מיאנמר

הרפובליקה של איחוד מיאנמר
ပြည်ထောင်စု သမ္မတ မြန်မာနိုင်ငံတော်
דגל	סמל
	לחצו כדי להקטין חזרה
מוטו לאומי	אין
המנון לאומי	עד סוף העולם, מיאנמר
ממשל
משטר	משטר צבאי, ממשל צבאי
ראש מדינה	ראש הצבא
ראש הצבא	מין אונג הלינג
שפה רשמית	בורמזית
עיר בירה	נייפידאו 19°17′N 96°20′E / 19.283°N 96.333°E
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	יאנגון (לשעבר "רנגון")
שטח יבשתי	676,578 קמ"ר (41 בעולם)
אחוז שטח המים	3.06%
אזור זמן	UTC +6.5
היסטוריה
הקמה
עצמאות מהממלכה המאוחדת	4 בינואר 1948
ישות קודמת	האימפריה הבריטית
דמוגרפיה
אוכלוסייה; (הערכה 1 באפריל 2024)	54,868,320 נפש (27 בעולם)
צפיפות	81.10 נפש לקמ"ר (130 בעולם)
דת	87.9% בודהיזם טהרוואדה (דת רשמית) ; 6.2% נצרות; 4.3% אסלאם; 1.6% אחר
	אוכלוסייה לפי גילאים
גילאי 0 - 14	25.97%
גילאי 15 - 24	17.00%
גילאי 25 - 54	42.76%
גילאי 55 - 64	8.22%
גילאי 65 ומעלה	6.04%
כלכלה
תמ"ג (2022)	59,364 מיליון $ (86 בעולם)
תמ"ג לנפש	1,082$ (185 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי; (2021)	0.608 (144 בעולם)
מטבע	צ'אט‏ (MMK)
שונות
סיומת אינטרנט	mm
קידומת בין־לאומית	95
	(למפת מיאנמר רגילה) נייפידאו יאנגון מנדליי מוולמיין באגו פאטיין מוניווה מיקיטלה סיטווה תאילנד לאוס סין הודו בנ. בהוטן ים; אנדמן; מפרץ; תאילנד; איי; אנדמן; מיאנמר

המונח "בורמה" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירוש אחר, ראו בורמה (פירושונים).

דגלה הקודם של מיאנמר, שימש בשנים 1974–2010

הדגל ששימש את המדינה, כשעוד נקראה "בורמה", בשנים 1948–1974

הרפובליקה של איחוד מיאנמר (בבורמזית: ပြည်ထောင်စု သမ္မတ မြန်မာနိုင်ငံတော်, pyīhtanùngchu sammat mýaňmarnīnengàntaw), הידועה לרוב כמיאנמר, היא מדינה בדרום-מזרח אסיה. עד 1989 היה שמה הרשמי בורמה, וזהו עדיין שמה הנפוץ בקהילה הבינלאומית. המדינה גובלת בתאילנד, בלאוס, בהודו, בסין ובבנגלדש.

שם המדינה

בבורמזית שם המדינה נכתב "מיאנמה" (မြန်မာ ‏- Myanma, הגייה: [mjəmà]), ובשפת הדיבור נקרא "במה" (ဗမာ‏ - Bama, הגייה: [bəmà]). שמות אלה מתייחסים לקבוצה אתנית שמהווה רוב במדינה. ההבדל בין השמות משלבי בלבד: השם הראשון הוא צורה שמרנית של השם השני. שמה הזר הרשמי של המדינה היה "בורמה" עד 1989, אז שונה ל"מיאנמר". מקור האות רי"ש בשמות אלה בתעתיק לאנגלית בריטית, שבה אינה נהגית.

