם איום הצוללות, החל בארצות הברית מחקר מדעי וטכנולוגי משמעותי, על ידי המועצה הלאומית למחקר והוועד המייעץ לצי. לקראת סוף 1917 החלו לייצר מערכות מבצעיות בארצות הברית, ולהטמיע אותן בקרב ציי מדינות ההסכמה. בקרב במצר אוטרנטו ביולי 1918, זיהו באמצעות ההידרופונים החדישים שמונה צוללות אוסטריות, במהלך שהוביל להשמדת ככל הנראה ארבע מתוכן, תוך מניעה מוחלטת של מעבר של צוללות דרך המיצר לכיוון הים התיכון[17]. לקראת סוף 1917 הומצא מכשיר הסונאר על ידי הפיזיקאי הצרפתי פול לנז'בן (Paul Langevin) והמהנדס הגולה הרוסי קונסטנטין צ'ילווסקי (Constantin Chilowsky), וניסוי מוצלח לאב-טיפוס לסונר נערך בטולון ביוני-יולי 1918. הצי בריטי כינה את הסונאר "אסדיק" לאחר הטמעתו (במקור: ASDIC, נגזר מתוך הביטוי "Anti-Submarine Division"), אף על פי שהשם הזה לא ניתן לו על ידי ממציאיו הצרפתיים[18]. עד סוף המלחמה צוידו בסונר רק שבע אוניות, והשפעתו על המלחמה הייתה נמוכה.
אמצעי גילוי נוסף היה זרוע האוויר, שהלכה והתפתחה במהירות. והסתבר שכלי הטיס הם אמצעי יעיל נגד צוללות. לקרב נגד הצוללות הוקצו מספרים גדלים והולכים של כלי טיס, ובהם ספינות אוויר, שבזכות יכולתן לטוס במשך שעות רבות היו יעילות מאוד לסיורים ארוכים, ולצידן מטוסי ים מסוגים שונים. כלי הטיס שימשו בעיקר לגילוי הצוללות כאשר היו בציפה ולהתריע על נוכחותן. למטוסים של אותה תקופה הייתה יכולת מוגבלת בלבד לתקיפה, ובסך הכל נזקפה לזכות כלי טיס הטבעה של צוללת אחת, מתוך 178 הצוללות שטובעו במלחמה[19].
הבריטים עשו מאמץ רב גם בתחום המודיעין, ובו הצליחו להשיג יתרון גדול, כאשר הצליחו לפצח את הקודים הגרמניים חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה. האדמירליות הבריטית הקימה מחלקה חדשה שנקראה חדר 40 (Room 40) שעסקה בקריפטוגרפיה, ופיצחה את התשדורות הגרמניות. בנוסף הקימו הבריטים תחנות האזנה רבות שקלטו את השדרים הגרמניים והיו יכולות, באמצעות טריאנגולציה, לזהות את מקור השידור וכך לזהות את מיקומן של הצוללות הגרמניות. הגרמנים היו מודעים לסכנה שבשידורים מרובים, אך העדיפו את היתרונות של מהירות העברת ההודעות באמצעות הרדיו[20].
שיירות ועבודת מטה
כל האמצעים הללו היו אמצעים התקפיים, שנהגו מתוך האתוס ההתקפי של הצי המלכותי הבריטי שהיה עקרון מרכזי בפעולותיו במשך מאות שנים. ואולם, עם ההכרזה הגרמנית ב-1917 על חידוש מלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת הסתבר שהאמצעים ההתקפיים אינם נותנים מענה. אבדות מדינות ההסכמה, ובמיוחד צי הסוחר הבריטי, זינקו בתלילות, ולצי הבריטי לא היה מענה. הפתרון נמצא במעבר לשיטה הגנתית: ארגון אוניות הסוחר בשיירות. בשנים הראשונות של המלחמה התנגדה האדמירליות להפעלת שיירות מסיבות שונות. הטענה העיקרית הייתה ששיירה תהיה מטרה גדולה בהרבה מאונייה בודדת ותסכן את האוניות הרבה יותר, שכן די למפקד הצוללת לירות טורפדו בכיוון כללי של השיירה, והוא יפגע. בנוסף, האדמירליות חששה שהנהגת שיירות תיצור שורה של קשיים, שיעכבו עוד יותר את הגעת הסחורה לבריטניה: ארגון השיירה וסידורה, וההפלגה האיטית (שכן השיירה מפליגה במהירותה של האונייה האיטית ביותר) ייצרו קצב איטי עוד יותר של הגעת האוניות לבריטניה[21]. למעשה, לא היה ממש בטיעונים אלה. אמנם השיירה גדולה בהרבה מאונייה בודדת, אך השיירה מתגמדת מאוד מול גודלו העצום של האוקיינוס. כל עוד הפליגו האוניות כבודדות, היה האוקיינוס מלא במטרות בודדות; ומכיוון שנתיבי השיט התכנסו לכמה נתיבים לכניסה אל נמלי בריטניה, כל שעל מפקד הצוללת לעשות היה להתמקם באחד מן הנתיבים הללו, ולהמתין לאונייה שתגיע. כאשר הונהגו שיירות, התרוקן הים מאוניות, ולמפקדי הצוללות נעלמו המטרות. מציאת השיירה לא הייתה מטלה קלה כלל; מול גודלו העצום של האוקיינוס, הייתה השיירה מטרה קטנה מאוד. במאי 1917 הונהגו שיירות, והיקף האבדות החל לרדת.
המעבר לשיטת השיירות היה למעשה שינוי עמוק בתפיסת העולם של הצי הבריטי. במקום לנקוט בגישה ההתקפית, שבמרכזה חיפוש הצוללות ותקיפתן, עבר הצי לדרך לוחמה אחרת. המטרה העליונה הייתה העברת השיירות ליעדן בבטחה, והטבעת צוללות נחשבה "בונוס" ולא המטרה העיקרית. הצלחת הלוחמה בצוללות לא הייתה הטבעתן, אלא למנוע מהן להשיג את מטרתן - פגיעה בהעברת אספקה, ציוד וחיילים לבריטניה. השינוי התודעתי היה עמוק, אך בסופו של דבר הוכיח את עצמו.
