ייחוד השם
| מקרא | ספר דברים, פרק ו', פסוק ד' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות יסודי התורה, פרק א' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ב' ספר החינוך, מצווה תי"ז |
ייחוד השם או אמונת היחוד היא מצווה להאמין בקל אחד ויחיד, ללא שיתוף כלל. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם. יש אומרים שגויים לא הוזהרו על השיתוף.
לדעת הרמב"ם אמונה זו נמנית כמצוה במנין תרי"ג מצוות. הרס"ג ובה"ג אינם מונים אותה כמצוה לעצמה, אך הם כוללים אותה במצות קריאת שמע שיש בה יחוד ה' וקבלת מלכות שמים[1].
המקור בתורה ובהלכה
בתורה נאמר: ”שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד”[2], ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:
א-לוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם
בתורה ישנם פסוקים נוספים המורים על ייחוד השם, כגון: ”אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”[3].
טעמי המצוה
הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה הסביר בדרך לוגית מדוע ה' חייב להיות אחד ויחיד:
...אילו היו אלוקות הרבה - היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה - היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית - יש לכחו קץ וסוף, ואלקינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד - אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף - לא יארעו לו מאורעות הגופות, כדי שיהא נחלק ונפרד. מאחר לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד
דיני המצווה
בספר החינוך מצוין שמצווה זו אחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע[4].
מצוות מיוחדות שניתנו לזכירת יחוד השם הן קריאת שמע שבה יש לכוון באמירת אחד שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם[5], מצות הנחת תפילין שבה יש לכוון שציונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו, כדי לזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו ביציאת מצרים המורים על יחודו[6] ומצות מזוזה [7].
נחלקו הפוסקים לענין בני נח, שאסורים לעבוד עבודה זרה, אם נאסרו גם כשהם עובדים לה בשיתוף עם עבודה לה'[8]. מתוך כך נחלקו האחרונים גם לענין אמונת הייחוד: יש מי שכתב שבני נח לא נצטוו על מצוה זו ואינם מחוייבים להאמין בזה[9]. אחרים נחלקו על דבריו, ולדעתם כל באי עולם נתחייבו באמונת ייחוד השם[10], ובכל זאת רק יהודי מקיים מצוות עשה באמונה זו, שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל[11].
משמעויות נוספות לאחדות
הוגים שונים הוסיפו משמעויות נוספות למצוות ייחוד ה':
- שלילת ההגשמה - האמונה ביחוד השם כוללת את הידיעה שה' הוא אחד ואין דומה לו באחדותו, אינו גוף גשמי המורכב מחלקים, ואין בו התכונות השייכות לבעלי גוף כמו שינוי ותנועה, וכל הנאמר בתורה ובנביאים ביחוס תכונות גופניות לה', הוא בדרך משל משום שדברה תורה כלשון בני אדם[12].
- לדעת הרמב"ם וראשונים רבים, המצווה כוללת גם את שלילת התארים מה', בהיותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות, וכל תואר ותכונה יש בהם ריבוי על אחדותו הפשוטה.[13] שיטה זו נובעת מתפיסתם של ראשונים אלו במציאות ה', שהוא מחויב המציאות, שעניינו הוא שהוא סיבת מציאות עצמו ואין דבר אחר שהוא סיבה לו, והמורכב מתכונות ותארים זקוק לכח שיהיה סיבה לתיאומם.
- לדעת המהר"ל והמקובלים, כוללת מצווה זו גם את שלילת הגדרתו כשכל המשכיל עצמו, ואף לא בהנחה שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל באחדות פשוטה, כיון שמכל מקום יש בכך תיאור והגדרה של ה' כ"שכל", בעוד שהוא מרומם וקדוש מכל הגדרה, ואחדותו הפשוטה שוללת גם הגדרות ותארים כאלו.
המקובלים והתאולוגים עסקו רבות בשאלת יציאת הריבוי מתוך האחדות. צירופן של שלוש ההנחות מעורר לכאורה סתירה: 1. ה' הוא בורא כל העולם על כל המציאות של הריבוי הניכרת בו. 2. ה' הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות. 3. מן האחדות לא יכול לצאת ריבוי.
ביישובה של סתירה זו קיימות שיטות רבות. האקוסמיסטים שוללים את מציאות הריבוי שבעולם וטוענים שאין הריבוי אלא אשליה ולאמיתו של דבר קיים רק ה' אחד; אף הסוברים שהכול אלוקות, סוברים שריבוי הגוונים שבמציאות אינו סותר את אחדותו. אך רוב ההוגים היהודיים מצאו פתרונות אחרים לבעיית יציאת הריבוי מן האחדות.
