סליחות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות בשינויים שבוצעו בו. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.
רחבת הכותל המערבי מלאה במעמד אמירת סליחות בערב יום הכיפורים תשע"א

סליחות הן תפילות ופיוטים של חרטה ובקשת סליחה ותפילה על הגאולה שנוהגים לאומרם בחודש אלול בעשרת ימי תשובה בימי תענית ציבור וכן בערב ראש חודש בתפילת יום כיפור קטן. בדרך כלל, הסליחות של בני ספרד הן על היחיד ותוכנן הוא שפלות האדם מול בוראו ובקשת מחילה פרטית וחלק מרכזי בהן הוא קבלת עול מלכות שמים, והסליחות של בני אשכנז לעומתן הן על כלל ישראל עוסקות בעיקר במחילה וכפרה לכלל ישראל.

סליחות

תוכן הסליחות

הסליחות בנויות מקטעי פיוט, וידוי, פסוקים ומאמירת שלוש עשרה מידות. קטעי הפיוט נתחברו בעיקר בליל אלף החמישי. בין מחבריהם היו גדולי הדורות כרבנו גרשום, רש"י, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אלעזר מוורמס, רבי שלמה הבבלי ועוד.

בנוסח הסליחות יש הבדל בין אשכנזים וספרדים: האשכנזים נוהגים לשמר צורה קבועה המורכבת משלוש עשרה מידות, וידוי ופסוקים עם פיוטים מתחלפים מדי יום בעוד נוסח הספרדים הוא אחיד בכל יום ויום. כמו כן רוב הפיוטים שונים בין העדות השונות. במספר קהילות בצפון אפריקה קיימים מחזורי סליחות הכוללים פיוטים המתחלפים לימים השונים כגון שפתי רננות של יהודי לוב וג'רבא שמכיל מעמדי סליחות לימי שני, חמישי ושבת (בשאר הימים נאמרות הסליחות הספרדיות) וסליחות כפי מנהג גרדאיא באלג'יריה. בנוסף קיימים בתוך האשכנזים הבדלים בין קהילות שונות לגבי סדר אמירת הפיוטים וימיהם (ידועים בעיקר נוסח פולין ונוסח ליטא). בנוסח איטליה היה קיים עד לתקופה האחרונה מנהג עתיק, לפיו נתונים הפיוטים (המהווים חלק מהסליחות) לבחירתו של החזן, ברם בתקופה האחרונה נתקבע מעיין נוסח אחד של פיוטים בקהלות שעדיין שומרות על מנהג זה (בעיקר בערים מילאנו וטורינו)[1].

סליחות בשער ההלכה

שער שערי תשובה, סידור סליחות. נדפס בליבורנו תרמ"ח

תחילת אמירתם

מנהג הספרדים לומר סליחות מליל ב' באלול עד יום הכיפורים כי המה ימי רצון. והאר"י ז"ל היה נוהג לומר סליחות מלה במלה עם הציבור החל מר"ח אלול

למנהג אשכנז מיום ראשון שקודם ראש השנה ואילך, משכימין לסליחות. ואם חל ראש השנה ביום ב' או ביום ג', מתחילין מיום ראשון בשבוע הקודם.

זמנן

זמן אמירת "סליחות" הוא אחרי חצות לילה . יש מהאשכנזים שאומרים "סליחות" בלילה הראשון קודם חצות, ומקפידים בזה כיון שיש בו סליחה של "במוצאי מנוחה".

הזמן הטוב ביותר לסליחות הוא לפנות בוקר בשעה שהיא עת רצון קודם תפילת "ותיקין" (עם הנץ החמה). ואם איחרו - אפשר לומר סליחות אחר כך. וישתדל עכ"פ[דרושה הבהרה]

ש"ץ

הש"ץ שאומר סליחות, יתעטף בטלית מצויצת קודם שמתחיל "אשרי". ולפי שיש ספק אם יברך ברכה על טלית שלו כשלובשו בלילה או לא יברך, על כן לא יטול את שלו, וגם לא טלית הקהל, אלא ישאל לו טלית מאחר. ואם אין בנמצא טלית כלל, יכולין לומר סליחות ושלש עשרה מידות גם בלא טלית.

יש מקומות נוהגין שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה וגם מעריב שלפניו, והוא קודם לאבל ולמוהל וליארצייט.

