נחום סוקולוב
 | |||||
| נחום סוקולוב | |||||
| לידה |
10 בינואר 1859 וישוגרוד, פולין הקונגרסאית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1936 (בגיל 77) לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||
| מקום קבורה |
 הר הרצל, ירושלים | ||||
| |||||
נחום ט' סוקולוב (בכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק – 17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר, חוקר, ומחלוצי העיתונות העברית.
תולדות חייו
סוקולוב נולד בעיירה וישוגרוד שליד פלוצק שבאימפריה הרוסית (בתחומי פולין של ימינו) למשפחה רבנית. אביו, נצר לרבי נתן נטע שפירא (ה"מגלה עמוקות"), עקר בשנת 1865 לפלוצק. נחום סוקולוב למד בבתי המדרש של וישוגורד, פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קונטנא, ועוד. משנת 1883, כהגיעו לוורשה, רכש השכלה כללית רחבה. משנת 1884 היה כתב ובעל טור בעיתון העברי "הצפירה", ולאחר מכן שימש כעורך וכבעלים של העיתון, שבין קוראיו נמנו יהודים משכילים וחרדים כאחד.
בשנת ה'תרמ"ה (1884) ייסד את האלמנך הספרותי "האסיף", אשר יצא לאור מדי שנה בשנה עד לשנת ה'תרמ"ט (1889), ושמהדורתו השישית והאחרונה התפרסמה בשנת ה'תרנ"ד (1894). בהמשך הוציא לאור בוורשה את "ספר השנה", הנחשב לממשיכו של "האסיף", בין השנים 1899–1902. בנוסף, ערך סוקולוב בשנת ה'תרמ"ט את "ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום" – מקבץ ביוגרפי של הסופרים היהודיים בני זמנו, אשר הופיע כנספח ל"האסיף". היה בין המשתתפים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.
סוקולוב נחשב לאבי העיתונות העברית המודרנית. הוא יצר במידה רבה את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופאים. מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. סוקולוב יצר את צורת ולשון הכתבה החדשותית (הרפורטאז'ה) העברית וטבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למלים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישיסטי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן היה סוקולוב העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית.[1]
במסגרת תפקידו כעיתונאי סיקר סוקולוב בשנת 1897 את הקונגרס הציוני הראשון. סביב 1900 נשלח על ידי בנימין זאב הרצל לפגישה עם הרבי מגור, שהיה אחד ממנהיגי יהדות פולין, במטרה לקרבו לציונות, אך הפגישה לא השיגה את מטרתה.[2]
בשנת 1902, כשתרגם סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" לעברית, טבע עבורו את השם "תל אביב" (שכעבור 8 שנים נבחר לשמה של העיר העברית הראשונה). לדבריו, זהו שילוב של חדש עם ישן: 'תל' מלשון תל חורבות ישן ועזוב, ו'אביב' מלשון התחדשות ולבלוב.
לאחר מותו של הרצל הוזמן סוקולוב לקלן שבגרמניה, שבה היה קיים מרכז ההסתדרות הציונית העולמית. הוא התבקש לשמש המזכיר הכללי שלה וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1905–1909. החל משנת 1906 ערך את ביטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בשפה הגרמנית, "די ולט". בשנת 1908 ייסד את השבועון העברי "העולם". בשנת 1910, בעקבות הסכסוך בין הציונים המדיניים ובין הציונים המעשיים, התפטר מכל תפקידיו.
בשנת 1911 נבחר בקונגרס הציוני ה-10 להיות חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה) וניהל את ענייניה המדיניים של ההנהגה הציונית החדשה. סוקולוב וחיים ויצמן היו מהאישים הבולטים בפעילות המדינית מול בריטניה שהובילה להצהרת בלפור. באותה שנה יצאה לאור "אישים", יצירת המופת של סוקולוב שנכתבה במשך שנים רבות, הכוללת דיוקנאות מעמיקים של יהודים משפיעים בתקופתו.
