משבר החוב האירופי
משבר החוב האירופי, או משבר האירו (באנגלית: Eurozone crisis), הוא משבר תקציבי במדינות גוש האירו.
רקע
החל מסוף שנת 2009 התפתחו חששות ממשבר חוב ממשלתי בקרב משקיעים שמרניים מבחינה פיסקאלית. חברות גוש האירו לגביהן התבססו החששות היו יוון, אירלנד, איטליה, ספרד ופורטוגל (המכונות לעיתים קרובות, בהקשר זה, בראשי התיבות PIIGS). איסלנד, המדינה שספגה את ההשפעה הקשה ביותר מהמשבר הכלכלי העולמי ב-2008 כאשר כלל מערכת הבנקאות הבינלאומית שלה קרסה, הושפעה פחות ממשבר החוב האירופי, משום שבשונה מהמדינות האחרות, ממשלתה לא יכלה להתערב מלכתחילה במצב הבנקים כדי לחלצם.
המשבר
ערך מורחב – משבר החוב של יוון
המצב נהיה מתוח במיוחד בתחילת שנת 2010. באיחוד האירופי, במיוחד במדינות בהן החוב הממשלתי גדל באופן חד על רקע הניסיונות לחלץ את הבנקים בהן, החל משבר אמון עם התרחבות מרווחי האשראי על האיגרות חוב, ועם התייקרות ביטוח הסיכון על החלפי חדלות פירעון (CDS) בין אותן המדינות לבין מדינות אחרות מהאיחוד, ובמיוחד גרמניה. החששות בשל גירעונות ממשלתיים ורמות חוב עולות ברחבי העולם, יחד עם גל הורדות דירוג לחובות הממשלתיים של מדינות האיחוד האירופי, יצרו בהלה בשווקים הפיננסיים. משבר החוב התרכז ב-2010 בעיקר באירועים שאירעו ביוון, שעלויות מימון החוב הממשלתי שלה גדלו.
זהו המשבר הראשון באיחוד האירופי מאז הקמתו בשנת 1999. העליות בחוב הממשלתי התבטאו אמנם בעיקר רק במדינות ספורות מהאיחוד האירופי, אך הן הפכו לבעיה של גוש האירו כולו, מה שיצר חששות להיווצרות משבר אמון בעולם הפיננסי כולו. ההיסטוריון הכלכלי ניל פרגוסון כתב ב-2010 כי "משבר החוב הממשלתי שמתחולל... הוא משבר פיסקאלי של העולם המערבי".
צעדי מנע
פרק זה טעון עדכון. אנא ב-2 במאי 2010 הסכימו מדינות האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית להעניק הלוואה בסך 110 מיליארד אירו ליוון, בתמורה לכך שתנהיג תוכנית צנע מחמירה. ב-9 במאי 2010 גיבשו שרי האוצר של אירופה "חבילת הצלה" מקיפה בסך 750 מיליארד אירו (בעת ההסכמה קרוב לטריליון אירו) במטרה להבטיח יציבות פיננסית ברחבי אירופה באמצעות יצירת קרן החילוץ האירופית (EFSF). כמו כן סופקה "חבילת הצלה" שכללה סך 85 מיליארד אירו לאירלנד בנובמבר 2010, הוענק סיוע בפירעון חובותיה של פורטוגל בסך 78 מיליארד אירו במאי 2011, ובוצעו פעולות להתמודדות עם המשבר המתמשך ביוון, בספרד ובמדינות נוספות.
במאי 2011 עלה המשבר מחדש לפני השטח, בעיקר בהקשר של מדינות ה-PIIGS ובמיוחד מימון החוב הציבורי של יוון. העם היווני דחה ברובו את גזירות הצנע שהוטלו עליו, והביע את חוסר הרצון שלו באמצעות הפגנות רחוב אלימות. בשלהי יוני 2011 קיבלה ממשלת יוון תוכנית צנע חדשה, ומנהיגי האיחוד האירופי התחייבו לספק משאבים לתמיכה במדינה.
בחודש אוקטובר 2011 הגיעו מנהיגי גוש האירו להסכם בבריסל, שבמסגרתו הוחלט על חבילת צעדי מנע, ובכללם הצעה למחוק 50% מהחוב היווני, הגדלת קרן החילוץ האירופית לטריליון יורו, היוון מחדש של הבנקים באירופה, הרחבת תחומי התפקיד של קרן המטבע הבינלאומית, והתחייבות מצד איטליה להגביר את מאמציה לצמצום החוב.
