מהומות קראון הייטס
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: סגנון בלתי אנציקלופדי, לעיתים סובייקטיבי.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: סגנון בלתי אנציקלופדי, לעיתים סובייקטיבי. |
| נפגעים | |||
|---|---|---|---|
| |||
מהומות קראון הייטס (באנגלית: Crown Heights riot) היו סדרת התפרעויות שהתרחשו בשכונת קראון הייטס שברובע ברוקלין בניו יורק, במשך שלושה ימים, מה-19 עד ה-21 באוגוסט 1991. המהומות החלו לאחר שילד אפרו-אמריקני נפגע בשוגג ונהרג בתאונת דרכים על ידי רכב שהיה חלק משיירתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד. במהלך המהומות נספו עוד שלושה אנשים.
המהומות חשפו במלוא עוזם את המתחים והמשקעים שבמרקם היחסים בין יהודים ושחורים בקראון הייטס והעלו את החשש מפני עליה באנטשימיות בקרב אוכלוסיית השחורים. בין היתר, חשפו המהומות גם את מורכבות היחסים בין השחורים הרדיקלים לבין הממסד הפוליטי השחור בברוקלין, את הרגישויות ביחסים בין ראש העיר ומפכ"ל המשטרה השחורים לבין השוטרים ה"לבנים", בין משרד המשפטים של ארצות הברית לבין הפוליטיקאים בניו יורק, ובין הארגונים היהודיים המבוססים במנהטן לבין יהודים ברבעים החיצוניים. המהומות הובילו את ארצות הברית להכליל את היהדות בחוק זכויות האזרח הפדרלי והשפיעו על אי בחירתו של ראש עיריית ניו יורק, דייוויד דינקינס, לכהונה נוספת ב-1993.
יש הטוענים כי מדובר באירוע האנטישמי החמור ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית[1].
רקע
בליל 19 באוגוסט, התקדמה שיירה בת שלוש מכוניות של האדמו"ר מחב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, מערבה ברחוב פרזידנט, בדרכו חזרה מביקורו השבועי בבית הקברות מונטיפיורי שבקווינס, שם התפלל על קבר חמיו רבי יוסף יצחק שניאורסון. מכונית המשטרה שהובילה את השיירה באורות מהבהבים ומכוניתו של האדמו"ר שנסעה אחריה חצו את צומת יוטיקה באור אדום או צהוב, במהירות שנעה בין 40 ל-100 קמ"ש,[דרושה הבהרה] על פי גרסאות שונות. הרכב השלישי, בו ישבו מספר חסידים צעירים ובו נהג יוסף ליפש, ניסה להדביק את השיירה וחצה את הצומת באור אדום. רכב אחר פגע ברכבו של ליפש, שסטה ימינה, עלה על המדרכה ופגע בילד שחור ממוצא גויאני כבן שבע, גאווין קאטו. הילד הועף אל קיר בניין המגורים שבסביבתו שיחק עם בת דודתו, אנג'לה קאטו בת השבע. הילדה נפצעה קשה והילד מת מפצעיו[2].
כעשר דקות לאחר התאונה הגיעו למקום אמבולנס של הארגון היהודי "הצלה" ואמבולנס עירוני.[דרושה הבהרה] נהג האמבולנס של "הצלה" טיפל בליפש. בינתיים התאספה במקום האירוע קבוצת שחורים שהחלה לתקוף את ליפש וקבוצת החסידים, דקות ספורות לאחר מכן הגיעה המשטרה והורתה לנהג האמבולנס של "הצלה" להסתלק מהמקום עם קבוצת החסידים מחשש לאלימות השחורים. השוטרים אמרו שאמבולנסים נוספים עושים דרכם למקום והם אלה שיטפלו בילדים.
טענות הצדדים
לאחר מותו של גאווין קאטו, חברי הקהילה השחורה טענו שההחלטה לפנות באמבולנס את ליפש לפני הילדים השחורים הייתה ממניעים גזעניים, דבר המדגים לטענתם את היחס המועדף המוענק ליהודים בקראון הייטס. כמו כן נטען כי אכיפת החוק וכן הקצאת משאבים ממשלתיים מוטה לטובת היהודים.