בקונגרס הציוני ה-12, בשנת 1921, נבחר סוקולוב ליושב ראש ההנהלה הציונית וכיהן בתפקיד זה עד הקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931. בשנת 1932 התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1935 פינה את מקומו לחיים ויצמן, והיה לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ולנשיא קרן היסוד.
בשנת 1932 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מבית המדרש לרבנים באמריקה.[3]
סוקולוב מת בפתאומיות בלונדון בשנת 1936. בשנת 1956 הועלו עצמותיו לישראל ונקברו בהר הרצל.
על שמו נקראים קיבוץ שדה נחום,[4] "בית סוקולוב" – בית העיתונאים בתל אביב[5] המעניק על שמו את פרס סוקולוב לעיתונות, "גימנסיה גן-נחום" בראשון לציון ורחובות בכל הארץ.
נקבר בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בירושלים. ארכיונו האישי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[6]
להבדיל מאחרים בתנועה הציונית, סוקולוב לא התרחק מעולם ממקורותיה הנאמנים של היהדות. סיפרו עליו, שמעולם לא עבר עליו יום בלי לימוד גמרא.
ד"ר דוד לאזר כתב עליו:
- "דורנו זה הפרוזאי והציני, אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש - אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, "האורח לשבת" - כפי שחתם על הפליטונים שלו ב"הצפירה" ועל ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו - "למדו" אותם, כאילו היה זה דף גמרא".
נחום סוקולוב והעברית
סוקולוב לחם בעוז ובהתמדה לכינון השפה העברית כשפה הלאומית של היהודים. במשך מאות שנים שימשה העברית כלשון הקודש, הכתיבה והקריאה, אך לא לשון הדיבור. סוקולוב דאג במאמריו, ובייחוד בפיליטונים שכתב, להנחיל גם את השפה המדוברת לכלל הקהילה. בסדרת מאמרים בשם: "לתחית השפה" שפרסם בשנת 1890 בעיתון הצפירה, הוא טען, שהשפה המדוברת יפה לשכלול הלשון. לעברית חסרות המילים לשימוש יומיומי, "יש לה כלי זהב, אבל אין לה פכים קטנים". רק הדיבור עצמו יאנוס את הדובר לקרוא שם לכל דבר ויהפוך את השפה מקדושה לשימושית. הקדושה - גרס סוקולוב - חונטת את השפה, בעוד שהמדברים יחיו אותה.[7]
כאשר לא נמצאו המילים המתאימות לצרכיי כתיבתו הרבה, נקט באחת מהאפשרויות הבאות: או שנעזר במילה הלועזית הידועה, בין שהיא יידיש, רוסית, פולנית, גרמנית, או כל שפה אחרת שבה שלט. אך כשהיה לו במה להיאחז בתוך העברית - הוא חידש, עדכן, או שפשוט המציא מילה חדשה בעברית.[8]
זלמן שזר, התלהב משליטתו של סוקולוב בכל רבדיה של העברית. וכך כתב בלשונו המליצית על תרומתו של נחום סוקולוב לשפה:
במצולות הלשון לכל סגנונותיה בכל הדורות צלל באותה מידת התיאבון ומנבכי כולן העלה אוצרות, שפוני טמוני לשון, אשר שיבץ אותם לתוך כתביו כשיירי עתיקות ומרגליות-תפארת למכביר, וציווה עליהם חיים חדשים
— זלמן שז"ר, אור אישים, עמ' 74–80
אישים
ספרו של סוקולוב "אישים" כולל אוסף דיוקנאות של אנשים גדולים, את רובם סוקולוב פגש והכיר, ממזרח וממערב, מיהודי בית המדרש ועד לכובשי עולם שהרעישו ארצות ומדינות; ביניהם: רבי נחמן מברסלב, רבי צבי הירש קלישר, חיים יחיאל בורנשטיין, הנרי ברגסון, אלעזר צבי הכהן צויפל, שלמה בובר, חז"ס, אליעזר בן יהודה, שלום יעקב אברמוביץ, יצחק לייבוש פרץ, דוד פרישמן, הפרופסור יוסף הלוי, הברון בנימין (אדמונד) די רוטשילד, יוסף ישראלס, הרמן ומברי, ולטר רטנוי, רופוס דניאל אייזקס, ואחרים. הדיוקנאות כתובים בסגנון עשיר רב-צבעים, מלאי אנקדוטות, ומשקפים עין טובה, תפיסה חריפה, ניסיון חיים, כושר ניתוח דק, וחוש הומור. הספר, במידה רבה גם אוטוביוגרפיה של סוקולוב, נחשב ליצירת המופת שלו.