שינוי השם הוכר פורמלית על ידי ארגון האומות המאוחדות, אך לא על ידי הקהילה הבינלאומית. מדינות רבות, בהן ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה וקנדה לא הכירו רשמית בשינוי השם, שלא היה מקובל על תנועת האופוזיציה האזרחית במדינה. מדינות אחרות, בהן סין, גרמניה, הודו ויפן אימצו את השם הרשמי, מיאנמר. כיום משתמשים אנשים רבים בשם מיאנמר, שמקורו בקיצור לשם הבורמזי Myanma Naingngandaw, ללא קשר לעמדתם ביחס לשלטון הצבאי. ראש הממשלה בפועל הנוכחית בבורמה, אונג סן סו צ'י, מפלגתה ותומכיהם בעולם, עדיין מכנים את מדינתם בשמה ההיסטורי, "בורמה".

ב-21 באוקטובר 2010 הוכרז על דגל חדש למדינה ועל שינוי שמה לשם החדש: "הרפובליקה של איחוד מיאנמר".

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של מיאנמר

במהלך המאה ה-9 התרחשה הגירה המונית של קבוצת הבמר (בורמן) מגבול סין-טיבט לעמק האיראוואדי (אנ'). הם הפכו לרוב השולט והקימו באזור ממלכה בודהיסטית. בשנת 1287 נפלה הממלכה בידי האימפריה המונגולית והתפוררה לסדרה של ממלכות קטנות. במהלך המאה ה-16 אוחדה בורמה מחדש תחת שלטון אחד. ב-1752 הפך המלך אלאונגפאיה את אזור מנדליי למרכז השליטה בו נבנו חמש ערי בירה שונות.

בורמה נכבשה בהדרגה על ידי האימפריה הבריטית במלחמות האנגלו-בורמזיות בין 1824–1886. לבסוף נפלה הממלכה בידי הבריטים בעקבות סכסוך בין בורמה לחברה בריטית בנוגע לתשלום מסים על ייצוא עץ טיק. הבריטים סיפחו את הממלכה לאימפריה הבריטית, והמלך ומשפחתו הוגלו להודו. הצבא היפני הקיסרי פלש לבורמה בזמן מלחמת העולם השנייה, בסיוע משתפי פעולה מקומיים, ובראשם אונג סן. לקראת סוף המלחמה, כאשר הבריטים פלשו וכבשו מחדש את בורמה, הפך אונג סן למנהיג התנועה לבורמה העצמאית, אך ב-1947 נרצחו הוא ואנשיו ביאנגון.

ב-4 בינואר 1948 הפכה המדינה לריבונית, כ"איחוד בורמה", וראש הממשלה הראשון היה טאקין נו (המכונה בכבוד או נו), שהנהיג בה משטר סוציאליסטי. ב-19 באפריל 1948 הצטרפה בורמה לאו"ם כחברה ה-58. השלטון הדמוקרטי הסתיים בשנת 1962, בהפיכה צבאית שהוביל הגנרל נה וין (Ne Win). וין שלט כמעט 26 שנה, תוך ביצוע רפורמות נוקשות.

בשנת 1988 החלו התקוממויות נגד הכת הצבאית, שכונו בשם "התקוממות 8888" (כיוון ששיאן היה ב-8 באוגוסט 1988). הפגנות הענק דוכאו באלימות רבה: לפי הערכות, כוחות הביטחון הרגו מפגינים בורמזים רבים, בהם ילדים ונזירים. אומדן ההרוגים נע בין כמה מאות עד 10,000. בספטמבר עלתה לשלטון כת צבאית חדשה, שהבטיחה כינון משטר דמוקרטי בבורמה, אך לא עמדה בהבטחתה. ב-1989 שינתה הכת את שם המדינה ל"מיאנמר" וחיזקה את אחיזת הברזל שלה בשלטון.

ב-2 במאי 2008 פגעה במדינה הסופה ההרסנית ציקלון נארגיס. בסופה נהרגו לפי ההערכות יותר מ-200 אלף בני אדם. הסופה פגעה בבתי מגורים ותשתיות, ולפי הערכות האו"ם כמיליון וחצי אנשים הושפעו ממנה באופן חמור. השלטונות במדינה ספגו ביקורת כאשר מנעו גישה של כוחות סיוע ואספקה של מזון וציוד הומניטרי לאזורים הפגועים.^[7]^[8] יש טענה^[^{דרוש מקור]} שאומרת שאחת הסיבות העיקריות להחלטת הממשל על העברת מוסדות השלטון לנייפידאו, המרוחקת כ-340 ק"מ צפונה מיאנגון, היא להרחיקם מטווח הציקלונים.