הכומר אל שרפטון הגדיר בהספד את היהודים כ"יהלומנים", הכריז על התנגדות ל"אמבולנס האפרטהייד" וטען כי כוחות ההצלה היהודיים הפקירו את הילדים למותם וכי "אין לעצור את בני הנוער המכלים את זעמם במתעללים בהם". כמו כן טען שהנהג היה תחת השפעת אלכוהול ונהג ללא רישיון. על פי עדויות, באותו ערב התבטא שרפטון שיש "לרצוח את היהודים"[3].
בקהילה היהודית טענו כי טענות השחורים בדבר אפליה לא נתמכות בעובדות: לדבריהם מספר מחקרים הפריכו את הטענות[דרושה הבהרה][4]. הדעה הרווחת בקהילה היהודית היא כי טענות אלה היו ניסיון להסוות את האנטישמיות הבוטה לפני ובמהלך המהומות. כדוגמאות, הם מצביעים על נאומו של לנארד ג'פריז, פרופסור למדע המדינה, שהתפרסם בהשקפותיו האנטישמיות והגזעניות, בסיטי קולג' של ניו יורק, נאום שכלל תיאורים בוטים על יהודי ארצות הברית[3], התבטאויות אנטישמיות שהושמעו על ידי מפגינים ברחבי המהומות, ואת הדברים שנאמרו בהלוויית הילד.
המהומות
במשך ארבעה ימים לאחר התאונה נחשפו יהודי שכונת קראון הייטס לתקיפות אלימות ולמעשי בריונות מצד אפרו-אמריקאיים תושבי השכונה, אליהם הצטרפו רבים מחוץ לשכונה. למעשה, רוב המתפרעים לא היו תושבי קראון הייטס.
מספר שעות לאחר התאונה פנה צ'ארלס פרייס אל הצעירים השחורים בנאום תוקפני וזועם, שפורסם לאחר מכן ברשת NBC. פרייס טען שאילו אדם שחור היה הגורם לתאונה, המשטרה הייתה עוצרת אותו ולא דוחפת אותו לאמבולנס למען ביטחונו האישי: "אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר. הם הורגים את ילדינו. היהודים משיגים את כל מה שהם רוצים. המשטרה מגינה עליהם. מה אנחנו הולכים לעשות עם זה? האם נמשיך לסבול? עין תחת עין. אם אין צדק אין שלום... בואו לרחוב קינגסטון ונמצא שם יהודים"[5].
חבורה של כעשרים שחורים הקיפה את יענקל רוזנבאום, סטודנט יהודי אוסטרלי בן 29, דוקטורנט להיסטוריה שלמד גם בישיבת חב"ד ב-770, הכתה בו באכזריות וסדקה את גולגולתו. אחד מהם דקר את רוזנבאום שוב ושוב בגבו, והוא מת באותו לילה בבית החולים קינגס קאונטי.
בהמשך, נקלע לאספסוף זועם רוכב אופנוע לא-יהודי בן 67 בשם אנתוני גרציוזי, לאחר שאיבד את דרכו בשכונה. גרציוזי הוכה ונדקר בכל חלקי גופו ומת במקום. ככל הנראה הטעו זקנו ולבושו השחור את התוקפים, שסברו כי הוא יהודי חסידי.
במהלך הלילה הותקפו גם שלושה שוטרים.
במהלך המהומות ביום שלישי, 18 יהודים נפצעו, חנויות נבזזו ונשרפו, 50 מכוניות ניזוקו, שמונה מהם התהפכו ונשרפו ו-60 בתים ניזוקו. המתפרעים זיהו בתים יהודיים על ידי המזוזות שעל משקוף דלת הכניסה לבתים. המתפרעים השליכו לבנים ובקבוקים גם לעבר השוטרים, נורו יריות לעבר שוטרים וניידות משטרה נרגמו והושחתו.
במהלך לווייתו של גאווין הונף שלט: "היטלר לא עשה את העבודה". בוזזים צעדו בקראון הייטס ונשאו שלטים ועליהם כתובות אנטישמיות, ושרפו דגלי ישראל.
ברכה אסתרין, קשישה יוצאת אירופה תושבת השכונה, שמעה את הזעקות הקוראות לפגיעה ביהודים, וסברה שפורעים מאירופה עשו את דרכם אל מעבר לים לבצע פוגרומים ביהודי ניו יורק. מרוב בהלה היא קפצה מחלון ביתה אל מותה, כדי לא ליפול בידי הפורעים.