כתב יעקב פיכמן: "יש כאן שיירי סגנון שאינם הולמים אותנו, אבל הולמים במאוד במאוד את הכותב שספג תרבות עברית רבת-תקופות, רבת-שכבות, רבת-גוונים... אם רק נמסור את עצמנו בלי התחכמות, לקסמיה של פרוזה זו, נרגיש מיד, שיש לנו עסק עם אמנות מיוחדת במינה - אמנות הנובלה ואמנות-הפורטרט, משהו שאין לו הגדרה בפואטיקה, אבל אינו פוסק משום כך להיות פואזיה".[9]
מכתביו
- שנאת עולם לעם עולם: זה ספר תולדות השנאה לישראל, ורשה: י. גאלדמאן, תרמ"ב-1882
- מהדורה חדשה (עיבוד, עריכה והערות: משה שניצר), תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ז-2007
- ארץ חמדה, 1885.(הספר בקטלוג ULI)
- למרנן ורבנן: ספר כולל שטה מסודרת וברורה ע"ד עבודת האומה והציוניות השלמה, ורשה: בני ציון, תרס"א
- אישים: קבץ של כרקטריסטיקות ספרותיות, ורשה: הצפירה, תרע"א-1911
- נחום סאָקאָלאָוו, וואס מיר ווילען: רעדע געהאלטען אויף דער ציוניסטישער פאלקס-קאנפערענץ אין לאנדאן, קופנהגן: החבר, תרע"ו-1916.[10] (ביידיש)
- תולדות הציונות 1600-1918, בשני חלקים, לונדון 1919 (באנגלית)
- ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים, פריז: [חמו"ל], תרפ"ט
- האני הקיבוצי: פרקים בתורת הנפש הצבורית, ניו יורק: עגן, תר"ץ
- החשבון האחרון: מחזה (הוצג בתיאטרון הבימה ב-1936)
- מסע באיטליה: ניאפול - וויניציה - פלורנץ, ירושלים: עפר, 1946
- במראות הקשת, ירושלים: הספרייה ציונית, תש"ך-1960
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב פיכמן, נחום סוקולוב, בספרו רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
- מאזנים לח (פח), ד שבט תרצ"א, מאמרים לכבוד היות סוקולוב בן שבעים
- שמעון רבידוביץ (עורך), ספר סוקולוב, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית ומוסד ביאליק של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תש"ג (1943).
- חיים טשרנוביץ, נחום סוקולוב, בספרו "מסכת זכרונות: פרצופים והערכות: חכמי אודיסה, אישים וסופרים", ניו-יורק: ועד היובל 1945.
- שושנה אניש שטיפטל, המגשר: מנהיגותו של נחום סוקולוב בין המסורת לציונות, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012 (הספר בקטלוג ULI)
- גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית - אוניברסיטת תל אביב, 2013
- הערך "נחום סוקולוב" בתוך: יהודה ארז, אגרות דוד בן-גוריון, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1971. כרך ראשון, עמוד 455.
- פלוריאן סוקולוב, אבי, נחום סוקולוב, הוצאת הספרייה הציונית, 1970
קישורים חיצוניים
- בן-ציון אייזנשטט, החכם ר' נחום סאקאלאוו, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ב, עמוד 33–34, באתר HebrewBooks
- "סָאקָאלָאוו, נחום", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 132–133, באתר HebrewBooks
- דוד תדהר (עורך), "נחום סוקולוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2677
- נחום סוקולוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- מ. ח. טויזנר, נחום סוקולוב, בתוך "היהודי", שנה א, חוברת י"א-י"ב, ניו-יורק תרצ"ו; "היהודי", שנה ב, חוברת ה, ניו-יורק תרצ"ז.
