מרקש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרקש
مراكش
פוטומונטז' של מרקש
פוטומונטז' של מרקש
מדינה מרוקומרוקו מרוקו
תאריך ייסוד 1069
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 909,000[1] (2012)
קואורדינטות 31°38′N 8°0′W / 31.633°N 8.000°W / 31.633; -8.000
אזור זמן UTC
העיר העתיקה במרקש

Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
שער אגנו בחומת העיר העתיקה
שער אגנו בחומת העיר העתיקה
מדינה מרוקומרוקו מרוקו
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1985, לפי קריטריונים 1, 2, 4, 5

מרקשערבית: مراكش, תעתיק מדויק: מראכש, נהגה: מוראכוש; בברברית: ⵎⵕⵕⴰⴽⵛ, מְר'ר'אכְש; בצרפתית: Marrakech) היא עיר מדברית בדרום מערב מרוקו למרגלות הרי האטלס. העיר מונה כמיליון תושבים (נכון ל-2010) שרובם ממוצא ברברי. מקור אפשרי לשם העיר הוא מהשפה הברברית, שבה פירוש המילים mur akuch הוא "עיר האלוקים".

העיר, המכונה גם "העיר האדומה" על שם צבעם האופייני של בנייניה (בעיקר בעיר העתיקה), מוגדרת משנת 1985 על ידי אונסק"ו [2] כאתר מורשת עולמית. תיירים רבים פוקדים אותה מדי שנה והיא זכתה לכינוי "פריז של מרוקו" הודות לפניני האדריכלות הרבות בה.

העיר מחולקת לשניים: העיר (המדינה) העתיקה והעיר החדשה (Ville Nouvelle) – המכונה גם גיליס (Gueliz) על שם של אחת השכונות. העיר העתיקה ידועה בסמטאותיה ובשווקיה הצבעוניים.

בניגוד לרבאט, שהיא הבירה הפוליטית ולקזבלנקה, הבירה הכלכלית, מרקש היא הבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו. בכל ערב, עם שקיעה, מתאספים כמה מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, רקדנים, מתופפים, מכשפי נחשים, שחקנים, מציגים ואחרים, אפופים עשן סמיך מעשרות דוכני המזון והגריל בכיכר המרכזית של העיר העתיקה. הכיכר, "ג'אמע אל-פנא" (جامع الفناء), מוארת במאות נורות קטנות והופכת למקור משיכה לתושבי העיר, לבני יישובים אחרים ולתיירים המרותקים למספרי הסיפורים.

היסטוריה

העיר הוקמה בשנת 1069 על ידי יוסוף בן תאשפין ובן דודו אבו בכר בן עומר (אנ') משושלת מוראביטון והייתה בירת האימפריה. העיר התפתחה כעיר מסחר בין ערי החוף המרוקאיות שלחוף האוקיינוס האטלנטי לבין "אפריקה השחורה". העיר מָראכֶש שמשה מאות בשנים בירת הממלכה המרוקנית על כן היא נחשבת למרוקו בזעיר אנפין. נוסף על כך מקור שם המדינה "מרוקו", במרבית השפות המערביות ובהן בעברית הוא משם העיר "מרקש".

תחילתה של העיר בכך שיוסוף אבן תשפין בנה מסגד גדול וכמה מבנים קבועים וחומה ובכך שינה את אופיו הנוודי של שבטו. בשנת 1072 מָראכֶש הייתה כבר עיר בהתהוות ובן תאשפין שליטה הבלתי מעורער. במשך 37 שנות שלטונו הפך בן תאשפין את מָראכֶש למרכז מסחרי חשוב עם עורף חקלאי איתן, הוא בנה מערכת השקיה מתוחכמת, שחלקה בשימוש עד היום, המפריחה את המישורים הפוריים.

במאות ה-16 וה-17 שלטה בעיר השושלת הסעדית. הסולטן אחמד אל-מנסור בן השושלת הסעדית בנה את קברי הסעדים (אנ') הבנויים בארכיטקטורה אנדלוסית ומעוטרים במוזאיקה מאריחים חתוכים, שם קבורים מלבדו עוד כ-60 מבני המשפחה.

שווקיה של מרקש

שוקי העיר מרקש הם מהססגוניים במרוקו ובעולם. מאות ואלפי סמטאות, המחולקות לרבעים על פי עיסוק, הופכות את העיר העתיקה לשוק אחד, חי ותוסס. חלק גדול מהחנויות הם בתי המלאכה עצמם. השוק חב את ססגוניותו להיסטוריה של העיר ולהשפעות התרבותיות של המדינה. המיקום, בין אירופה לסהרה, על סף אחד ממעברי האטלס, הביא לעיר שיירות רבות, שגרמו להתפתחות תעשייה שלמה לסיפוק צורכי שיירות מחד, ולמסחר ער בסחורות מאידך.

מרקש חולשת על צומת דרכים חשובות אשר קשרו אותה עם פריפריה שהשתרעה על שטח גדול שהוא מעל שליש משטחה של הממלכה כולה. היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים באטלס הגבוה שבהם עברו דרכים טבעיות שהובילו למאלי ומאוריטניה ומצד שני ערי החוף במרוקו סאפי מזאגן ומוגדור.

המקום הגאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מרקש מאז יסודה לצומת דרכים ראשי לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום. בנוסף לחשיבותה הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מרקש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלאווים לשהות בה בחודשי החורף וכך הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה. הסולטאן מולאי חסן ישב בה דרך קבע.