בנוסף לצעדים הישירים כנגד הצוללות הובן שיש צורך בארגון מחדש באדמירליות. מינויים חדשים אפשרו תיאום מוצלח יותר בין הצי המלכותי לצי הסוחר הבריטי, וכך התאפשרה תנופת בינוי אוניות מתואמת יותר, שהצליחה בסופו של דבר להביא את אחת מנקודות התפנית של המערכה, בה עלתה התפוסה של האוניות שנבנו על אלו שהוטבעו. חדר 40, יחידת ההאזנה, שולבה במטה האדמירליות כדי להביא לזרימה טובה יותר של המודיעין בין היחידות השונות, וכך ניתן היה להזהיר מראש שיירות שבנתיבן נמצאו צוללות, ומאידך להפנות יחידות קרביות כדי לפגוע בצוללות שאותרו. נעשו לא מעט חילופי גברי באדמירליות, החל בפיטוריו של ג'ליקו, הלורד הראשון, וכלה בהחלפת כמה וכמה מבעלי התפקידים. נוצרו מחלקות חדשות, ונוהלי העבודה שונו. למעשה, נוצר מטה חדש ששינה את כל נוהל העבודה באדמירליות[22]
אבדות צוללות גרמניות במלחמת העולם הראשונה
בסך הכל הוטבעו במלחמת עולם הראשונה 178 צוללות גרמניות, על פי הפירוט הבא:[23]
| גורם | מספר הצוללות שהוטבעו | אחוז מסך הצוללות שהוטבעו |
|---|---|---|
| נגיחה | 20 | 11% |
| אש תותחים | 20 | 11% |
| מטעני נפץ על רשתות נגד צוללות | 3 | 1.7% |
| פצצות ממטוסים | 1 | 0.6% |
| טורפדות | 18 | 10% |
| פצצות עומק | 30 | 17% |
| טורפדו גרמני (תקלות) | 2 | 1.2% |
| מוקשים | 48 | 27% |
| מוקשים גרמניים | 9 | 5% |
| סיבות אחרות | 27 | 15% |
בין שתי המלחמות
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה הייתה בריטניה בשיא כוחה הימי אי פעם. הצי הקיסרי הגרמני, שהיה השני בגודלו בעולם לפני המלחמה, נעלם: אוניות השטח הגרמניות הוטבעו בידי צוותיהן במפרץ סקפה פלו, כדי למנוע את העברתן למדינות ההסכמה כפיצויי מלחמה, וצי הצוללות הגרמניות אולץ להיכנע, ונגרט. לצי המלכותי הבריטי היו בתום המלחמה 61 אוניות מערכה, יותר אוניות מערכה משהיו לצי ארצות הברית ולצי הצרפתי גם יחד, יותר מכפול ממספר אוניות המערכה של הצי הקיסרי היפני והצי האיטלקי במשותף. לבריטים היו 120 סיירות ו-466 משחתות - פי שניים ממספרן בציי ארצות הברית וצרפת יחד, וכמעט פי שלושה משחתות ממה שהיו לצי הקיסרי היפני ולצי האיטלקי ביחד[24].
מעבר לעליונות הבריטית המוחלטת, איום הצוללות למעשה נעלם. הדבר אירע משתי סיבות. ראשית, בחוזה ורסאי נאסר על גרמניה להחזיק צוללות כלל, ועד 1935 לא היה לצי הגרמני כוח צוללות. לוחמת צוללות בלתי מוגבלת נאסרה לחלוטין. שנית, בחודשים האחרונים של המלחמה הושלם פיתוחו של הסונאר (שנקרא במקור ASDIC) והתחושה הייתה שאמצעי גילוי זה נותן את המענה המלא לאיום הצוללות.
העובדה שלא היה לצי המלכותי הבריטי כל יריב משמעותי, והנטל הכלכלי הכבד שהיה מוטל על המדינה לאחר המלחמה, הביא לקיצוץ נרחב בצי. אמנת וושינגטון, שנחתמה ב-1922 בין המעצמות הימיות הגדולות באותה תקופה (בריטניה, ארצות הברית, יפן, איטליה וצרפת) קבע מסגרות ברורות לגודלם של ציי המעצמות ולגודלן של האוניות בציים הללו, וכך הוגבל עוד יותר גודלו של הצי הבריטי. כל המהלכים הללו הביאו לכך שהלוחמה נגד הצוללות נדחקה לקרן זווית ונחשבה כ"עבודה שחורה", סוג של מיומנות שולית, לא זוהרת ולא מרכזית בפעילות הצי. בהתאם לכך נערך אימון מועט מאוד בלוחמה מעין זו, וחלק גדול מהידע והניסיון שנרכשו במלחמת העולם הראשונה נשכחו. אוניות ליווי כמעט ולא נבנו, וב-1935 הושמעה מחדש הדעה שאין טעם בהפלגה בשיירות בעת מלחמה.
עם זאת היו פיתוחים טכנולוגיים שסייעו, בבוא הזמן, למלחמה נגד הצוללות במלחמת העולם השנייה. נעשתה התקדמות רבה באלקטרוניקה, בהגברה, עיבוד אותות ותצוגה של מידע. הייתה התקדמות רבה בפיתוח הסונאר, ומכשירים הותקנו בכל משחתות הצי הבריטי וצי ארצות הברית ונעשתה הכנה לייצור המוני של מכשירי סונאר ולהתקנתם גם באוניות קטנות יותר. התקדמות רבה הייתה גם בפיתוח המכ"ם, שתהיה משמעותית מאוד במלחמה הקרובה.
מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)
במלחמת העולם השנייה התנהלה לוחמת צוללות ולוחמה נגדן בשתי חזיתות עיקריות: האחת התנהלה באוקיינוס האטלנטי, בין צוללות הקריגסמרינה הגרמניות, שניסו לנתק את נתיבי האספקה של בריטניה, לבין אוניות הליווי של הצי המלכותי הבריטי, הצי המלכותי הקנדי, וצי ארצות הברית, בעיקר. במערכה זו הובסו הצוללות הגרמניות. מערכה נוספת התחוללה באוקיינוס השקט, בין צוללות של צי ארצות הברית לבין הצי הקיסרי היפני. במערכה זו הצליחו הצוללות לפגוע קשות בצירי האספקה ימיים של יפן ובאוניות המלחמה שלה, והיפנים לא הצליחו לתת מענה מתאים לאיום.
החשיבה האסטרטגית של ראשי הציים הגדולים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה מבוססת על תורתו של אלפרד תייר מהן, שהשפיעה על האסטרטגיה הימית עוד מתחילת המאה ה-20. הדגש, על פי תורת מלחמה זו, היה על קרב מכריע בין אוניות השטח הגדולות, אוניות מערכה ונושאות מטוסים הציים הגדולים נערכו בהתאם לדרך מחשבה זו, וגם הקריגסמרינה, בראשות גרוס-אדמירל אריך רדר בנה את תוכנית ההתעצמות שלו, תוכנית Z, סביב אוניות מערכה ונושאות מטוסים. לצוללות נועד תפקיד במסגרת זו - ליווי אוניות הצי, איסוף מודיעין, ותקיפת אוניות האויב. הצי הקיסרי היפני היה המתקדם ביותר בהפעלת צוללות על פי תפיסת עולם זו וכלל בשורותיו, בין השאר, את דגמי הצוללות המהירות ביותר במלחמת העולם השנייה (הצוללות מסדרת I-201), ואת הצוללות הגדולות ביותר שנבנו עד להופעתן של צוללות טילים בליסטיים, שהיו ייחודיות גם ביכולתן לשאת מטוסים (הצוללות מסדרת I-400).