- כתבים נבחרים (תרל"ט-תרס"ד). סריקה של הספר באתר הספרייה הלאומית
- כתבי נחום סוקולוב בפרויקט בן-יהודה
- נחום סוקולוב באתר הסוכנות היהודית
- נחום סוקולוב, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- פישל לחובר, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
- ראובן בריינין, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
- מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, באתר פרויקט בן-יהודה
- אברהם לוינסון, נחום סוקולוב, תש"ו, בפרויקט בן-יהודה
- זלמן אפשטיין, "הצפירה" ועורכה נחום סוקלוב, באתר פרויקט בן-יהודה
- מרדכי בן הלל הכהן, סופר הסופרים, באתר פרויקט בן-יהודה
- יעקב פיכמן, נחום סוקלוב, באתר פרויקט בן-יהודה
- ר' בנימיןנחום סוקולוב: משובב נתיבות, באתר פרויקט בן-יהודה
- משה גליקסון, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
- מרדכי בן הלל הכהן, סופר הסופרים, באתר פרויקט בן-יהודה
- גרשון שופמן, ישראל סבא, באתר פרויקט בן-יהודה
- שלום שטרייט, נחום סוקולוב, באתר פרויקט בן-יהודה
- שיר שחיבר סוקולוב בשנת 1913 לילדה בת שבע שהפליאה אותו בידיעתה את הארץ ואת השפה העברית. הוא נרשם ביומנה, ולימים, משנתארסה ליצחק אבינרי ונפטרה, פורסמה בספרו "גנזים מגולים"
סוקולוב על קברו של הרמב"ם, יומני כרמל, 1935- נחום סוקולוב, באתר האקדמיה ללשון העברית
- במה תזכה העיתונאות את ארחה?, מסה על העיתונאות, עיתון "העולם" 1932, כולל מקורות והערות
- נחום סוקולוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מפת ארץ ישראל מתוך ספרו "ארץ חמדה" 1885, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור ומאוסף אמיר כהנוביץ', הספרייה הלאומית
- נחום סוקולוב, המצב הנוכחי של היהודים בעולם, לונדון: ה'תרצד, באתר הספריה הלאומית – ישראל
- נחום סוקולוב, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
- ^ נחום סוקולוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- ^ בר דרורא, צפרירים מדמדומי השחרות, דואר היום, 2 בדצמבר 1932
- ^ סוקולוב – דוקטור כבוד, דואר היום, 12 ביוני 1932; המשך.
- ^ אוסישקין על גאולת הקרקע ופעולות התישבותיות חדשות, העולם, 8 באפריל 1937
- ^ נחנך בית העתונאים ע"ש נחום סוקולוב, דבר, 4 באפריל 1957
- ^ נחום סוקולוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- ^ נחום סוקולוב, "לתחיית השפה", הצפירה, שנת השבע עשרה, גיליון 58, 65, 77
- ^ תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד (כתב עת), המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), 59–103
- ^ נחום סוקולוב, אישים, ירושלים: הסוכנות היהודית, 1958
- ^ לספר הסרוק באתר הספריה הלאומית לחצו כאן
- ראשי ההסתדרות הציונית
- נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
- משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון
- ראשוני הציונות
- עיתונאים יהודים פולנים
- סופרים כותבי עברית
- מחיי הלשון העברית
- משוררים כותבי עברית
- מתרגמים לעברית
- עורכי עיתונים יהודים פולנים
- עורכי עיתונים בשפה העברית
- סגל הצפירה
- סגל די ולט
- רטוריקנים ונואמים יהודים
- סופרי תקופת התחייה
- פיליטוניסטים כותבי עברית
- אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
- אישים הקבורים בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל
- אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- חברי ועד הלשון העברית
- ילידי 1859
- נפטרים ב-1936
- אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי