מלאכת מלבן
| ברייתא | תוספתא שבת ט' י"ח |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת שבת, דף קי"ג עמוד ב' |
| תלמוד ירושלמי | מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב' ו-דף קכ"ח עמוד ב' ו-דף ק"מ ; מסכת יומא, דף ע"ז עמוד ב' ; מסכת ביצה, דף י"ח ; מסכת זבחים, דף צ"ד |
| משנה תורה | הלכות שבת, פרק ט', הלכות י'–י"א |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ב ומפרשיו |
מלאכת מלבן היא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, שעיקרה הלבנת צמר מהלכלוך שבו. במלאכה כלולים גם כיבוס וסחיטת בגדים. המלאכה נלמדת מליבון הצמר שנעשה במשכן לצורך הכנת היריעות, הפרוכות ובגדי הכהונה.
אב המלאכה
המלאכה נלמדת מליבון הצמר שנעשה במשכן לקראת טוייתו ואריגתו לבגדי הכהונה וליריעות המשכן. הליבון נעשה באמצעות השריית הבגד במים המעורבים בחומר ניקוי כמו נתר ובורית, וכן גיפורו על ידי הבערת גופרית המנקה את הבגד בתהליך חמצון[1].
בהגדרת איסור כיבוס בגד, נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם הכיבוס הוא תולדה[2], ורק ליבון הצמר נחשב לאב מלאכה, ואילו לדעת רש"י כיבוס בגד שווה לליבון צמר, ושניהם חלק מאב המלאכה[3].
גיהוץ בגדים נחשבת לתולדת מלאכת מלבן[4]. כמו כן, הנחת בגדים שרויים במים סמוך לאש עד שיתלבנו[5] היא בכלל המלאכה.
הבגדים האסורים בליבון
עור
אף בעור רך יש איסור כיבוס, אולם לא נאמר בו דין "שרייתו זהו כיבוסו", ומותר להשרותו במים מבלי לכסכסו או לשפשפו. בעור קשה נחלקו תנאים: לדעת "אחרים"[א] אף בו יש משום כיבוס על ידי שפשוף, אולם לדעת חכמים דינו שווה לדין כלי שנקיונו לא מוגדר כליבון כלל[6], מאחר שהוא אינו סופג[7].
להלכה, כמה ראשונים פסקו כחכמים[8], ואילו רב אחאי גאון פסק כאחרים[9]. בדעת הרמב"ם נחלקו אחרונים: יש שכתבו שדעתו לפסוק כחכמים שמותר לכבס עור קשה[10], ויש שכתבו בדעתו שפוסק שיש כיבוס בכל סוגי העור[11]. דעה שלישית בדעתו היא שהכיבוס בעור קשה אסור רק מדרבנן[12].
בתוקף איסור כיבוס עור נחלקו אחרונים: לדעת המשנה ברורה[13] האיסור הוא דאורייתא, ואילו לדעת שולחן ערוך הרב[14] והאבני נזר[15] האיסור הוא מדרבנן.
בגד צבוע
לדעת המהרש"ל, איסור ליבון נאמר רק בבגד לבן, ואילו בגד צבוע מותר לכבסו[16], אך שאר האחרונים חלוקים עליו[17].
ליבון ללא מים
בתלמוד נאסר לנער בגד בכדי לנקותו. במהות ניעור זה נחלקו ראשונים: לדעת רבנו חננאל ורש"י וסיעתם[18], מדובר על אבק או עפר, אך לדעת רבינו תם ומרבית הראשונים אין איסור ליבון בניקוי בגד ללא שימוש במים, ודברי הגמרא מתפרשים על ניעור בגד מטל, פעולה הנחשבת לכיבוס[19].
בגמרא מבוארים שלוש הסתייגויות מדין זה:
- האיסור חל רק על בגד שחור, ואילו בגד לבן מותר לנער. בגד צבעוני, לדעת ה"אשל אברהם"[20] דינו כשחור, ואילו לדעת ה"לבושי מרדכי"[21] נידון כלבן.
- על הבגד להיות חדש, כלומר שעדיין לא כיבסו אותו[22], או שעדיין ניכר חידושו[23]. יש מן האחרונים שכתבו שכיוון שלא ניתנה לכך הגדרה מדוייקת, יש להחמיר ולהחשיב כל בגד כחדש[24].