יוצא דופן בגישתו היה קרל דניץ (שהיה קומודורה בתחילת המלחמה; חודש לאחר תחילתה הועלה לדרגת קונטראדמירל). הוא סבר שמטרתן של הצוללות צריכה להיות תקיפת אוניות מסחר וניתוק נתבי האספקה של בריטניה. גישתו לא זכתה לאהדה, ורק עם התקדמות המלחמה התבררה נכונות גישתו. בשל כך לא היו בידי גרמניה די צוללות בתחילת המלחמה כדי להוות גורם מכריע.
מאידך, גם בריטניה לא הייתה מוכנה למלחמה. מספר אוניות הליווי בתחילת המלחמה היה קטן ורחוק אפילו מן הצרכים הבסיסיים ביותר. החימוש והנשק שבידי הבריטים היה מיושן ולא מספק: הסונאר (שנקרא אצל הבריטים ASDIC), התאים לגילוי צוללת מתחת למים אך לא ניתן היה לגלות באמצעותו צוללות במצב ציפה, וזה היה המצב שבו היו הצוללות תוקפות. המצב היה חמור עוד יותר בשל העובדה שהצוללות תקפו בעיקר בלילה. מספר המטוסים היה מצומצם מאוד, רובם בעלי טווח קצר מכדי להגן על השיירות, והחימוש שבידיהם לא היה יעיל בתקיפת הצוללות. טקטיקת הלחימה בצוללות לא הייתה מגובשת, ולא היה תיאום בין אוניות הליווי ולא שיטה מסודרת להפלגות השיירות.
שיירות
בניגוד למלחמת העולם הראשונה, במלחמת העולם השנייה הפעילו הבריטים את שיטת השיירות מיד עם תחילת המלחמה. השיירות חולקו לשיירות מהירות ואיטיות, על פי מהירותן של אוניות הסוחר, וזאת כדי לצמצם את פגיעותן של אוניות הסוחר המהירות. החל מ-1943 הופעלו שיטות של חקר ביצועים כדי להביא להפעלה מיטבית, וכך נתגלה כי גודלן של השיירות היה פחות משמעותי, והגורם העיקרי בהגנת השיירה היה גודלו של כוח הליווי: אוניות ליווי היטיבו להגן על מספר קטן יותר של שיירות גדולות מאשר על מספר גדול יותר של שיירות קטנות.
לעומת הבריטים, הצי היפני היה שבוי בתפיסה ההתקפית, ולא מיהר להפעיל שיירות שנתפסו בעיניו כהגנתיות. רק בשלב מאוחר במלחמה, מ-1944 ואילך, החלו היפנים לארגן את אוניותיהם בשיירות, אך גם אז נעשה הדבר באופן חלקי, כמפורט להלן.
השתלטות על נקודות מפתח
בזירת האוקיינוס האטלנטי נקטו הבריטים בשיטה של השתלטות על נקודות אסטרטגיות, ובהן איי פארו, שבשליטת דנמרק, ועל איסלנד, זאת, כדי ליצור בסיסים נוספים למטוסים, דוגמת "מיקס פילד" ליד רייקיאוויק (כיום נמל התעופה הבינלאומי קפלוויק), ולצמצם את הנתיבים הפנויים לצוללות. לאחר כיבוש נורווגיה על ידי הגרמנים חששו הבריטים מאוד מהשתלטות גרמנית על איסלנד שהייתה עלולה לנתק לחלוטין את תנועת השיירות, ובשל כך החליטו להקדים ולפלוש לאי. ב-10 במאי 1940 נחתו כ-750 נחתים בריטים ברייקיאוויק, ללא התנגדות מצד המקומיים. ביולי 1941 קיבלה על עצמה ארצות הברית את הגנת האי, לבקשת ממשלת איסלנד, וחיילים אמריקניים החליפו את הכוח הבריטי. בריטניה הציבה באי טייסות של מפציצים ומטוסי סיור, וליד רייקיאוויק נקבע בסיס תחזוקה ותדלוק לאוניות הליווי.
תגבור כוחות הליווי ואוניות המשא
במערכה על האוקיינוס האטלנטי השקיעו בעלות הברית רבות בתוכנית מואצת לבניית אוניות ליווי נוספות, כדי להשלים את החסר. בשנים הראשונות של המלחמה נבנו בבריטניה, בקנדה ובארצות הברית 267 קורבטות, מסדרת פלאואר (flower), והחל מ-1941 החלו להיכנס לשירות הפריגטות מסדרת ריבר (River). חיל הים הקנדי, כחלק מחילות הים של הממלכה המאוחדת, החל לקבל על עצמו ליווי חלק ממסלול השיירות, וכך הוקל הנטל שעל חיל הים המלכותי[25]. מדיניות השאל-החכר שאותה יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, איפשרה לו להיענות לבקשתו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ולהעביר לבריטניה 50 משחתות ישנות. נדרשה עבודת התאמה רבה של האוניות לתפקידן, (כולל התאמת סונאר, מכ"ם, ועוד) והן היו שנואות על צוותן בשל תכונותיהן הגרועות[26], אך מעצם מספרן מילאו פער משמעותי עד לייצורן של אוניות ליווי מתאימות וחדישות יותר.
בנוסף לתגבור אוניות הליווי, נעשה מאמץ לייצר אוניות סוחר כדי למלא את מקומן של האוניות שהוטבעו. עד סוף 1940 הוטבעו למעלה מ-1,000 אוניות, בערך מחציתן על ידי צוללות[27] בשלב ראשון שילבה בריטניה בצי הסוחר שלה אוניות של מדינות שנכבשו בידי הגרמנים. בסך הכול צורפו לצי הסוחר הבריטי אוניות סוחר בתפוסה של כ-3 מיליון טון, שפיצו כמעט לגמרי על האבדות, אך הן היו "מתנה חד פעמית" - לא ניתן היה לקוות ליתרון מסוג זה פעם נוספת[28]. במקביל, עברו המספנות בבריטניה לתוכנית בנייה מואצת, שנועדה לבנות אוניות בתפוסה של 1,200,000 טון, והוזמנו בארצות הברית אוניות בתפוסה של 7,000,000 טון.
לעומת המאמץ של בעלות הברית במערכה באוקיינוס האטלנטי, במערכה באוקיינוס השקט לא השכיל הפיקוד היפני לתגבר את אוניות הליווי שלו. העדיפות בבניין אוניות ניתנה לאוניות השטח המלחמתיות, ואילו לאוניות הליווי ניתנה עדיפות נמוכה. לצי היפני היו משחתות מעולות, שהיו מצוידות ללוחמה נגד צוללות, אולם משחתות אלה היו יקרות לבניה ונועדו ללוחמה ימית קלאסית בין ציי מלחמה ולא לליווי שיירות וציד צוללות. רק בשלב מאוחר במלחמה הבין הפיקוד היפני שיש לייצר אוניות ליווי זולות שניתן לייצר בכמויות, אך אז כבר היה מאוחר מדי.