ביומיים הראשונים משטרת ניו יורק הגיבה בפאסיביות רבה למהומות. תושב השכונה, המוזיקאי יצחק ביטון, שהתחנן בפני השוטרים שילוו אותו הביתה, אך הם סירבו, נלכד בתוך מטר אבנים ובקבוקים ונפצע. לאחר מכן זכה ביטון בפיצויים בסך 200,000 דולר מהעירייה, משום שהמשטרה, המצוידת באמצעים לפיזור הפגנות, עמדה מן הצד כאשר הותקף על ידי ההמון הזועם.
ביום רביעי, הזהיר הכומר שרפטון את הרשויות במסיבת עיתונאים כי אם לא יעצרו את ליפש, יעצרו אותו בעצמם. ביום רביעי נפגעה מכוניתו של מפקד המשטרה של ניו יורק, ומכוניות משטרה נפגעו מבקבוקי תבערה. ראש העיר של ניו יורק שביקש לפגוש את משפחת קאטו על מנת להרגיע את המצב, הותקף בבקבוקים ואבנים ונאלץ לסגת.
שחורים שצעקו 'הייל היטלר' ויידו אבנים אילצו את המשטרה להקים מחסומים מול בניין 770. המשטרה גם הקימה מחסומים כדי לחסום את הכניסה לזירת התאונה שרוססה בצלבי קרס[6].
לאחר שני לילות, קיבלו כל שליחי חב"ד ברחבי ארצות הברית פקס נואש ממנהיגי הקהילה בקראון הייטס: "ראש העיר שלנו לא עושה דבר, המשטרה לא מגנה עלינו, אנא התקשרו לנבחרים שלכם ובקשו שהם יפעילו לחץ להפסקת האלימות". בתוך מספר שעות פנו שליחי התנועה לרוב חברי הקונגרס והסנאט, והמהומה שנוצרה הביאה את הבית הלבן לדרוש ממושל ניו יורק להציב בשכונה כוחות אבטחה גדולים יותר.
ביום שלישי בבוקר נשלחו 350 שוטרים נוספים לתגבר את משטרת קראון הייטס. השוטרים הותקפו באבנים ובקבוקים וקבוצות של שחורים צעדו בקראון הייטס בקריאות "מוות ליהודים!". בתגובה, נשלחו ביום רביעי 1,200 שוטרים נוספים להתמודד עם המתפרעים. לאחר שפלוגה של 200 שוטרים חמושים בציוד לפיזור הפגנות הותקפה ונאלצה לסגת, דיבר ראש העיר דייוויד דינקינס בתחנת הרדיו והתחנן בפני "הנוער הסוער" שלא לגרום ל"חוסר שקט" נוסף, משום שהרשויות לא יסבלו התפרעויות חוק ואם יהיה צורך יתבצעו מעצרים.
רק לאחר התערבות הבית הלבן ולאחר שנציגי השכונה פנו למושל ניו יורק בבקשה לגייס את המשמר הלאומי, שמטפל במקרי חירום ובאסונות, אישר ראש העיר ביום חמישי למשטרה לפזר 1,800 שוטרים נוספים ויחידות סוסים ואופנועים ברחובות השכונה כדי לדכא את המהומות.
בשבת ארגן שרפטון צעדה, עליה פיקחו 1,400 שוטרי סיור בסיוע מסוקים. לא דווח על תקריות אלימות, אבל המשתתפים קראו סיסמאות אנטישמיות. מבין 400 המשתתפים, 250 הובאו באוטובוסים מהארלם.
במהלך המהומות היו גם מקרים של אזרחים שבחרו לנסות לעצור את המהומות. קרטיס סליווה, מייסד ומנהיג ארגון המשמר האזרחי 'משמרות המלאכים', הגיע יחד עם אנשי הארגון לקראון הייטס כדי להגן על אנשי השכונה. בתגובה לתמיהת העיתונות השיב סליווה, כי באחד הימים בילדותו, כשלמד בבית ספר קתולי בקראון הייטס, "היכה בי בריון בחצר בית הספר, כשהוא מנסה לקחת מידי את הכסף שנועד לארוחת הצהריים. בדיוק אז עבר במקום גבר בלבוש חסידי. מבטינו נפגשו, הוא התערב, גרש את התוקף וקנה לי סודה וגלידה. מעולם לא שכחתי את האיש הזה, והנה אני כאן בקראון הייטס כדי להחזיר את החוב".