- על המנער להקפיד על נקיון הבגד[ב]. בהגדרת תנאי זה נחלקו אחרונים: לדעת המגן אברהם, כאשר לא ידוע שהוא מקפיד עליו מותר לנערו אף אם אם הבגד חדש ושחור[26], אך הביאור הלכה הוכיח מלשונות הראשונים שככל שהבגד חדש ושחור מן הסתם מקפידים על נקיונו, ומאידך ככל שידוע שמקפידים על נקיון הבגד אסור לנער אפילו אם הוא לבן[27].
להלכה, השולחן ערוך פסק כדברי רבנו תם[28], הרמ"א ואחרונים נוספים[29] כתבו שטוב לחוש לדעת רש"י, ויש שאסרו ניעור עפר מעיקר הדין[30].
כסכוס
בתלמוד נאסר לכסכס[ג] סודר בכדי לצחצחו, אך הותר לכסכס כותונת[31]. בביאור החילוק ביניהם נחלקו הראשונים: יש שכתבו שמאחר שכותונת היא בגד פנימי, אין אדם מקפיד על מראהו ולכן אין בכסכוסו איסור[32], או משום שעל כותנת הצמודה לגוף להיות רכה בכדי שלא תשרוט, ולכן עיקר הכוונה בכסכוס היא הריכוך ולא הליבון[33]. הסבר נוסף מובא בשיבולי הלקט לפיו אסור לכסכס סודר שעשוי מפשתן משום שכסכוס מועיל לו יותר משאר בגדים[34].
ניקוי כתם
חז"ל אסרו לשפשף בגד שדבק בו לכלוך מחשש שיבוא לכבסו, והצריכו לעשות זאת מצידו הפנימי בכדי ליצור "שינוי"[35]. הפוסקים נחלקו האם האסור הוא דווקא בבגדי פשתן[36] או בכל בגד[37].
הסרת הלכלוך מבלי לשפשף מותרת[35]. האחרונים נחלקו האם ההיתר כולל גם הסרת הכתם שנוצר מהלכלוך[38], או שרק הסרת הלכלוך עצמו מותרת.[39]
שרייתו זהו כיבוסו
בגמרא מובאים דברי רבא, שאף השריית בגד במים נחשבת לכיבוס ואסורה מן התורה - ”שרייתו זהו כיבוסו”. מנגד, במקומות רבים בתלמוד הותרו פעולות שונות הכוללות הרטבת בבגדים. כך, מותר לאשה לטבול לטהרתה בבגדיה[40], וכן התירו לאדם לעבור בבגדיו במים ביום הכיפורים[41]. ביישוב הסתירה נאמרו כמה תירוצים בראשונים:
- לדעת רבינו תם, כאשר השרייה ונעשית ב"דרך לכלוך", כלומר שלרוב פעולה כזו מלכלכת את הבגד יותר משהיא מנקה[42], היא אינה נחשבת לליבון, אף אם בפועל הבגד מתנקה[43]
- לדעת ר"י הזקן[43] וסיעתו[44], דברי רבא אמורים רק בבגד מלוכלך, ואילו בגד נקי מותר להרטיבו. בגד שהושחר מזיעה וכדומה לא מוגדר כמלוכלך, אלא כאשר יש בו כתם[45], אולם יש שכתבו שאם הוא מתכוון לכבסו, אף אם הוא מלוכלך מזיעה אסור[46].
- לדעת הריב"א[47], אם המשרה לא מתכוון לנקות את הבגד, מותר להשרות.
- לדעת היראים, המקורות בהם הותר הרטבת בגד עוסקים כולם בבגדי עור, אותם מותר להשרות[48], ולדעתו בגדי בד אסור להשרות בכל מקרה[49].
- לדעת מהר"ם מרוטנברג, איסור שריית בגד נאמר רק בבגדי פשתן[50]. הפרי מגדים[51] כתב בדעתו שאם הבגד מלוכלך, הוא אסור בשרייה גם אם אינו עשוי מפשתן.
- דעה הפוכה היא דעת ספר המכתם[52], שרק בבגד צמר נאמר "שרייתו זהו כבוסו", ולא בבגד פשתן[ד].
הרמב"ם ביד החזקה השמיט לחלוטין את דין שרייתו זהו כיבוסו. יש מן האחרונים שלמדו מכך שלדעתו הסוגיות בהן משמע שמותר להשרות בגד חלוקות על רבא והלכה כמותן[53], אך בחידושיו שבראש ספר "מעשה רוקח" כתב הרמב"ם שהדבר אסור.