טקטיקה ושליטה
הבריטים פיתחו ותרגלו לוחמה נגד צוללות, וקבעו קבוצות קבועות של אוניות ליווי. כל אונייה חדשה עברה דרך בסיס אימונים באיים ההברידיים, שם עברה אימונים נוקשים במיוחד במשך כמה שבועות. מעבר לכך, במקום צירוף מזדמן של אוניות ליווי לשיירה, נקבעו קבוצות קבועות של אוניות ליווי, שתמיד הפליגו ביחד; כך הושגו יעילות רבה ושיתוף פעולה גבוה בין האוניות. בכל קבוצה היו שתיים או שלוש משחתות וחמש או שש קורבטות. מכיוון שבדרך כלל אונייה או שתיים היו בנמל לטיפולים לתיקונים, מנתה כל קבוצה שש אוניות בפועל.
בנוסף לתרגול, הושקע מאמץ רב בשיפור אמצעי שליטה ובקרה. בפברואר 1941 הועברה מפקדת זירת המבואות המערביים (Western Approaches Command) מפלימות' לליברפול, שהייתה אחד מהנמלים העיקריים של השיירות. בדרך זו הושגה שליטה קרובה וטובה בהרבה על השיירות. בנוסף, הוכפף פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי (RAF Coastal Command) ישירות לאדמירליות; פיקוד החופים עסק בעיקר בלוחמה נגד צוללות, והכפפתו לאדמירליות הביאה לשיתוף פעולה ותיאום טובים יותר.
צי ארצות הברית עבר תקופה כואבת של לימוד, כאשר סירב ללמוד מהניסיון שנרכש על ידי הבריטים. עם כניסת ארצות הברית למלחמה נגד יפן וגרמניה הנאצית, בדצמבר 1941, יזם פיקוד הצוללות הגרמני מבצע תקיפה נגד אוניות הסוחר לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית. המבצע, שנקרא מבצע "הקשה" (בגרמנית: Paukenschlag) נחל הצלחה גדולה והסב לארצות הברית אבדות כבדות, ואחת הסיבות העיקריות לתבוסה זו הייתה חוסר רצונם של מפקדי הצי ללמוד מהנסיון הבריטי בארגון שיירות ובטקטיקה ללוחמה נגד צוללות. רק לאחר שאימצו את השיטות הבריטיות נבלמה המתקפה הגרמנית.
חידושים טכנולוגיים
הצורך המלחמתי הדחוף הוביל את בעלות הברית לפיתוח מואץ של אמצעים טכנולוגיים חדשים. הנשק הבסיסי, שבו נעשה שימוש כבר במלחמת העולם הראשונה, היה פצצת עומק. הפצצה הייתה מוטלת לים ממסילות בירכתי האנייה או נורית לים בעזרת משגרים מיוחדים, והייתה מתפוצצת בעומק שנקבע מראש, בעזרת מרעום. אוניות הליווי היו מטילות כמה פצצות כאלה, בתבנית מסוימת שנועדה לכסות שטח רחב. לפצצות העומק היו כמה בעיות: ראשית, הפצצות היו מוטלות מירכתי האניה, כלומר על אוניית הליווי היה לעבור מעל המיקום המשוער של הצוללת, ורק אז להטיל את הפצצות. מכיוון שב-100 עד 200 המטרים האחרונים לא היה לאוניה מגע סונאר עם הצוללת (כאמור לעיל), והיה על אוניית הליווי להגיע עד למיקום המשוער, הותיר הדבר זמן לצוללת לבצע תמרון התחמקות חריף, ולהימנע מפגיעת הפצצות. מעבר לכך, כדי שהפצצות תגרומנה להטבעת הצוללת היה עליהן להתפוצץ במרחק של 5 עד 10 מטרים ממנה; בהתחשב בזמן שניתן לצוללת להתחמק, הייתה פגיעה ישירה כזו נדירה למדי. מחקרים אחרי המלחמה הראו, שהסיכוי להטביע צוללת בהתקפה אחת של פצצות עומק היה בממוצע 6% בלבד[29].
גם הצי היפני השתמש בפצצות עומק, אך במשך תקופה ארוכה היו אלה לא יעילות: בהטלת פצצת עומק יש לכוון מראש באיזה עומק תתפוצץ. פצצות העומק היפניות היו מכוונות להתפוצץ בעומק של 45 מטרים, אך הצוללות האמריקאיות הצליחו לצלול עמוק בהרבה לפני התפוצצותן וכך להימנע מפגיעה. ואולם, ביוני 1943 חשף הסנטור אנדרו מאי עובדה זו, והיפנים שינו בהתאם את כוונון הפצצות. להערכת צי ארצות הברית אבדו לפחות עשר צוללות ו-800 אנשי צוות בשל חשיפה זו.
כתוספת לפצצות העומק פיתחו בעלות הברית מרגמות שירו פצצות נגד צוללות אל לפני האונייה, בניגוד לפצצות העומק שהוטלו מירכתיה אל המים שמאחוריה. סוג ראשון שנכנס לשירות בסוף 1941 נקרא "הדג'הוג" (Hedgehog, קיפוד, על שם מראה המרגמה לאחר שירתה את הפצצות), ויעילותו בהתקפה אחת הגיע בממוצע ל-20%; ב-1944 הוכנסה לשירות מרגמה כבדה עוד יותר, בשם "סקוויד" (Squid, דיונון), שיעילותה הגיעה בממוצע ל-50% הצלחה בהתקפה אחת. פצצות אלו התפוצצו רק במגע (ולא על פי קביעה מראש, כמו פצצות העומק), והפעלתן דרשה מיומנות רבה, שלא תמיד הייתה לצוותי אוניות הליווי. בדרך כלל נהגו צוותי האוניות להשתמש במרגמות רק לאחר שאזלו פצצות העומק. כלי נשק חדיש וסודי שהוכנס לשירות ב-1943 היה טורפדו מונחה שכונה מוקש מס' 24 או FIDO; השם נועד להטעות. טורפדו זה הוטל ממטוס והתביית על חתימת הקול של צוללת. בסך הכל הוטבעו 37 צוללות גרמניות ויפניות בדרך זו.
טווח הטיסה של המטוסים הלך וגדל בהתמדה, וכן גם מספרם וטיבם. בשיא המערכה באוקיינוס האטלנטי הצליחו מטוסים ללוות את השיירות לאורך כל מסלולן הארוך באוקיינוס, וכך למנוע מצוללות לעלות על פני המים ולתקוף אותן. בשלביה הראשונים של המלחמה הותקנו על אוניות סוחר שנקראו CAM (catapult aircraft merchant ship) מעוטים למטוס קרב אחד. המטוס, בדרך כלל הוקר הוריקן, היה מוזנק כנגד מטוסי אויב או צוללות, ולאחר משימתו היה מנסה להגיע לבסיס יבשתי או נוחת במים ליד האונייה ונאסף על ידה. בהמשך המלחמה הוכנסו לשירות נושאות מטוסים לליווי, שנשאו עליהן בדרך כלל בין 20 ל-30 מטוסי קרב. מפציצים ששירתו בפיקוד החופים צוידו בפצצות עומק שהיו ניתנות להטלה ממטוסים, במקום הפצצות הרגילות שבהן נעשה שימוש בתחילת המלחמה, שהיו צריכות לפגוע ישירות בצוללת ושאחוזי ההצלחה שלהן היו אפסיים. המפציצים צוידו גם בזרקור ליי, שאותו הפעילו בעת פעילות לילה כנגד צוללות. המפציצים היו מגלים את הצוללת מרחוק באמצעות מכ"ם, מתקרבים אליה ללא אורות, ומפעילים את הזרקור ברגעים האחרונים כדי לשפר את הטלת פצצות העומק. גם יפן עשתה שימוש במטוסים בלוחמה נגד הצוללות, אם כי מצומצם בהרבה. שתי נושאות מטוסים קטנות הוכשרו של ידי הצבא היפני הקיסרי למטרה זו, וכן פותח אוטוג'ירו מדגם קאיאבה קא-1 ללוחמה נגד צוללות.
אמצעי גילוי ומודיעין
סונאר הותקן על אוניות הליווי של בעלות הברית וגם על אוניות הליווי היפניות. אחד החידושים בתחום זה היה מצוף האזנה (אנגלית: Sonobuoy). מכשיר זה הוטל ממטוס ונפתח עם המגע במים. חלק מן המכשיר היה מצוף ובו משדר רדיו. חלקו השני של המכשיר כלל הידרופון (או כמה הידרופונים), שהיה שקוע במים בעומק שנקבע מראש, וקלט אותות קוליים של צוללות. האותות שנקלטו שודרו למטוס, ועל פי חיתוך האותות מכמה מכשירים ניתן היה לגלות את מיקומה של צוללת. אמצעי זה הופעל על ידי בעלות הברית.
בעלות הברית ציידו את אוניות הליווי ואת המטוסים במכ"ם, שאיפשר זיהוי צוללות כאשר היו בציפה ולא בצלילה. מכשירי המכ"ם היו שיפור גדול: כך ניתן היה לזהות צוללות גם בלילה, וממרחק גדל והולך. ככל שהתקדמה המלחמה השתכללו המכשירים, ויחידות הליווי צוידו במכשירי מכ"ם בעל גל סנטימטרי, שאיפשר גילוי עצמים קטנים יחסית. לעומת זאת, יפן פיגרה מאוד בנושא המכ"ם.
פותח מגלה אנומליה מגנטית (MAD, ראשי תיבות של Magnetic anomaly detector) שנועד לגלות שינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ, שיכולים להיווצר, בין השאר, על ידי תנועה של גוף מתכתי גדול כמו צוללת. מכשירים כאלה נישאו במטוסים או נגררו על ידי אוניות. גם הצי היפני השתמש במכשירים כאלה, שנקראו ביפנית ג'יקיטנצ'יקי (磁気探知機).
במהלך המערכה נעשה שימוש נרחב בקשר רדיו. חלק מרכזי מהטקטיקה של צי הצוללות הגרמני היה הנחייתן מהמרכז בברלין אל מיקומן של השיירות. כל מפקד צוללת היה צריך, לפיכך, להעביר מסרים שונים אל המפקדה: מיקומו, מצבו, מזג האוויר במיקומו, ועוד. למרות ניסיונות רבים לקודד את השידור בצופן, מכל מקום נקלטו שידורים אלו אצל הבריטים. קליטת האותות בשתי תחנות איפשרה את איתור מיקום השידור בשיטה של טריאנגולציה. שיטה זו נקראה High Frequency Direction Finder, ובקיצור - Huff-Duff. לא היה צורך לפענח את ההודעה ששולחת הצוללת - די היה באיתור מיקומה. לפי איתור זה ניתן היה להפנות את השיירות אל נתיבים הרחוקים ממיקום הצוללות. האחראים על השיירות הצליחו בדרך זו להפנות למעלה מ-60% מהשיירות לנתיבים בטוחים יותר. ב-1942 הותקן ציוד כזה גם על אוניות הליווי, והן היו יכולות לזהות בעצמן מיקום של צוללות הנמצאות על נתיבן, ולנסות לתקוף אותן באמצעות זיהוי זה. השיירות, לעומת זאת, הפליגו בדממת אלחוט.
כמו במלחמת העולם הראשונה, גם במלחמת העולם השנייה היה למודיעין הבריטי חלק חשוב בניצחון, וזאת על ידי פיצוח הצופן הגרמני של מכונת האניגמה כחלק מהמאמץ המודיעני שכונה אולטרה. פיצוח הצופן היה תלוי בטעויות שתיעשנה על ידי המפעילים. מפעילים מנוסים, כמו בפיקוד הלופטוואפה כמעט ולא טעו, והצופן שלהם כמעט ולא נפרץ; הצופן שבו השתמשו אנשי הגסטפו לא נפרץ אף פעם. לעומת זאת, האחראים על השידור בצוללות היו בדרך כלל קצינים צעירים, פחות מנוסים, ששידרו תחת עומס פיזי ונפשי רב. פיקוד הצוללות היה מודע לבעיה, והצוללות צוידו בדרך כלל במכונות האניגמה המשוכללות ביותר, ובקודים מתוחכמים יותר. עם זאת, על אף שהפיצוח לא היה אחיד, הרי שבמהלך 1943 כבר התקבל מידע רב, שסייע מאוד במערכה.