בשנת 2016 החלה רדיפת הרוהינגיה במיאנמר - דיכוי צבאי מתמשך של בני הרוהינגיה במחוז ראקין שבמערב מיאנמר, על ידי הצבא והמשטרה במיאנמר. הדיכוי החל כתגובה למתקפות על חיילי גבול מיאנמריים בידי מורדים רוהינגיים באוקטובר 2016. הצבא המיאנמרי מואשם בהפרות בוטות של זכויות אדם, הכוללות גירוש, רצח, עינוי המוני, הצתות ומניעת ילודה. המשטר משיב כי טענות אלו "מוגזמות". מספר הנרצחים מוערך ב 10,000, ומאות אלפים נעקרו מבתיהם. בארצות הברית, ב 2021, הגישו פליטים תביעה נגד פייסבוק. בתביעה נטען שלפייסבוק תפקיד משמעותי באירועים.^[9]

בחודש נובמבר 2020, בתגובה לתוצאות הבחירות במדינה, הוביל צבא מיאנמר מחאת ענק נגד התוצאות בהן ניצחה מפלגתה של מנהיגת המדינה אונג סן סו צ'י ובינואר 2021 ביצע הפיכה צבאית במהלכה עצר את ראשי המדינה ופעילי זכויות אדם.^[10] לאחר ההפיכה החלו הפגנות במחאה,^[11] ואלו הסלימו לכדי מלחמת אזרחים מתמשכת.^[12]

ממשל ופוליטיקה

ראשיתו של המשטר הצבאי הוא בהפיכה הצבאית בראשות הגנרל נה וין (Ne Win) שסיימה את השלטון הדמוקרטי במדינה בשנת 1962. וין והקצונה הבכירה של הצבא שלטו במדינה כמשטר צבאי עד לשנת 1974. ב-1974 עברו לשלטון אזרחי לכאורה, והמשיכו לשלוט במדינה תוך קיום מערכת בחירות של מפלגה יחידה, מפלגת הפרוגרמה הסוציאליסטית של בורמה (BSPP). באמצעות מפלגה זו שלט וין בפועל במדינה עד 1988.

משנות השישים כבר התקיימו הפגנות נגד השלטון, מחאות לא אלימות שהובלו בעיקר על ידי סטודנטים. כל ההפגנות דוכאו בכוח על ידי השלטונות. המחאות הגיעו לשיאן בשנת 1988, כשחוסר שביעות הרצון מהשלטון הגיע לשיא בעקבות מצב כלכלי קשה ודיכוי פוליטי של כל אופוזיציה. הפגנות פרו-דמוקרטיות נרחבות פרצו ברחבי המדינה. כוחות הביטחון הגיבו ביד קשה, המונים נהרגו, נפגעו ונעצרו. הגנרל סאו מואנג תפס את השלטון וכונן את "מועצת המדינה להשבת החוק והסדר" (SLORC). מספר ההרוגים בהפגנות ובמעשי טבח שבוצעו בידי השלטון בסוף שנות השמונים עולה על עשרת אלפים על פי ארגוני זכויות אדם.^[13] מרבית ההרוגים היו סטודנטים ונזירים בודהיסטים.

תחת שלטון SLORC שונה בשנת 1989 שמה הרשמי של המדינה מ"בורמה" ל"מיאנמר". הפעילה הדמוקרטית אונג סן סו צ'י (בתו של אונג סן), הושמה במעצר בית, ובמקביל הוכנו תוכניות לכינון בחירות, שיצאו לפועל בשנת 1990. בבחירות זכתה מפלגת "הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה" (NLD), בראשותה של אונג סן סו צ'י, ביותר מ-80% מהמושבים בפרלמנט (392 מתוך 489 מושבים). בתגובה, הכריזו מפלגת SLORC והצבא על ביטול הבחירות. סן סו צ'י סירבה להצעת השלטון לאפשר לה לעזוב את המדינה, ונותרה במעצר בית, בבידוד ובניתוק ממשפחתה מספר פעמים ב-20 השנים הבאות עד שחרורה בנובמבר 2010. היא דבקה בהתנגדות לא-אלימה ועל כך אף זכתה בפרס נובל לשלום (בשנת 1991).