במהומות נהרגו שניים בנוסף לאשה שקפצה אל מותה (בהיותה ניצולת שואה שחשבה שמאורעות השואה חוזרים, כשראתה שחורים שצעקו 'הייל היטלר' והניפו צלבי קרס - כנזכר לעיל.), 188 תקיפות של יהודים, 152 שוטרים ו-38 אזרחים פצועים, 27 כלי רכב שהושחתו, 225 מקרי גנבה, שריפות ובזיזת שבע חנויות של יהודים ולא יהודים בשכונה, ונזק לרכוש בסך מיליון דולר.
תוצאות המהומות
לנוכח הסערה הציבורית הקים מושל ניו יורק, ב-17 בנובמבר 1992, ועדת חקירה לבדיקת הטיפול באירועים, בראשות ריצ'רד גירגנטי. דו"ח גירגנטי, שפורסם ב-20 ביולי 1993, נערך על ידי למעלה מ-40 עורכי דין וחוקרים, וכלל שני כרכים ו-600 עמודים של מסמכים. הדו"ח הטיל את עיקר האחריות על מפכ"ל המשטרה, לי בראון, ועל ראש העיר דייוויד דינקינס, ראש העיר השחור הראשון בניו יורק, שנבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית.
על פי הדו"ח, דינקינס היסס לפרוס מספר רב של כוחות שיטור כדי לעצור את המהומות משום שהוא נבחר כ'איש שלום'. לדבריו, הוא לא איפשר למשטרה לעצור את המתפרעים מכיוון ש"צריך לאפשר לקהילה לפרוק מתחים". הוא ציין כי הוא לא רצה שהמשטרה תתערב מהר מדי, כדי למנוע הסלמה מצד הפורעים. עם זאת, דינקינס הכחיש לאחר מכן שהוא מנע מן המשטרה להגן על אזרחים בקראון הייטס: "אני אהיה זה שלעולם יואשם על ידי חלק שמנעתי מהמשטרה לפעול, ונתתי לשחורים לתקוף יהודים. זה לא מדויק וזה לא מה שקרה".
מהומות קראון הייטס היו נושא חשוב במערכת הבחירות ב-1993. רודולף ג'וליאני כינה את המהומות בקראון הייטס "פוגרום", משום ש"במשך שלושה ימים אנשים נפצעו ונשלחו לבית החולים, כי הם היו יהודים. אין ספק כי לא נעשה כל מה שצריך על ידי ראשי העיר ניו יורק". התושבים לא שכחו, ובשנת 1993 ניצח ג'וליאני את דינקינס ברוב של 53,367 קולות. לאחר בחירתו התנצל ג'וליאני רשמית בשם העיר ניו יורק: "אני מתנצל על אובדן החיים, על הטרגדיה האנושית, על הנזק ועל תפקודה של העיר ניו יורק בפרשה".
ארבעה שבועות אחרי התאונה הוזמן יוסף ליפש, נהג הרכב שגרם לתאונה שהחלה את המהומות, להעיד לפני חבר מושבעים גדול, הליך קדם משפטי שבו 27 מושבעים קובעים אם יוגש כתב אישום. ליפש העיד במשך שש שעות, שבסופן החליט חבר המושבעים הגדול לא להגיש נגדו כתב אישום. מיד אחר כך עזב ליפש את ארצות הברית לישראל.
הכומר אל שרפטון שליבה את המהומות הועבר ממשרתו והורחק מהאזור.
קראון הייטס לאחר המהומות
בעבר הייתה קראון הייטס אחד הריכוזים היהודיים הגדולים בניו יורק. פעלו בה מאות בתי כנסת, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים. לאורך השנים חלו בה שינויים דמוגרפיים, כאשר חלק ניכר מהאוכליוסייה היהודית עוזב את השכונה ומיעוטים אתניים אחרים נכנסים אליה, אפרו-אמריקאים מהרמה הסוציו-אקנומית נמוכה, הפשע עלה, ומחירי הדירות ירדו. הרבי מנחם מנדל שניאורסון קבע עמדה חד משמעית נגד עזיבת השכונה, ועל פי הוראתו נשארו חסידיו בשכונה ולא עזבו אותה. למרות הערכות שונות, גם לאחר המהומות הורה הרבי מחב"ד לחסידיו להישאר בשכונה.
בפגישה עם ראש העיר דינקינס, איחל הרבי "שכור ההיתוך יהיה כל כך פעיל, שלא יצטרכו להדגיש זה שחור, זה לבן, זה היספני, משום שהם אינם שונים, כולם נבראו על ידי הקב"ה במטרה להוסיף טוב בסביבתם".