אבדות צוללות גרמניות במלחמת העולם השנייה
בסך הכל הוטבעו 785 צוללות גרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה[30], שהן כשני שלישים מסך כל הצוללות שהושקו במהלך המלחמה. להלן פירוט הגורמים השונים להטבעתן:[31]
| גורם | מספר הצוללות שהוטבעו | אחוז מסך הצוללות שהוטבעו |
|---|---|---|
| אוניות (בעיקר פצצות עומק) | 246 | 31.3% |
| מטוסים | 290 | 37% |
| משולב מטוסים ואוניות | 48 | 6.1% |
| צוללות | 21 | 2.7% |
| מוקשים | 25 | 3.2% |
| הוטבעו בנמלים בהפצצות מהאוויר | 62 | 7.9% |
| הוטבעו על ידי כוחות סובייטיים | 7 | 0.9% |
| תאונות ו"אש כוחותינו" | 31 | 3.9% |
| כוחות טבע (סופות וכדומה) | 9 | 1.1% |
| הוטבעו על ידי צוותיהן | 17 | 2.1% |
| סיבות לא ידועות | 29 | 3.7% |
לאחר המלחמה
השינוי ביכולותיהן ובתפקידיהן של הצוללות
בחודשי המלחמה האחרונים החל הצי הגרמני לקלוט צוללות חדישות, מדגמי XXI, שנועדו ללוחמה בים הפתוח, ודגמי XXIII הקטנות יותר, שנועדו ללחימה בים התיכון, בים השחור ובים הבלטי, שבהם הים פחות עמוק. אלו היו הצוללות האמיתיות הראשונות, שהיו יכולות לצלול לפרק זמן ממושך ולתקוף גם כאשר הן מתחת למים, בניגוד לקודמותיהן שהיו יכולות לצלול רק לפרקי זמן מוגבלים, כדי לחמוק ממעקב. למזלן של בעלות הברית, הצוללות הללו נכנסו לשירות מאוחר מכדי שיוכלו לשנות את גורל המערכה; הצוללות מדגם XXIII פגעו בחמש אוניות (חלקן הוטבעו וחלקן ניזוקו), ואילו הצוללות מדגם XXI לא הטביעו אף אונייה[32]. החידושים הטכנולוגיים שיושמו בצוללות אלו אומצו מיד לאחר המלחמה על ידי הציים הגדולים: צי ארצות הברית, הצי המלכותי הבריטי והצי הסובייטי. ארצות הברית ובריטניה עשו בהם שימוש כדי לשדרג את צי הצוללות הקיים ולהשיק צוללות חדשות, וברית המועצות השיקה צוללות חדשות שבהן הוטמעו חידושים אלו.
כניסתן של צוללות אלו לשירות הפכה חלק גדול מאמצעי הלוחמה נגד צוללות למיושנים. הצוללות החדשות היו מהירות הרבה יותר וכאמור, היו יכולות לשהות זמן רב הרבה יותר מתחת לפני המים: המצברים של הצוללות החדשות היו יעילים ובעלי קיבולת גבוהה יותר, ולפיכך אפשרו שימוש ממושך יותר במנוע החשמלי של הצוללת, שבעזרתו משייטות הצוללות מתחת למים. הצורך בציפה כדי להפעיל את מנועי הדיזל (שבאמצעותם נטענים המצברים) הצטמצם, גם בגלל המצברים היעילים יותר וגם מכיוון שכעת ניתן היה להניע אותם בצלילה באמצעות שנורקל. כך היו הצוללות החדשות יכולות, תאורטית, לבצע משימה שלמה בצלילה וללא צורך בעלייה על פני המים והתגלות. הופעתן של צוללות גרעיניות הגדילה עוד יותר את הקושי: צוללת גרעינית אינה זקוקה לשנורקל, ומהירותה גדולה עוד יותר.
במלחמות העולם התמקדו הצוללות בלחימה כנגד קווי האספקה של בעלות הברית. ואולם, במהלך המלחמה הקרה נוספו לצוללת תפקידים חדשים. צוללות החלו לשאת טילים בליסטיים הנושאים ראש נפץ גרעיני, ובכך היו לאמצעי בעל חשיבות אסטרטגית. צוללות נושאות גם טילי שיוט, ויכולתן לשגר אמצעי זה נתנו להן משקל רב מאוד בחשיבה אסטרטגית בינלאומית. כדי הגן על הצוללות נעשה מאמץ רב להקנות להן יכול חמקנות: מנועי הצוללות שופרו מאוד כדי שיפלטו פחות רעש, על חלק מהצוללות הותקנו חיפויים סופגי קול, ועוד. דבר זה הכביד עוד יותר על הלוחמה בצוללות.
התפתחות הכוח האווירי
.jpg)
במקביל להתפתחות הצוללות, התפתח מאוד הכוח האווירי, שחשיבותו המכרעת הוכחה במהלך מלחמת העולם. נושאות מטוסים הוסבו לתפקידי לוחמה נגד צוללות ואחרות נבנו באופן ייעודי לכך. נבנו מטוסי סיור בעלי טווח ארוך שנשאו מגוון גדל והולך של אמצעי גילוי (ראו להלן) וחימוש נגד צוללות. מטוסים אלה התאפיינו בטווח הארוך, כאמור, וגם במהירות נמוכה יחסית, שאיפשרה להם לעקוב אחרי צוללת ולתקוף אותה.
כניסת מסוקים לשירות מבצעי הוסיפה מימד חשוב ללחימה האווירית נגד צוללות. יכולתו של המסוק להמריא ממשטחים קטנים מאפשרת גם לאוניות קטנות כמו משחתות ופריגטות לשאת את כלי הטיס. המסוק מרחיב מאוד את טווח הגילוי של האוניה, ויכולתו לטוס במהירות נמוכה ואף לרחף במקום הפכה אותו לכלי חשוב בנשיאת אמצעי גילוי וחימוש נגד צוללות.
אמצעי גילוי
גם אמצעי הגילוי, כמו המכ"ם והסונאר, עברו שינויים ושכלולים. נעשה שימוש גדל והולך בסונאר פסיבי, הפועל בעיקר על ידי האזנה לצלילים ולא על ידי שיגור פולסים, כמו בסונאר אקטיבי. צוללות גרעיניות פלטו רעש רב, ושימוש בסונאר פסיבי היה יעיל מאוד לגילוין מבלי להסגיר את כלי השיט המחפש. כדי להתגבר על הרעש שיוצר גוף האונייה, המפריע להאזנה בסונאר, פותח סונאר נגרר, המרוחק מהאונייה. מסוקים צוידו בפיתוח דומה, סונאר טובל, המורד מהמסוק ושוקע במים לעומק מוגדר מראש, ואז מעביר אותות למסוק בכבל.
כיוון אחר לגילוי צוללות מתבסס על הגאוגרפיה של האוקיינוסים. בנקודות בהן ישנם מכשולים טבעיים, כמו מצרי ים, ניתן להניח מספר רב של מצופי האזנה, וכך לעקוב אחרי תנועות ימיות במשך פרק זמן ארוך. נעשה שימוש גם בהידרופונים קבועים המונחים בקרקע הים, שנתוניהם מועברים למוקד ביבשה. במהלך המלחמה הקרה הניחה ארצות הברית מתקני האזנה כאלה במסגרת מבצע SOSUS (ראשי תיבות של sound surveillance system, מערכת מעקב קולות).מתקני ההאזנה הונחו במצר דנמרק, בין גרינלנד לאיסלנד, ובין איסלנד לבריטניה, ובנקודות אסטרטגיות נוספות באוקיינוס השקט.