בשנת 1992 פרש מואנג (מסיבות בריאותיות) והוחלף על ידי הגנרל טהאן שווה (Than Shwe). השם SLORC הוחלף ב-SPDC ("מועצת המדינה לשלום ולפיתוח"). שווה שימש ראש המדינה עד 2011, אז התפטר רשמית והוחלף על ידי המחליף שבחר לעצמו, תיין סיין (Thein Sein). ראש הממשלה מטעמו היה קהין ניונט (Khin Nyunt), וקציני צבא הם המחזיקים כמעט בכל משרדי הקבינט.

ב-15 באוגוסט 2007 החליטה ממשלת מיאנמר בפתאומיות להעלות את מחירי הדלק, דבר שגרר זעם בקרב הציבור ומחאות נגד הממשל מצד תנועות פרו-דמוקרטיות. נזירים בורמזים רבים נעשו מעורבים גם הם במחאות לאחר שכוחות מזוינים פיזרו בכוח אספה ב-5 בספטמבר ופצעו שלושה נזירים. ב-19 בספטמבר ערכו כ-2,000 נזירים צעדת מחאה בעיר סיטווה. מספר ימים לאחר מכן התקיימו צעדות נוספות בעיר יאנגון ובמקומות נוספים. מחאות אלו נעשו יותר ויותר המוניות; הצבא פיזר את ההפגנות בתקיפות, בין השאר תוך שימוש בנשק חם, דבר שגרם להרוגים ופצועים. ב-28 בספטמבר נותקה מיאנמר מהאינטרנט ועיתונאים הוזהרו שלא לדווח על המחאות.

בשנת 2012 הודיעה החונטה הצבאית השולטת במיאנמר על ביטול מוחלט של חוקי הצנזורה למעט הפיקוח על סרטים.^[14]

בנובמבר 2015 נערכו הבחירות החופשיות הראשונות במדינה מאז 1990. בבחירות התמודדו למעלה מ-90 מפלגות, אך המאבק העיקרי היה בין מפלגתה של סו צ'י "הליגה הלאומית לדמוקרטיה" (NLD) לבין מפלגת השלטון המקורבת לצבא ה-USDP.^[15] לאחר עיכוב של מספר ימים בתוצאות הבחירות הרשמיות, הודיעה ועדת הבחירות המרכזית כי מפלגת האופוזיציה זכתה ביותר משני שלישים מהמושבים בפרלמנט (348), מה שמאפשר לה לשלוט בבית הנבחרים ולבחור את הנשיא.^[16] עם זאת בשל סעיף בחוקה שאוסר לה להיבחר בעצמה לנשיאה,^[17] בחרה סו צ'י בחבר מפלגתה ובעל בריתה, טין צ'ו, לכהן כנשיא המדינה. סו צ'י עצמה מכהנת כיועצת המדינה - ראש הממשלה בפועל - ושרת החוץ.^[18] אחרי תנועת מחאה במרץ 2018 התפטר הנשיא טין צ'ו מסיבות בריאות ובמקומו נבחר בן ברית אחר של סו צ'ו, וין מיין.