להלכה, פסק הרמ"א כדעת רבנו תם שהשרייה ב"דרך לכלוך" מותרת, ואילו בגד נקי אסור להשרותו[54]. בדעת השולחן ערוך נחלקו אחרונים: לדעת המגן אברהם[55] הוא פוסק כדעת ר"י שאוסר השרייה בדרך לכלוך ומתיר בבגד נקי, ואילו לדעת הגר"א[56] פסק השולחן ערוך זהה לזה של הרמ"א. עם זאת, השולחן ערוך כתב ש"טוב להחמיר" כדעה המחמירה ביותר - דעת היראים, שאוסר שריית בגד בכל מקרה.
סחיטת בגדים
אחת מתולדות מלאכת מלבן היא סחיטת בגד, כאשר מטרת הסחיטה היא לתועלת הבגד - לייבשו או לנקותו[57]. כאשר מטרת הסחיטה היא שימוש בנוזלים, אין בזה משום מלבן אך במקרים מסויימים הדבר יחשב תולדת מלאכת דש.
לדעת ר"י[58] והרמב"ם[59] אסור לסחוט כל נוזל הספוג בבגד, אך לדעת רוב הראשונים איסור סחיטה חל רק על בגד הספוג במים[60] מאחר שבמשקים אחרים הריח והצבע ישארו בבגד גם לאחר הסחיטה[61], או משום שאין בהם איסור כיבוס כלל, שהם מלכלכים את הבגד ולא מנקים אותו[62].
דעה נוספת היא דעת הר"ן[63], לפיה יתכן שרק במים ויין[ה] יש סחיטה וכיבוס. סחיטת בגד מעור, אסורה רק מדרבנן[65].
סחיטת שיער
מותר מדאורייתא לסחוט שיער[66], מאחר שהוא קשה ואינו סופג[67], אך מדרבנן אסור[65][ו]. במהות האיסור נחלקו אחרונים: לדעת הביאור הלכה[68], הסחיטה נחשבת לליבון בדומה לסחיטת בגד, אך לדעת רבי משה פיינשטיין לא ייתכן ליבון ביחס לגוף האדם, והאיסור הוא משום מפרק - אחת מתולדות מלאכת דש[69].
גזירה שמא יסחוט
חז"ל גזרו גזירות שונות מחשש שאדם יבוא לידי איסור סחיטה. כך, אסרו להרטיב בגד במים רבים[ז] אף באופן שאין בכך משום "שרייתו זהו כיבוסו"[70], ואף אסרו לעבור כשבגדו בידו בנחל[71] או לכסות חבית בבד[72] שמא יפול למים ויאלץ לסחטם. כמו כן, אסור לטלטל בגד רטוב שמא יסחטנו[73].
לגזירות אלה ישנם כמה הסתייגויות:
- בגד שאדם אינו מקפיד על יובשו, מותר להרטיבו[74].
- האיסור נאמר רק במים, אך בשאר משקין מותר, משום שהסחיטה לא תועיל לנקותם[75].
לקריאה נוספת
- הרב שלום יוסף גלבר והרב יצחק מרדכי רובין, ארחות שבת, ירושלים תשס"ג, חלק א' פרק י"ג
- רבי יהושע נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, ירושלים תשס"ט, חלק א' פרק ט"ו
קישורים חיצוניים
ביאורים והרחבות
- ^ כינוי תנאי המתייחס בדרך כלל לרבי מאיר.
- ^ בהגדרת קפידה זו, ראו בדברי הראשונים[25] שביארו שהמנער מקפיד שלא ללבשם כך.
- ^ לשפשף את צידי הבגד זה על זה, ראו רש"י, מסכת זבחים, דף צ"ד עמוד ב', ד"ה המכסכס.
- ^ בדבריו לא מבואר דין שאר בגדים, אך בספר בית הבחירה למאירי כתב שמותר להשרותם
- ^ ראו בדברי הט"ז[64] שכתב שכוונתו ליין לבן, שאינו מכתים את הבגד.
- ^ וראו אצל רבי אברהם מסוכטשוב, אבני נזר, סימן קנ"ז אות י"ד, שלמד מדברי רש"י ורבינו תם שלדעתם מותר לסחוט שיער בשבת.
- ^ בשיעור טופח על מנת להטפיח ומעלה.
הערות שוליים
- ^ ישראל גוקאוויצקי, מעשה אורג, עמ' 8, באתר אוצר החכמה, על פי תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ג עמוד א' ותלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ט', הלכה י"א.
- ^ רש"י, מסכת זבחים, דף צ"ד עמוד א', ד"ה הייתה; וכן כתב רבי אברהם בורנשטיין, אגלי טל, מלבן סימן ט' בדעת רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן רע"ד, ובדעת הסמ"ג, לא תעשה ס"ה, מלאכת מלבן.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב', וכפירוש הערוך הובא בביאור הלכה סימן שב סעיף ט.