כפי שהוזכר לעיל, אמצעי גילוי שנכנס לשימוש במלחמת העולם השנייה היה מגלה אנומליה מגנטית (Magnetic Anomaly Detector, ובקיצור MAD). אמצעי זה משתמש במגנטוספירה של כדור הארץ כבסיס, ומגלה אנומליות הנגרמות על ידי גופים מתכתיים גדולים, כמו צוללות. התקני גילוי אנומליה מגנטית הותאמו לכלי טיס, ומותקנים כך שיהיו מרוחקים מגוף המטוס או המסוק - בזנבו או בהתקן נגרר.
במלחמת העולם השנייה נשען גילוי הצוללות במידה רבה על איכון תשדורות הרדיו שלהן, ואולם עם התפתחותן של הצוללות מיעטו אלה לעשות שימוש במכשירי אלחוט באזורים מסוכנים מבחינתן. צוללות מודרניות מסתמכות על שידור בגלים קצרים מאוד, המאפשרים שידור קצר מאוד, וניתנים לקליטה גם מתחת למים.
חימוש נגד צוללות
הלוחמה נגד הצוללות בשתי מלחמות העולם הוכיחה שכדי לפגוע בצוללת על פצצת העומק להתפוצץ במרחק מטרים ספורים ממנה: רוב הצוללות שהוטבעו בפצצות עומק נפגעו ממספר רב של פצצות שהוטלו עליהן. מהירותן הרבה של הצוללות החדשות הורידה עוד יותר את יעילותן של פצצות העומק. כדי להגביר את יעילותן של פצצות העומק נעשו ניסויים בפצצות עומק גרעיניות.
בנוסף לפצצות העומק, נעשה שימוש גם כלי נשק יורים לפנים: מרגמות משוכללות היורות פצצות נגד צוללות קדימה, אל המים שלפני אוניית המלחמה, ולטווח ארוך יותר. טילי הטורפדו מונחים שוכללו והשימוש בהם הורחב. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להיכנס לשירות טילים נגד צוללות, כמו ASROC (ראשי תיבות: Anti-Submarine ROCket). כל טיל נושא טורפדו, וכך שילב למעשה בין אמצעי ירי אל לפני האונייה וטורפדו מונחה. השימוש במוקשים ימיים נותר אמצעי חשוב נגד צוללות.
צוללות נגד צוללות
עוד במלחמת העולם הראשונה הצליחה צוללת בריטית להטביע צוללת גרמנית, וגם במלחמת העולם השנייה היו מקרים בודדים כאלה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להופיע צוללות שנבנו במיוחד למטרה זו, וכונו צוללות תקיפה. מטרתן העיקרית הייתה בדרך כלל צוללות טילים בליסטיים והן הונעו בתחילה על ידי מנועי דיזל שקטים, אם כי בהמשך הפכו לצוללות גרעיניות.
.jpg)
.jpg)
לוחמה נגד צוללות במאה ה-21
גם במאה ה-21 צוללות ממשיכות למלא תפקיד מרכזי בלוחמה הימית. אף על פי שהתפרקות ברית המועצות סיימה לכאורה את האיום ההדדי בין צוללות הטילים הבליסטיים של שתי המדינות, עדיין ממשיכות המדינות השונות בפיתוח צוללות על סוגיהן השונים, כולל צוללות טילים בליסטיים וצוללות טילי שיוט, צוללות תקיפה, ועוד. לצוללות יכולות רבות, ובהן שיגור טילים, איום על אוניות השטח של ציי אויב, איסוף מודיעין, ועוד. בשל כך נותרה לוחמה נגד צוללות חלק חשוב בין תפקידי ציים מלחמתיים.
לוחמה נגד צוללות נעזרת כיום באמצעים מסורתיים ששימשו עוד במלחמת העולם הראשונה, וגם באמצעים חדשניים, פרי פיתוחים טכנולוגיים עדכניים.
פלטפורמות
לחימה נגד צוללות נעשית בכמה ממדים, תוך ניצול פלטפורמות ימיות, אוויריות ואף לווייניות.
נטען כי ניתן לזהות צוללות באמצעות לוויינים המיועדים לחקר האוקיינוסים, העושים שימוש בטכנולוגיות חדישות, אופטיות ועל ידי מכ"ם. מטוסי סיור ייחודיים פותחו לצורך גילוי וציד צוללות, כמו לוקהיד P-3 אוריון וטופולב TU-142 הנושאים גלאים ואמצעי חימוש (ראו להלן). פותחו גם מסוקים ייעודיים למטרה זו, כמו סיקורסקי SH-60 סיהוק. מסוקים אלה יכולים להטיל לים מצופי האזנה ולהפעיל סונאר טובל, המורד למים מן המסוק ומחובר אליו בכבל. חלק מן המסוקים המיועדים ללוחמה נגד צוללות מיעודים למשימת הגילוי בלבד, ולאחרים יכולת גם לשאת ולהטיל חימוש, בעיקר טורפדו.
הפלטפורמה העיקרית ללוחמה נגד צוללות נותרה כלי השיט המלחמתי - משחתות, פריגטות וקורבטות, ואחד מיתרונותיהן הגדולים הן משך הזמן הארוך בו הן יכולות לשהות בשטח הלחימה. נושאות מטוסים ייעודיות יכולת לשאת כוח אווירי משמעותי לציד צוללות. גם צוללות מהוות כלי שיט חשוב ללוחמה נגד צוללות אחרות, בזכות תכונות החשאיות והחמקנות שלהן. ציים שונים בעולם בודקים שימוש בכלים לא מאוישים למטרת לוחמה נגד צוללות.
אמצעי גילוי
ספינות וכלי טיס העורכים חיפוש אחר צוללות נעזרים במגוון עזרים. אלה כוללים את הבאים, בין השאר:
- מכ"ם, לזיהוי צוללות שעלו אל פני המים;
- זיהוי ומדידת טווח באמצעות -
- סונאר אקטיבי ופאסיבי, לזיהוי הצוללת מתחת למים; מכשירי הסונאר מותקנים בגוף האונייה, בדרך כלל בכיפה המותקנת מתחת לשדרית האונייה, או בהתקן הנגרר מאחוריה, כדי להרחיק את המתקן מרעשי האונייה. מצופי האזנה (sonobuoy) המוטלים מכלי טיס ואוניות משמשים גם הם לקליטת רעשים של צוללות, ומעבירים אותם לחדרי מבצעים (או מרכזי ידיעות קרב) שם מתקבלים הנתונים השונים ונבנית תמונה שלמה. בדומה, גם הידרופונים הקבועים בנקודות שונות על קרקע הים או במצרי ים משמשים למטרה דומה.
- זיהוי גלי לחץ הידרודינמיקה; באמצעות טכנולוגיה זו ניתן לזהות תנועה של צוללות במים.