מספר ימים לאחר תום המהומות, זימן נשיא רובע ברוקלין את מנהיגי כל הקהילות, להקמת הגוף שמוכר בשם 'קואליציית קראון הייטס' (באנגלית: The Crown Heights Coalition).
תקופה קצרה לאחר מכן, סטה נהג משאית שחור ופגע בילד יהודי. הילד נהרג במקום. הנהג, שלא התכוון לפגוע באיש, היה בהלם מוחלט. חסידי חב"ד שהיו במקום לא התנפלו עליו או התקיפו אותו - הם סייעו לו, וניסו לעזור לו לצאת מההלם.
בתוך מספר שנים הכפיל מספר החסידים בשכונה את עצמו[דרוש מקור].
משפטי נלסון
למריק נלסון, בן 16, הואשם בדקירתו ורציחתו של הסטודנט היהודי רוזנבאום. רוזנבאום זיהה את נלסון, כאשר שכב גוסס, ומת מאוחר יותר באותו לילה בבית החולים קינגס קאונטי. נלסון הכחיש את אשמת הרצח וזוכה על ידי חבר מושבעים ב-1992. הזיכוי עורר סערה וב-1997 נפתח משפט נוסף. מכיוון שלפי החוק האמריקאי אי אפשר לשפוט שנית חשוד ברצח שזוכה, ניצלה התביעה פרצה בחוק והגישה נגד נלסון תביעה מחודשת באשמה שהפר את זכויות האדם של הנרצח. ביוני 1997 נמצא נלסון אשם בהפרת זכויותיו של רוזנבאום. אך ערכאה גבוהה ביטלה את האשמה בנימוק שהשופט פעל באופן בולט לאזן את הרכב חבר המושבעים במספר שווה של יהודים ולא-יהודים.
התביעה ערערה והוחלט על משפט שלישי, בו שינה נלסון את עמדתו והודה כי ביצע את הרצח, אך לא משום שרוזנבאום היה יהודי, אלא "הצירוף הנוראי של אלכוהול, נעורים וטרגדיה גרם להתלקחות של אלימות ודחף את למריק נלסון למעשה רצח". הטיעון שהרצח בוצע תחת השפעת אלכוהול ולא בגין זהותו הדתית של הנרצח, נועד לערער את האשמה כי זכויות האזרח של רוזנבאום הופרו. במשפט שהתקיים לפני חבר מושבעים שרובו שחור, הציגה התביעה שוב את ההצהרות של פרקליטי נלסון משני המשפטים הקודמים, שדחו בתוקף את החשד שנלסון רצח את רוזנבאום. חבר המושבעים קבע כי "בליל הרצח היה למריק נלסון חלק מאספסוף זועם. הוא רצה לנקום וחיפש יהודי כשעיר לעזאזל".
הוא הורשע ונדון ל-10 שנות מאסר. בעת הקראת גזר הדין אמר השופט הפדרלי פרדיק ברוק שהוא מצר על כך שבגין אילוצי החוק הוא מנוע למצות את הדין עם נלסון ולגזור עליו מאסר ממושך יותר[7]. כיוון שנלסון כבר ריצה את רוב התקופה שנגזרה עליו, הוא שוחרר ביוני 2004[8].
ב-13 בספטמבר 2010 פורסם[9] כי נלסון נפצע בדקירה על ידי אלמוני. הוא נמצא לצד מכוניתו במנהטן, כשהוא דקור בראשו ארבע דקירות.
דו"ח של המדינה משנת תשנ"ד הסיק כי נראה שרוזנבאום לא היה מת אילו טופל כראוי בבית החולים. הצוות הרפואי לא שם לב לפציעה מן הדקירה. משפחת רוזנבאום תבעה את בית החולים על רשלנות, וזה הורה לעיריית ניו יורק, שהודתה בטעות ובית החולים באחריותה, לשלם למשפחה 1.25 מיליון דולר.
