מצוות הענקה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצוות הענקה היא מצווה המחייבת את האדון להעניק לעבדו העברי מרכושו כאשר העבד משתחרר. המצווה כוללת מצוות עשה - להעניק ולאו הניתק לעשה- שלא לשלח את העבד ריקם (ללא הענקה).

בגמרא (מסכת קידושין, דף י"ז, עמוד א') שלוש דעות בנוגע לגובה ההענקה המינימלי המחייב את האדון:

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר דברים בפרשת ראה:

יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם :
יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה´ אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ :

מדיני המצווה

מצוות הענקה קיימת רק בעבד או שפחה עבריים שיצאו חפשי כלומר לאחר שש שנים או ביובל או בשאר הדרכים הדומות לכך. לעומת זאת, עבד הפודה את עצמו בכסף, אדונו אינו מחויב במצווה. לדעת הרמב"ם מצווה זו אינה חלה על מי שמוכר את עצמו לעבד אלא רק במי שנמכר על ידי בית דין, אך דעת בעלי התוספות היא שישנו חיוב להעניק גם לעבד שמכר עצמו. הסכום המינימלי של ההענקה הוא שלושים סלעים. יש להעניק לעבד מכל מיני הנכסים שיש לאדון מלבד בגדים וכסף. ישנן דעות הסוברות שחיוב המצווה חל רק אם האדון מסר לעבדו שפחה כנענית כדי שתוליד ממנו ילדים. הלכות המצווה מופיעות בפרק הראשון של מסכת קידושין.

טעם המצווה

לפי בעל ספר החינוך, הטעם למצווה הוא כדי להקנות לאדם רגש של חסד ורחמים כלפי מי שעבד עבורו, וכדי לחנך את האדם לתת למי שעשה עבורו אפילו יותר ממה שסיכם עמו.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0