- מכשירים לגילוי אנומליה מגנטית (באנגלית: Magnetic anomaly detection, ובקיצור MAD) המזהים שינוי בשדה המגנטי של כדור הארץ שיכול להיגרם על ידי תנועה של גוף מתכתי גדול, כמו צוללת; מכשירים אלה נישאים בכלי טיס ואוניות.
- גלאים תת-אדומים לזיהוי צוללות על פני המים. אלו יעילים במיוחד לזיהוי חתימות החום המשמעותיות של צוללות גרעיניות, הנוצרות כאשר הן עולות אל פני המים. כמו ניתן לזהות באמצעותם פריסקופים ושנורקלים.
- שימוש באמצעים מסורתיים כמו זרקורים ונורים להארת הצוללת שהתגלתה ולסימון מקומה.
גם לצוללות יש אמצעי נגד, שנועדו לסכל את גילוין ולהטעות את המחפשים. אמצעים אלה כוללים, בין השאר, מתקנים היוצרים בועת אוויר בתוך המים; בועה זו יכולה להטעות את מכשירי הסונאר שיזהו אותה כצוללת. מכשירים אחרים יוצרים רעש מדומה המטעה את אמצעי הגילוי. מתכנני הצוללות משקיעים מאמץ רב בהקטנת החתימה האקוסטית שלהן, בין השאר על ידי ציפויין בחומרים בולעי רעש ובשיפור מערכות הצוללות כך שתהיינה שקטות יותר.
חימוש נגד צוללות
בין אמצעי החימוש נגד צוללות יש למנות את הבאים:
- מוקשים ימיים הופעלו נגד צוללות עוד במלחמת העולם הראשונה, וגם כיום (2016) משמשים כאמצעי חשוב נגדן. המוקשים השתכללו מאוד במהלך המאה ה-20 והעשורים הראשונים של המאה ה-21, וכיום ניתן לתכנת אותם להפעלה במודל מסוים, על פי חתימת קול או חום מסוימת, ועוד.
- טילי טורפדו מהווים את החימוש העיקרי שבו מצוידים מטוסים, מסוקים ואוניות. הטורפדו כיום מונחה למטרתו על ידי חתימת הקול שמייצרת המטרה, באמצעות תיל הנחיה דק, או על ידי התבייתות על השובל שיוצרת המטרה.
- פצצות עומק היו בשימוש מסוף מלחמת העולם הראשונה. כאמור לעיל, יעילותן נמוכה יחסית, וכיום נעשה בהן שימוש מועט. במהלך המלחמה הקרה פותחו פצצות עומק בעלות ראש נפץ גרעיני, אך אלה מעולם לא נוסו מבצעית.
- טילים נגד צוללות משוגרים מאוניות. הראש הקרבי של הטיל מכיל טורפדו או פצצת עומק, הנפרדים מגוף הטיל בשלב מסוים, על פי תכנות מוקדם. בדרך כלל נושא הטיל טורפדו מונחה, הצונח למים כדי שיפול לתוכם בזווית מתאימה, ומשם מתביית על מטרתו, שנקלטה לפני כן על ידי אמצעי גילוי אחר, כמו מסוק או הידרופון.
לקריאה נוספת
- Terraine, John. Business in Great Waters: The U-boat Wars, 1916 - 1945. Wordsworth Editions, 1989
- Ireland, Bernard & Grove, Eric. Jane's War at Sea. Harper Collins Publishers, 1997
קישורים חיצוניים
- U-boat.net - מידע מפורט על כל כלי השיט שהשתתפו במערכה על האוקיינוס האטלנטי בשתי המלחמות, המפקדים, השיירות, ועוד
- אתר מפורט למדי על כל מהלכי המערכה על האוקיינוס האטלנטי
- אתר מפורט נוסף בנושא המערכה על האוקיינוס האטלנטי
- סקירה על המערכה על האוקיינוס האטלנטי, באתר ה-BBC
- המחשה של הטקטיקות השונות שבהן השתמשו אוניות הליווי במלחמת העולם השנייה, באתר ה-BBC
- ג'ורג'ו רקח, כנגד האויב השקט, 'בין גלים' 168 יולי 1986, עמ' 26.
- שלמה מן, מה שעומד מאחורי מלפני ומצדדי - משחקים במחבואים סטי"ל וצוללת, 'בין גלים' 173 מרץ 1988 עמ' 4.
- Fraser M. McKee: An Explosive Story: The Rise and Fall of the Common Depth Charge.
הערות שוליים
- ^ Robert K. Massie: Dreadnought : Britain, Germany and the Coming of the Great War, עמ' 452.
- ^ מקי, עמ' 45.
- ^ Robert K. Massie: Castles of Steel : Britain, Germany, and the Winning of the Great War at Sea, עמ' 123.
- ^ מקי, עמ' 46.
- ^ מקי, עמ' 46 - 48.
- ^ 6.0 6.1 מקי, עמ' 48.
- ^ מסי, Castles of Steel, עמ' 122 - 141.
- ^ Terraine, p. 33-34.
- ^ terraine, p. 772.
- ^ U-boat Losses 1914-1918, באתר uboat.net.
- ^ Ship losses by month, באתר uboat.net.
- ^ 12.0 12.1 Terraine, עמ' 27.
- ^ Terraine, עמ' 28.
- ^ על פי British Special Service or Q-Ships באתר naval-history.net.
- ^ Terraine, שם.
- ^ Janes, עמ' 110.
- ^ Daniel J. Kevles, The Physicists: the History of a Scientific Community in Modern America. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1995, pp.105-125.
- ^ David Zimmerman, "'A More Creditable Way': The Discovery of Active Sonar, the Langevin–Chilowsky Patent Dispute and the Royal Commission on Awards to Inventors.” War in History 25, no. 1 (January 2018): 48–68.
- ^ Terraine, p. 772.
- ^ Hew Strachan: The First World War : A New History, עמ' 199 - 200.
- ^ Janes, pp. 109 - 110.
- ^ על פי אתר gwpda.org.
- ^ על פי German Submarine Losses From All Causes During World War One באתר gwpda.org.
- ^ Terraine, עמ' 153 - 154.
- ^ Terraine, עמ' 329 והלאה.
- ^ Terrain, עמ' 280 - 281.
- ^ Terraine. עמ' 300.
- ^ Terraine, עמ' 301.
- ^ John Keegan, ibid, p. 283
- ^ Terraine, עמ' 772 - 773. בדף Chart of U-boat losses 1939-1945 באתר U Boat.net הנתון הוא 764, אם כי לא ברור כיצד יש להשוות נתון זה עם הנתון המופיע בדף אחד באותו אתר, U-boat losses by cause.
- ^ על פי Terraine, עמ' 772 - 773.
- ^ על הצוללות מדגמים אלו ראו: דגם xxi ודגם xxiii באתר uboat.net.