- ^ מרדכי שבת תלד, הובא להלכה בשולחן ערוך סימן שא סעיף מו, וראו גם שנות אליהו שבת פרק א משנה ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ד עמוד א'.
- ^ רבי אברהם בורנשטיין, אבני נזר, סימן קנ"ז.
- ^ סמ"ג, עשין סימן קפ"א; פסקי הרי"ד, זבחים צד עמוד ב', וכך משמע מדברי רש"י, מסכת שבת, דף קמ"ב עמוד ב', ד"ה נותן, והר"ן, דף נט עמוד א' מדפי הרי"ף.
- ^ שאילתות דרב אחאי, שאילתא פ"ח.
- ^ רבי אלעזר רוקח, מעשה רוקח, פרק ח' הלכה ב'; נשמת אדם, כלל כ"ב אות ד
- ^ הנצי"ב, עמק שאלה, שאילתא פ"ח ס"ק כ"ב; רבי שלמה קלוגר, חכמת שלמה, סימן ש"ב סעיף ט'.
- ^ רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, מוסך השבת, המלבן; ביאור הלכה, סימן ש"ב, סעיף א' .
- ^ משנה ברורה, סימן ש"ב, סעיף קטן מ"ב.
- ^ סימן ש"ב ס"ק ט'.
- ^ אורח חיים סימן קנ"ז.
- ^ הגהות המהרש"ל על הטור, אורח חיים סימן ש"ב, הובא בפרישה שם ס"ק י"ב.
- ^ ב"ח, על ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ש"ב; שיירי כנסת הגדולה, על הבית יוסף שם, ס"ק ו' ואחרונים נוספים.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף קמ"ז עמוד א', ד"ה המנער;רבי ברוך בן יצחק, ספר התרומה, סימן רנ"ד; ריבב"ן דף קמ"ז; פסקי ריא"ז, פרק כ"ב הלכה ג'.
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף קמ"ז עמוד א', ד"ה המנער; חידושי הרשב"א שם; חידושי הריטב"א שם; פסקי הרא"ש, פרק כ', סימן י'; המרדכי שם, רמז תמ"א; השגות הראב"ד, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק י', הלכה י"ח; הר"ן, דף ס"ב עמוד א' מדפי הרי"ף; רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן, האגודה, סימן קפ"ג.
- ^ לרבי אברהם דוד מבוטשאטש, סימן ש"ב ס"ק ב'.
- ^ מהדורא בתרא, סימן מ"ד אות ב'.
- ^ בית יוסף, אורח חיים, סימן ש"ב; פרישה שם.
- ^ רבי אברהם אבלי, מגן אברהם, על אורח חיים, סימן ש"ב. ס"ק א'; רבי יוסף תאומים, פרי מגדים, אשל אברהם שם ס"ק א'; רבי רפאל מייזליש, תוספת שבת, שם ס"ק ב'.
- ^ רבי יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב' דרוש א'; חיי אדם, כלל כ"ב סעיף ט'; בן איש חי, שנה ב', פרשת ויחי אות ז'.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף קמ"ז עמוד א', ד"ה והוא; חידושים המיוחסים לר"ן, שם; פסקי ריא"ז, פרק כ"ב הלכה ג' אות ג'.
- ^ על אורח חיים, סימן ש"ב, סעיף א' ס"ק ב'; אליה רבה שם.
- ^ ביאור הלכה, סימן ש"ב, סעיף א', ד"ה עליה .
- ^ אורח חיים, סימן ש"ב, סעיף א'.
- ^ הגהות מהרש"ל, על הטור סימן ש"ב; רבי יואל סירקיש, ב"ח, שם ס"ק א'; רבי מרדכי יפה, הלבוש, על השולחן ערוך שם סעיף א'.
- ^ רבי אליה שפירא, אליה רבה, סימן ש"ב ס"ק ג'; חיי אדם, כלל כ"ב סעיף ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ עמוד א'.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף ק"מ עמוד א', ד"ה התם; פירוש המיוחס לר"ן שם; ר"י מלוניל שם; וראו אצל רבי שניאור זלמן מלאדי, שולחן ערוך הרב, סימן ש"ב סעיף י"ב.
- ^ פסקי הרי"ד, שבת קמ.
- ^ שיבלי הלקט, סימן ק"ט, הובא בבית יוסף, אורח חיים, סימן ש"ב.
- ^ 35.0 35.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"א עמוד א'.