התוכנית למימון מחודש ארוך טווח (LTRO)
בסוף 2011 ובתחילת 2012, במסגרת תוכנית למימון מחודש ארוך טווח (LTRO), הזרים הבנק המרכזי האירופי למעלה מטריליון אירו לבנקים ברחבי אירופה בריבית נמוכה של 1% כהלוואה לשלוש שנים. הבנקים מצידם ניצלו את הכסף כדי לקנות איגרות חוב ממשלתיות, והפעולה הורידה את התשואות על אג"ח של ספרד ואיטליה, שנסקו קודם לכן לגבהים, וסיכנו את יכולתן של ממשלות מדינות אלו ללוות כספים נוספים. למשך כמה חודשים הפעולה תרמה להתאוששות בשוק, אך באמצע 2012 שב המשבר לשיאו, בעקבות החרפת משבר החוב היווני, אחרי בחירות ללא הכרעה שהתקיימו במדינה, וכן אחרי שספרד נזקקה לחבילת חילוץ בסך מאה מיליארד אירו שהופנו לשמירת יציבות הבנקים שלה.
היחלצות אירלנד מהמשבר
בשנת 2008 הייתה אירלנד, כמו חברותיה בקבוצת PIGS, נתונה בחובות חיצוניים גבוהים ובקשיים קשיים להחזרתן. כחלק מהמשבר זינקה האבטלה באירלנד ל-14.8%, התמ״ג צנח בכ-15%, הגרעון עמד על 32%, הבורסה צנחה לשפל של 1,987 נקודות והציבור איבד לחלוטין את אמונו במערכת הבנקאות במדינה. במקביל הועלתה הצעה לסלק את אירלנד מגוש היורו כ״גדיעת איבר אחד להצלת כל הגוף״[1].
למרות זאת אירלנד נחלצה לחלוטין מהמשבר כבר בשנת 2015, בעוד חברותיה בקבוצת PIGS נותרו בו. אותה שנה זינק שיעור הצמיחה באירלנד ב-7.8% ונותר במגמת עליה. בשנת 2016 ירד שיעור הגרעון באירלנד ל-0.9% (לעומת 32% בשיאו של המשבר)[1].
בין ההסברים להיחלצות אירלנד מהמשבר בניגוד לחברותיה בקבוצת PIGS מנומק במאפיינים הייחודיים של הכלכלה האירית; רגולציה מקלה (אירלנד מדורגת במקום הראשון באיחוד האירופי על פי מדד החופש הכלכלי של מכון 'הֶריטֶג'), מיסוי נמוך (בייחוד לחברות התורמות לצמיחה הכלכלית), מדיניות מיסים פשוטה (לפי הבנק העולמי דורגה אירלנד במקום 5 בקלות תשלום המיסים), שיעור הוצאה ממשלתית נמוך (על פי על פי ה-OECD אירלנד מוקמה במקום ה-3 באיחוד האירופי בשיעור הוצאה ממשלתית נמוך), חוקי עבודה מקלים וסיוע ממשלתי לחברות היי-טק וחברות הזנק (קרן המטבע הבין-לאומית דרגה את אירלנד במקום הראשון כמדינה הידידותית לחברות הזנק), העדר שחיתות שלטונית, שמירה על קניין רוחני ומערכת משפט יעילה ( אירלנד מדורגת במקום ה-3 בעולם בשמירה על זכויות הקניין וביישוב סכסוכים בתחום העסקי)[1].
קישורים חיצוניים
- רויטרס, יוון: הפגנות אלימות לקראת ההצבעה על הגזירות, באתר ynet, 28 ביוני 2011
- סוכנויות הידיעות, גרמניה וצרפת מגבשות מנגנון חילוץ חדש בשווי 2 טריליון יורו, באתר כלכליסט, 25 בספטמבר 2011
- נדב נוימן, OECD פסימיים: אף כלכלה גדולה לא תתחמק מהאטה, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2011
- אשר שכטר, יבשת בקריסה: "במקום להודות שטעו - מנהיגי אירופה נראים נחושים להפיל את הכלכלה", באתר TheMarker, 4 במאי 2012
- דפנה מאור, אחרי חמש שנים: משבר החובות עדיין מחריב את אירופה, באתר TheMarker, 21 באוקטובר 2014
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 מיכאל פרל, "הרחק מהים התיכון: הזינוק של אירלנד", השילוח 3, פברואר 2017