האזורים בפריפריה כללו אזורים גאוגרפיים הנוגדים זה לזה, המישור, ההר, הערבה ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מהאזורים הנ"ל מתאים לסוג מסוים של גידולים, שמשה העיר מרכז גדול שבה החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה. תושבי הפריפריה לא היו הומוגניים, הם כללו ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן, ברברים תושבי האטלס שפרנסתם הייתה על החקלאות והמלאכה הזעירה ונוודים מהסהרה אליהם נוספו במשך השנים כושים מסודאן וממאוריטניה.

מרקש, העיר שרכזה עד המאה העשרים את מספר התושבים הגדול ביותר במרוקו, נעדרה כל יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר. הסוחרים היהודים היו האדונים הבלעדיים והיחידים המספקים את הסחורות החיוניות לקיומה של המדינה, אם כסוחרים סיטונאים ואם כסוחרים קמעוניים. המלאח היהודי הוא המפרנס והמלביש את המדינה ושם גם נמצאים הקליינטים הטובים ביותר של הסוחרים היהודים. המסחר התפתח בזכות הקשרים המיוחדים בין יהודי המחוז הכפריים שמנו במאה ה-19 כ-46 כפרים לבין הסוחרים היהודיים במרקש.

היהודים במרקש

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קהילת יהודי מרקש

בשנת 1492, כשהציף זרם מגורשי ספרד את ארצות צפון אפריקה הגיעו גליו עד למרקש, שהתחילה להתפתח אז בתור בירת השושלת הסעדית. השולטאן קרא ליהודים לבוא ולהתיישב בה, ואז החלו לבנות את מלאח היהודי בהוראת הסולטאן הבניה החלה ב-1578 והסתימה ב-1622 עם בנית שער למלאח. רוב הבתים במלאח הם בתי חצרים. היהודים עסקו בעיקר במסחר. בעבר היו בתי המלאח מסוידים בכחול ולבן והיו בוהקים ונקיים. עד היום נותר במלאח השער בצבע ירוק על שם ר' מרדכי בן עטר. כיום רוב יהודי מרקש עזבו, ואלה שעדיין מתגוררים שם מבוגרים מאוד ואף נזקקים ומתקיימים מתרומות הקהילה הגדולה בקזבלנקה.

כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, לא קיבלו אותם המקומיים בטענם שסגנון תפילתם שונה. לאחר חיכוכים רבים בין שני המחנות קמו המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, ובנו בית כנסת לעצמם, והם נקראו "המגורשים" או "המתבדלים". בית הכנסת "צלאת אל עזמה" נבנה סמוך לתאריך בנית המלאח בית הכנסת נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. כיום מתגוררת בבית החצרים משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח, מצויד בכל הציוד שדורש בית כנסת בסגנון המזרחי. צלאת אל עזמה שנבנה כנראה בשנת 1622 נחשב אצל יהודי מרקש בתור בית הכנסת הקדום ביותר, פירוש שמו הוא בית כנסת המתבדלים.

מלבד צלאת אל עזמה, פעלו במרקש, בשיא תפארתה של הקהילה היהודית בעיר, כ- 34 בתי כנסת.

בבתי הכנסת במרקש, ובייחוד בצלאת אל עזמה, פעלו ישיבות גדולות, שהיוו מרכזי תורה אזוריים שהכשירו רבנים, מלמדי תינוקות, מוהלים, שוחטים וסופרי סת"ם לכל האזור.

ישיבות מרקש נודעו בשיטת הלימוד העמקנית והחריפה שלהן. בין ראשי הישיבות הנודעים במרקש היו: רבי אברהם אזולאי ורבי שלמה עמאר שהיו גם רבני העיר, רבי מרדכי עטייא, בעל "מר דרור" על התלמוד (דפ"ר איזמיר ת"ץ), רבי אברהם פינטו בעל חסד ואמת על כתובות (שאלוניקי תקע"ג), רבי אלעזר הלוי בעל "עבודת הלוי" על התלמוד, רבי משה רוזיליו בעל "קול מבשר" על התלמוד, רבי אהרן חרוש, רבי דוד שלוש (אביו של הרב יוסף שלוש), רבי אברהם אביטבול, רבי יעקב דהאן, רבי מרדכי אבטאן רבי שלמה הכהן, רבי דוד סויסה.

כיום, חיים במרקש כ-200 יהודים. שני בתי כנסת פעילים בעיר באופן קבוע, צלאת אל עזמה ובית הכנסת בית אל גיליז'.

בקצה המלאח היהודי שוכן בית הקברות היהודי של מרקש, הפעיל מאז המאה ה-12. בית הקברות משתרע כל פני שטח של כ-2800 דונם, וקבורים בו מכל ל-10,000 יהודים, בהם עשרות רבנים וראשי ישיבות, שעל קברי חלקם הוקמו 'אוהלים'. בשנים האחרונות, עובר בית הקברות שיפוץ ושימור.

רבני העיר

מ1963 כיהן כאב"ד ורב העיר, רבי יהושע מאמאן עד לה'תשכ"ח כשעלה לישראל.

גלריית תמונות

פנורמה

כיכר ג'אמע אל-פנא בעיר העתיקה
Magnify-clip.png
כיכר ג'אמע אל-פנא בעיר העתיקה

ערים תאומות

קישורים חיצוניים