בבחירות שהתקיימו ב־8 בנובמבר 2020 מפלגתה של סו צ'י, "הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה" (NLD), זכתה בניצחון מוחץ והשיגה רוב בשני בתי האספה הלאומית (אנ'). בצבא מיאנמר, הטטמדאו, ובמפלגה המקורבת אליו טענו לזיופים נרחבים בבחירות ואיימו שיפעלו בנושא. בלילה שבין 31 בינואר ו־1 בפברואר 2021, היום בו הפרלמנט צפוי היה להתכנס לראשונה מאז הבחירות שהיו בנובמבר, הצבא תפס את השלטון, עצר את אונג סן סו צ'י ונשיא המדינה וין מיין וכן בכירים נוספים במפלגת השלטון NLD. השלטון עבר לידיו של רמטכ"ל הצבא, מין אונג הלאינג (אנ'), והוכרז מצב חירום במדינה למשך שנה ובזה החלה ההפיכה הצבאית במיאנמר 2021,^[19] שהביאה בעקבותיה גל מחאות נרחב.^[20]

יחסי חוץ

סין והודו מנסות לזכות בהשפעה במדינה, שאותה הן רואות כמקור אסטרטגי לחומרי גלם שונים וכשותף בפתרון בעיות הגרילה בחבלי הגבול שבין המדינות. סין רואה במיאנמר גם שותפת סחר חשובה, עקב המוצא שהיא מאפשרת לה אל האוקיינוס ההודי. ישראל מקיימת קשרים עם מיאנמר, ולה אף שגרירות ביאנגון (ראו יחסי ישראל–מיאנמר).

גאוגרפיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

דמוגרפיה

נכון למפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2017, חיים במיאנמר כ-53,582,855 תושבים. מספר זה אינו כולל את העובדים הבורמזים מחוץ למדינה. ישנם מעל 600,000 מהגרי עבודה בורמזים רשומים בתאילנד, ומיליונים נוספים עובדים באופן בלתי חוקי. מהגרי עבודה בורמזים מהווים 80% מעובדי המהגרים של תאילנד.

צפיפות האוכלוסייה היא 76 נפש לקמ"ר, אחת הצפיפויות הנמוכות ביותר בדרום מזרח אסיה. שיעור הפריון של מיאנמר (2020) הוא 2.18 ילדים לאישה, שהוא מעט מעל הפריון התת-החלפתי. נתון זה גם הוא נמוך בהשוואה למדינות דרום מזרח אסיה בעלות מעמד כלכלי דומה, כגון קמבודיה (2.52 ילדים לאישה) ולאוס (2.62 ילדים לאישה).^[21] משנת 1983 חלה הידרדרות משמעותית בשיעור הפריון, אך ללא מדיניות ממשלתית כלשהי בעניין. שיעור הפריון נמוך בהרבה באזורים עירוניים. בין הגורמים להידרדרות זו ניתן למנות שכיחות של הפלות לא חוקיות, עיכוב בגיל הנישואים (הנובע מקשיים כלכליים) ואמהות חד הוריות רבות. גורם נוסף הוא פרישות המונית הנובעת מהאמונה הבודהיסטית.

חלוקה אתנית ודת

מיאנמר מגוונת מבחינה אתנית. הממשלה מכירה ב -135 קבוצות אתניות שונות. השפה המרכזית במדינה היא הבורמזית.

גם מבחינה דתית, מיאנמר היא מגוונת מאוד. לפי מפקד האוכלוסין, 87.9% מהאוכלוסייה הם בודהיסטים, 6.2% נוצרים, 4.3% מוסלמים, 0.8% מאמינים במסורות מקומיות, 0.5% הינדואים, 0.2% בעלי דתות אחרות -0.1% הם חסרי דת. באופן רשמי במדינה קיים חופש פולחן, אך בפועל האוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית מתמודדת עם רדיפות דתיות, וכמעט בלתי אפשרי שלא-בודהיסטים יקבלו משרות ממשלתיות או יתקבלו לשורות לצבא. הרדיפה בולטת במיוחד במזרח מיאנמר, שם נהרסו למעלה מ-3000 כפרים בעשר השנים האחרונות. אף המוסלמים נרדפים במדינה בשל אמונתם ויותר מ-200,000 מהם נמלטו לבנגלדש ב-20 השנים האחרונות.

במקום קיים בית חב"ד המשמש ככתובת יהודית לכ-100 יהודים החיים במקום.