המקובלים תירצו קושי זה, באמצעות הנחת מערכת הספירות, שאפשרו את הבריאה בכך שהייתה שורה של השתלשלות והתגשמויות מהאינסוף המופשט עד שנוצר העולם הגשמי. הבורא כביכול התלבש ב"לבושים" וצמצם את עצמו כדי ל"רדת" אל העולם, כמו מורה שממחיש נוסחה מופשטת באמצעות דוגמה מעשית.[14]
כתולדה של דיון זה בדבר יציאת הריבוי מן האחדות, סוברים גדולי החסידות שמצוות אחדות ה' כוללת גם את העקרון לפיו הבריאה אינה דבר נוסף עליו, וכך אחדותו אחר שנברא העולם היא כאחדותו קודם שנברא העולם.[15]
בדבריהם של הוגים רבים יש למצוא גישות שונות של אחדות, זו למעלה מזו, והם מנומקים בכך שתפיסת האחדות הולכת ומשתכללת עם התקדמות השגתו של האדם המעיין, ותלויה ברמת השגתו.
מונותאיזם
מונותאיזם הוא אמונה בקל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם - אמונה באלילים רבים. מקור המילה מיוונית: μόνος (מונוס) = אחד, θεός (תאוס) = אלוהות. המונח כשלעצמו מציין רק את ייחודו או בלעדיותו של הא-ל האחד, ושלילת אלים נוספים, אך יש המייחסים לרעיון המונותאיסטי גם את שלילת הגשמות האלקית.
משמעותה הראשונית של המצווה, כחיוב להאמין בקל אחד, שוללת את העמדות המנוגדות: הן את הגישה הפוליתאיסטית המניחה את קיומם של אלילים רבים, והן את התפיסה ההנותאיסטית המניחה קיומם של אלילים אחרים בשבטים אחרים, ואליל אחד עליון על כולם שהוא לרוב מנהיגו של השבט המכיר בו כעליון על כולם. בנוסף, שוללת מצווה זו את דעתם של המאמינים בשתי רשויות מקבילות, וסוברים שמי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא את הטוב לא ברא את הרע.
כלומר תפיסות כמו הנותאיזם לפעמים מוגדרות כסוג של "מונותאיזם" למרות שמבחינת היהדות מדובר בעבודה זרה לכל דבר ועניין.
אסלאם
בהשפעת היהדות גם באסלאם, עקרון אחדות האל - השהאדה הוא מעיקרי הדת. תפיסה דואליסטית תאולוגית זו הייתה, עד בוא האסלאם, הדת הפרסית הרשמית מיסודו של זרתוסטרה, ונקראת בעברית "אמגושיות".
הרמב"ם בתשובתו לרבי עובדיה הגר, אמר כי המוסלמים היו בעבר עובדי עבודה זרה:
ובאמת, שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלושה מיני עבודה זרה: פעור ומרקוליס וכמוש. והם עצמם מודים בדברים אלו היום, וקוראים להם שמות בלשון ערבי... ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמוד דת הישמעאלים
— שו"ת הרמב"ם סימן תמח, לרבי עובדיה הגר
אך בהמשך קובע הרמב"ם, כי המוסלמים מאמינים ביחוד השם "ללא דופי", וליבם מסור לשמים:
אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לקל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי... כן אלו הישמעאלים היום כולם, טף ונשים, נכרתה עבודה זרה מפיהם, וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאמרו בכתב, מפני פושעי ורשעי ישראל. אבל בייחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל
— שו"ת הרמב"ם סימן תמח, לרבי עובדיה הגר
נצרות
הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה, פסק כי הנוצרים אינם מאמינים באמונת היחוד, אלא שהם עובדי עבודה זרה:
הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הרב אלישע פיקסלר, עבודה זרה בשיתוף לגויים, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ הגר"י פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג עשה ג', וראה תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ג עמוד ב',תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א עמוד ב', ורש"י ברכות דף כא,א ד"ה ה"ג
- ^ דברים ו, ד
- ^ דברים ד, לה
- ^ הקדמת ספר החינוך
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ג עמוד ב',שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"א, סעיף ו'
- ^ תלמידי רבינו יונה ברכות דף יד עמוד ב, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ה, סעיף ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו', הלכה י"ג
- ^ ראו הגהת רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו; נודע ביהודה תניינא, יורה דעה סימן קמח; שואל ומשיב תניינא, חלק ראשון סימן נא.
- ^ סדר משנה על משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ז'
- ^ מנחת חינוך ומהר"ם שיק, מצוה תיח
- ^ מנחת חינוך מצוה תיח
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכות ז'–י"ב
- ^ ראו למשל: מורה נבוכים, חלק א פרק נ.
- ^ ראו מהר"ל נצח ישראל פרק שלישי "סוגיית הראשית" - איך יושפע מדבר שהוא אחד דברים מתחלפים עמ' ט"ו
- ^ "דרך מצוותיך" לרבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), מצוות האמנת אלקות