תקיפות לפני ואחרי המהומות
בשנת 1964 הותקפו תלמידי ישיבה על ידי קבוצה של שחורים אשר איימו בסכין על אשת רב, ותלמיד צעיר בישיבה נחטף, ואחר כך נרצח[10]. ביולי 1970 שרפו צעירים שחורים כשני תריסר בתים ששייכים ליהודים והפעילו מטען חבלה במרכז הקהילתי היהודי של קראון הייטס[10]. בשנת 1975 נרצח ישראל טורנר על ידי צעיר שחור, במהלך השבעה התפרעו שחורים נוספים וצעקו קריאות גזעניות. ב-1977 הותקף יהודי נוסף על ידי שחור ובמהלך שנת 1978 בוצעו מספר אירועים משניים נגד יהודים ורכוש יהודי. בשנת 1979 נרצח הרב דוד אוקינוב בדרכו לבית כנסת. בשנת 1986 נרצח יהודי אוסטרלי על ידי קבוצה של שחורים[10]. בשנת 1988 נדקר חסיד וקבוצה של שחורים תקפה תלמידי ישיבה. במרץ 1989 הותקפו שני יהודים על ידי צעיר שחור בן 16 שגרם לפציעות בפניהם[11]. בסך הכל משנת 1984 ועד למהומות קראון הייטס נהרגו 10 יהודים על ידי שחורים[10].
בשבועות שלאחר מהומות קראון הייטס המשיכו השחורים בפעולות האיבה ליהודים בין השאר היו יריות לתוך בית כנסת ברחוב מייפל. כחצי שנה לאחר מכן, נרצחה יהודיה שרק עברה מטקסס לקראון הייטס. בפברואר 1992, הותקפו ונשדדו זוג יהודי בדרכם לקניות על ידי שחורים שצעקו להם "יהודים, תביאו את הכסף". באותו יום הותקף באבנים ולבנים רכב הסעה של ילדים בידי שני שחורים מבוגרים. במרץ 1992 חדר גבר שחור לביתה של פעשא לאפיין ורצח אותה לעיני ילדיה.
בשנת 1978 תקפה קבוצה של חסידי חב"ד צעיר שחור שהעיף את הכיפה מראשו של רב. ב-1986 תקפו שלושה יהודים מ"המשמר נגד פשיעה" שחור. ב-1989 נעצרו שני יהודים בחשד שתקפו שחור אך לא נמצאו די ראיות לכך[12].
ב-2018 תקפו בשלושה מקרים בתוך שבועיים, אפרו-אמריקנים 4 יהודים בשכונה, במהלך השנה היו כ-10 תקיפות של אפרו-אמריקנים בשכונה[13].
מתחילת 2019 היו כ-20 תקיפות[דרוש מקור]
המהומות בספרות
באפריל 2006 יצא ספר אשר כתב אותו אדוארד שפירו. בספר הוא מספק ניתוח היסטורי מהאירועים, בוחן את ההשפעה על התרבות האמריקאית הכללית ועל היחסים בין השחורים והיהודים.
קישורים חיצוניים
- איתן קוברי, פוגרום בשכונה, מתוך שבועון משפחה, באתר שטורעם, 18 באוגוסט 2011
- אדוארד שפירו, קראון הייטס: שחורים, יהודים, ופרעות ברוקלין 1991, הוצאת אוניברסיטת ברנדייס, 2006.
- שלמה שמיר, "אסור לטמון את הראש בחול, אבל אין דבר כזה שלא יוצאים לרחוב מפחד", באתר מעריב אונליין, 8 בספטמבר 2019
הערות שוליים
- ^ E.Shapiro - p. XIII
- ^ http://www.rightofway.org/prensa/gavincato.html
- ^ 3.0 3.1 אל שרפטון ● המסית האנטישמי שהפך יועץ לאובמה - שטורעם.נט כל חב"ד יודעת
- ^ Race and Reporting by William McGowan, City Journal Summer 1993
- ^ William Glaberson, Judge Accepts a Guilty Plea in '91 Crown Heights Unrest, New-York Times, 13.4.2002
- ^ Police Brace For Protest In Brooklyn - NYTimes.com
- ^ שלמה שמיר, הורשע החשוד ברצח היהודי בברוקלין ב-91', באתר הארץ, 22 באוגוסט 2003
- ^ COL חב"ד און-ליין | רוצחו של יעקב רוזנבאום שוחרר מהכלא
- ^ בחדרי חרדים - עמוד השגיאה
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Edward S. Shapiro, Crown heights: Blacks, Jews, and the 1991 Brooklyn riot עמודים 3-5
- ^ The new york times 5 במרץ 1989
- ^ The new york times 13 באפריל 1989
- ^ יוחנן בלייך, אנטישמיות בשיכון החב"די: רשימה חלקית, באתר כיכר השבת, 24.01.2019