כלכלה

כלכלת מיאנמר נמצאת היום בשלב ביניים בין המצב הכלכלי שבו הייתה נתונה לאורך תקופת שלטון הגנרלים לבין האפשרויות שפותחת בפניה הסרת החרם הבינלאומי לאחר תחילת המעבר לדמוקרטיה. תקופת החרם, שהחלה עם חתימתו של נשיא ארצות הברית בסוף המאה הקודמת, ג'ימי קרטר, על הגבלות ועיצומים, הרחיקה ממנה משקיעים ושוקי יצוא של מדינות המערב. בתקופה זאת היא קיימה קשר כלכלי של ממש רק עם מספר מצומצם של מדינות ובראשן סין. כתוצאה מכך נמצאים חלקים גדולים מהכלכלה שלה תחת שליטה של חברות סיניות, והדבר נוכח בעיקר במטעים ובצינור הנפט של צפון המדינה. באזור הפריפריה של משולש הזהב במפגש הגבולות מתנהלת כלכלת הברחות שנהנית מהיעדר השליטה של המדינה באזור זה ובשיתוף פעולה של אנשי צבא הנהנים מרווחים מהפעילות.

מאז תחילת ההיפתחות למערב והסרת המגבלות החלו לזרום אל מיאנמר השקעות חוץ, והצמיחה בתמ"ג שלה לנפש עלתה והוא נע בסביבות 7% עד 8.5% לשנה. ההשקעות מופנות בעיקר לעבר ייצור מוצרי צריכה פשוטים וטקסטיל, לעבר הקמת תשתיות של מים, תקשורת, חשמל ודרכים, ולענף המכרות. השגשוג צפוי להימשך ואולי אף להתעצם עקב ביטול מרבית ההגבלות בידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה בנובמבר 2016. גם פיתוח התשתיות הנמצא בעיצומו צפוי לתרום לכך, ובין הפרויקטים המשמעותיים ניתן למנות את כביש הגישה מתאילנד השכנה אל נמלי המים העמוקים של מיאנמר וכביש האורך המהיר שיחבר אותה אל בנגלדש והודו.

החקלאות היא הענף העיקרי במיאנמר, ממנו מתפרנסים כשני שלישים מהתושבים. שטחי החקלאות תופסים כשישית מאדמת המדינה. הגידול המרכזי הוא האורז שתופס כמחצית מהשטחים המעובדים במדינה ונפוץ בעיקר באזורי הדלתה העשירים במים. גידולי היצוא הם בעיקר תה, קנה סוכר, עץ לעיבוד, בצל, שום וירקות אחרים. תושבי מיאנמר אוהבים מאוד דגים ומבכרים דגי בריכות על פני דגי ים, לכן נפוצות במדינה בריכות דגים בעוד שדיג החופים אינו מפותח.

בנוסף לחקלאות קיימים במיאנמר גם תחומים אחרים ובתוכם המחצבים הרבים הנמצאים במיאנמר, ובראשם אבני אודם וגם עתודות נפט גדולות. בתחום התעשייה, רוב המפעלים הם לעיבוד מזון, עץ ומחצבים.

תיירות

באגאן

יעד התיירות החשוב ביותר בבורמה הוא באגאן (לשעבר פאגאן). העיר נמצאת על גדות נהר איראוואדי, כ-500 קילומטרים צפונית מיאנגון וכ-193 ק"מ דרומית למנדליי. הייתה זו עיר הבירה הראשונה של האימפריה הבורמזית וכיום היא אחד האתרים ההיסטוריים העשירים בדרום-מזרח אסיה.

באגאן נוסדה בשנת 107, אך לשיא חשיבותה הגיעה בימי שלטון המלך אנווארטה ב-1057 ועד חורבנה במהלך המאות ה-12 וה-13. בבאגאן נמצא אוסף בן למעלה מ-40 קמ"ר של פגודות, סטופות ומקדשים עתיקים, שבהם יותר מאלפיים פגודות שנותרו כמעט בשלמותן.