מיתת תלמידי רבי עקיבא

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיתת תלמידי רבי עקיבא הוא מעשה, שמקורו בתלמוד, בדבר מיתת 24,000 מתלמידיו של התנא רבי עקיבא. תלמידים אלו מתו במיתת אסכרה 'מפני שלא נהגו כבוד זה בזה'.

מיתת התלמידים אירעה בין חג הפסח לשבועות. בעקבות מותם נקבעו ימי ספירת העומר כימי צער ואבל לזכר מאורע זה. על פי אחת המסורת פסקו התלמידים מלמות ביום ל"ג בעומר, ולכך ביום זה נפסקים ימי ההאבלות, ואף נהגו בו כמה ענייני שמחה. על פי מסורת אחרת סיבת השמחה ביום ל"ג בעומר קשורה בתנא רבי שמעון בר יוחאי.

תיאור המעשה בתלמוד

במספר מקורות חז"ל מוזכר סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא, וכך נכתב בתלמוד:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא אמר רב נחמן אסכרה

סיבת מותם

בתלמוד מבואר שסיבת מות התלמידים הוא 'מפני שלא נהגו כבוד זה לזה'[1].

על פי הנוסח הספרדי של "אגרת רב שרירא גאון", ששם נאמר שתלמידי רבי עקיבא מתו בשמדא, הסיק שי"ר[2] וחוקרים נוספים[4] ש"המגפה" הנזכרת כאן, היא ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, ועל כך שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר. לפי דעה זו, "תלמידיו" - מתפרש לא כתלמידים היושבים בבית המדרש, אלא כאלו הדוגלים במשנתו הרוחנית. ראיה חלקית לכך יש ממדרש תנחומא (פרשת חיי שרה), "מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כולם...", מה שמצביע לדעתם על מספר נמוך של תלמידים מזה המתואר.

דעת החוקרים אומצה על ידי התנועה הציונית, שבעקבות כך הפכה את ל"ג בעומר לחג לאומי לזכר הגבורה שהתגלתה במרד בר כוכבא.

אמנם הרב יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות הראשונים" הוכיח שמרוב המקורות התלמודיים משמע שתלמידי רבי עקיבא מתו במגפה שנים רבות לפני מרד בר כוכבא[5], וכך סובר גם החוקר גדליה אלון[6].

מנהגי אבלות בימי ספירות העומר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנהגי אבלות בימי ספירת העומר

המנהג הוא להימנע מלהנשא ומלהסתפר ומלשמוע מוזיקה בתקופה שבין פסח לעצרת (חג השבועות), ויש הנמנעים רק בחלק מתקופה זו, כמו שיבואר.

המנהג נזכר לראשונה בתשובת הגאונים[7] שנשאל, האם המנהג להימנע מלקדש ולישא נשים בין פסח לעצרת הוא איסור? והשיב שאינו איסור, אלא מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא בתקופה זו. וכתב שנהגו מאותה שעה ואילך לא לכנוס (לשאת) ארוסות, אך אין מקפידים עם מי שכנס, ולקדש בלא נישואין לא נמנעו. לאחר כמה מאות שנים הוסיפו איסור תספורת[8] ואיסורים נוספים.

טעמים נוספים למנהגי האבילות

יש סוברים שבעקבות מסעות הצלב שבשנת תתנ"ו טבחו בקהילות אשכנז בין תחילת אייר לשבועות, הוסיפו האשכנזים מנהגי אבילות נוספים יותר מהספרדים.[9] המנהג זכה לחיזוק נוסף לאחר גזירות ת"ח ות"ט שאף הם החלו בתאריכים אלו. עם זאת, חלק מן הראשונים ובהם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו מנהגים אלו, ורוב המזכירים אותו התייחסו רק להימנעות מנישואים.

הגאונים וקדמוני הראשונים כותבים שזמן האיסור הוא מפסח לשבועות, וכפי שכתוב בגמרא[10] ובמדרשים[11] שהוא הזמן שמתו בו תלמידי רבי עקיבא. באמצע תקופת הראשונים התפתחו מנהגים שונים לזמן האיסור. יש שאסרו רק מפסח עד ל"ג בעומר,[12] ויש שאסרו רק מב' אייר עד שבועות[13].

ל"ג בעומר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ל"ג בעומר

נהגו לפסוק ממנהגי האבילות ביום ל"ג בעומר, על אף שבתלמוד לא נאמר בפירוש כי מות התלמידים פסק ביום ל"ג בעומר, אם זאת המאירי מביא שקבלה (מסורת) ביד הגאונים שביום ל"ג פסקה המיתה.

המקור הראשון אשר מציין כי מנהגי האבלות פוסקים ביום ל"ג בעומר הוא ר' אברהם בן נתן הירחי, במאה ה-12 המביא בשם ר' זרחיה הלוי כי בספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד "פרוס העצרת", ומשמעות 'פרוס' היא חמישה עשר ימים, וזהו ל"ג לעומר:

ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר, אלא למנהג אבלות על מה שאירע, שבאותו פרק מתו י״ב אלף זוגות תלמידים לר׳ עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה. אבל מקדשין, שאין שׂמחה אלא בחופה ונישׂואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם. ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל״ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז״ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט״ו יום וט״ו יום קודם העצרת זהו ל״ג בעומר.

יש אומרים, שלפי זה מותר להסתפר רק ביום ל"ד לעומר בבוקר ולא בל"ג, וכן הוא מנהג הספרדים[14].

יש שכתבו שחישוב זה לוקה בחסר לכאורה, שכן מחצית החודש קודם לחג השבועות הוא כ' באייר, ולא י"ח באייר. מאוחר יותר הציע המהרי"ל את הנימוק שבספירת העומר יש רק 32 ימים בהם אומרים תחנון, וייתכן שרק ימים אלו נספרו לקביעת פרוס העצרת. עם זאת, גם חישוב זה מתבסס לכאורה על מנייה שגויה של ימים אלו.[15]

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.
  2. כרם חמד חלק ז עמוד 183 באתר גוגל ספרים https://books.google.co.il/books?id=kOg6AQAAMAAJ&dq=editions:dBX-PxBgmScC&pg=PP7&hl=iw#v=onepage&q&f=false
  3. רבי עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ספרית דורות, 1970, עמ' 27–28
  4. כך סובר שמואל ספראי: "נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא"[3]. וכן כתב שמואל אברמסקי: "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד" (בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, 1961, עמ' 134-133)
  5. ראה : הרב שמואל ישמח, אסיף ד, האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא
  6. "אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא". (גדליה אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, חלק ב', עמ' 44-43)
  7. שערי תשובה סי' רע"ח. התשובה יוחסה בטעות לר' נרטונאי גאון, אך אינה שלו כפי שכתוב בתשובות ר' נטרונאי גאון עמ' 48 הערה 90.
  8. דרשות ר"י אבן שועיב ליום ראשון של פסח.
  9. דניאל שפרבר, מנהגי ישראל חלק א' עמ' ק"ז וק"ח.
  10. יבמות סב:
  11. קהלת רבה פרק יא
  12. המנהיג עמ' תקל"ח ודרשות ר"י אבן שועיב
  13. שיבולי הלקט סי' רל"ה
  14. בית יוסף סי' תצ"ג.
  15. לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.