- ^ דעת רבינו תם כפי שהובאה בספר שיבלי הלקט סימן ק"ט.
- ^ כך למד המגן אברהם, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ב, סעיף ז' ס"ק ט"ז מדברי השולחן ערוך שם; ב"ח, על ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ש"ב ס"ק ז'; משנה ברורה, סימן ש"ב, סעיף קטן ל"ז.
- ^ ט"ז, ס"ק ז'; אליה רבה, ס"ק כ'; תוספת שבת, ס"ק כ"ו.
- ^ ביאור הלכה, סימן ש"ב, סעיף ז', ד"ה דהוי .
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ז עמוד ב'.
- ^ ארחות שבת, על פי דברי הפסקי הרא"ש, יומא פרק ח' סימן ד'.
- ^ 43.0 43.1 תוספות, מסכת שבת, דף קי"א עמוד ב', ד"ה האי.
- ^ ספר התרומה סימן רמ"ד; אור זרוע, סימן נ"ט; הר"ן, דף ס"ט מדפי הרי"ף; סמ"ג, לא תעשה ס"ה; המרדכי, סימן שפ"ט; בית הבחירה למאירי, על מסכת ביצה דף יח עמוד א'.
- ^ פסקי הרא"ש, יומא פרק ח' סימן ד'.
- ^ ספר התרומה, סימן רמ"ד.
- ^ הובא בבית יוסף, אורח חיים, סימן ש"ב, וכעין זה כתב הסמ"ג, לאוין ס"ה, י"ב.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ד .
- ^ ספר יראים, סימן רע"ד.
- ^ שו"ת מהרם רוטנבורג, סימן תקי"א, הובא גם בבית יוסף, אורח חיים, סימן ש"ב.
- ^ אשל אברהם, ס"ק י"ח.
- ^ לרבי דוד בן לוי מנרבונה, מסכת ביצה, דף י"ח עמוד ב'.
- ^ רבי אברהם דאנציג, נשמת אדם, פרק כ"ב ס"ק ד'.
- ^ המפה, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ב, סעיף י'.
- ^ על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ב ס"ק כ"א.
- ^ עלשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ב, סעיף ט'.
- ^ תוספתא שבת, פרק ט' הלכה י"ח; משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ט', הלכה י"א.
- ^ תוספות, מסכת כתובות, דף ו' עמוד א', ד"ה האי.
- ^ הלכות שבת, פרק ט', הלכה י"א, ראו בדברי המגיד משנה שם.
- ^ רבינו תם, תוספות, מסכת כתובות, דף ו' עמוד א', ד"ה האי; חידושי הרשב"א, שם; חידושי הריטב"א, שם; הגהות מימוניות, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י'; סמ"ג, לאוין ס"ה; המאור, ביצה דף ט"ז עמוד ב'; הרוקח, סימן ס"א; ספר התרומה, סימן רמ"ד.
- ^ ספר התרומה, סימן רמ"ד; תוספות רא"ש, שבת דף קי"א עמוד א'; המרדכי, סימן תכ"ח.
- ^ חידושי הרמב"ן כתובות דף ו' עמ' א'; חידושי הרשב"א, שבת קי"א עמוד א'.
- ^ שבת מ"א מדפי הרי"ף.
- ^ על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"כ, ס"ק כ'.
- ^ 65.0 65.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ט', הלכה י"א; בית הבחירה למאירי, מסכת נדה דף סז עמוד ב, וכן פסק המשנה ברורה, סימן ש"כ, סעיף קטן נ"ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"ח עמוד ב'.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף קכ"ח עמוד ב', ד"ה אינו בולע.
- ^ סימן ש"ב, סעיף ט', ד"ה אסור .
- ^ אגרות משה, אורח חיים חלק א' סימן קל"ג, וכך עולה מדברי רבי רפאל מייזליש, תוספת שבת, סימן ש"כ ס"ק ל"ט.
- ^ רבי מרדכי בן הלל, המרדכי, סימן שפ"ט, וכך הובא להלכה במפה, על אורח חיים, סימן ש"ב, סעיף ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ג עמוד ב', הובא להלכה במפה, על אורח חיים, סימן ש"א, סעיף מ"ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ח עמוד ב', הובא להלכה באורח חיים, סימן ש"כ, סעיף ט"ו.
- ^ המרדכי, סימן שפ"ט, הובא להלכה במפה, על אורח חיים, סימן ש"א, סעיף מ"ו.
- ^ סמ"ג, לאוין ס"ה, הובא במגן אברהם על אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י' ס"ק י"א, ובמשנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן מ"ז.
- ^ משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ל"ט.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.