יש מקומות נוהגין שהש"ץ המתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה וגם מעריב שלפניו

טוב לעמוד באמירת הסליחות. ומי שקשה לו, יעמוד לכל הפחות באמירת "אל מלך יושב" וגו' ושלוש עשרה מידות.

דקדקו לבחור ש"ץ שיתפלל סליחות ובימים נוראים, איש שהוא הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא, וגם שיהיה בן שלושים שנה, שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו, וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב

יחיד

יחיד האומר סליחות, אינו רשאי לומר שלוש עשרה מידות דרך תפילה ובקשה, אלא דרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים. וכן במקום שנזכר שלוש עשרה מידות, כגון "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה" וכדומה, יש לו לדלג. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי, כגון "מחי ומסי" וכו', "מרן די בשמיא" וכו', לא יאמרם אלא בעשרה.


סליחות בשער המנהג

מנהג ק"ק איטליה בפרובנס וברצלונה

חזיתו של ארון קודש מן המאה שנבנה באיטליה .הארון הוצב בבית הכנסת של העיירה טרינו ורצ'לזה.
מנהג איטליה מובא בספר 'שבלי הלקט' "גם לפני ראש השנה משכימין למעמדות ואומרים תחנונים וסליחות, עיר ועיר כמנהגה, והא לך סדר מנהגינו: חל ראש השנה בשני, מתחילין המעמדות מיום שני שלפניו. וכן אם חל בשבת מתחילין מיום שני שלפניו. חל להיות בחמישי, מתחילין מיום חמישי שלפניו. ואם חל להיות בשלישי, מתחילין מיום שני שלפני פניו". מנהג איטלקי זה נמצא גם במחזור בני רומא

המנהג ששרר באיטליה מובא בספר 'שבלי הלקט' לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא האיטלקי ממשפחת הענוים (מתלמידי תלמידיו של הר"ש משאנץ), לאחר שהוא מביא את המנהג להשכים לסליחות בעשרת ימי תשובה, הוא כותב "גם לפני ראש השנה משכימין למעמדות ואומרים תחנונים וסליחות, עיר ועיר כמנהגה, והא לך סדר מנהגינו: חל ראש השנה בשני, מתחילין המעמדות מיום שני שלפניו. וכן אם חל בשבת מתחילין מיום שני שלפניו. חל להיות בחמישי, מתחילין מיום חמישי שלפניו. ואם חל להיות בשלישי, מתחילין מיום שני שלפני פניו". כלומר: בשבוע שלפני ראש השנה נהגו להשכים קום בשני ובחמישי ולומר אז את 'המעמדות' דהיינו הסליחות. מנהג איטלקי זה נמצא גם במחזור בני רומא.

בפרובנס נהגו על זו הדרך – אבל כבר מתחילת ר"ח אלול. כך כותב המאירי בחיבור התשובה שלו (עמוד ר"נ): "ומזה נהגו במקומות אלו לקום בלילות לומר תפלות ותחנונים בכל שני וחמישי של חודש אלול, כדרך שעושים הכל בעשרת ימי תשובה".

מנהג קרוב יותר למנהגנו מובא בחידושי הר"ן למסכת ראש השנה (טז.) המספר כי בברצלונה וגלילותיה נהגו להשכים באשמורת הבוקר מכ"ה אלול ואילך. האבודרהם (סדר תפילות ראש השנה) מביא מנהג אחר: "ומפני שיום זה הוא יום הדין נהגו כל ישראל להקדים מחמשה עשר יום באלול להשכים ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם יתעלה, עד יוה"כ שהוא יום חתימת הדין


סליחות בשער הדקדוק

המקור לשם הזה הוא המנהג שהיו נוהגים פעם לומר את הסליחות של ימי התעניות בברכת 'סלח לנו'. [2], ומנהגם היה אז לומר סליחות באמצע ברכת סלח לנו".

מסתבר אם כן שזה מה שגרם לתחנונים האלו להקרא 'סליחות', כמו שהפיוטים שאומרים בברכת יוצר אור נקראו לכן 'יוצרות', כינוי שדבק לאחר מכן גם בפיוטים שלא נאמרו כלל בברכת יוצר, כגון כל פיוטי שבתות ארבע הפרשיות .

ה'סליחות' שנוהגים כיום לאומרם לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה, יסודם כאמור במנהג הגאונים לומר תחנונים בעשרת ימי תשובה לפני עלות השחר, כפי שיורחב להלן. לפיכך באמת לא קראו להם 'סליחות' אלא רחמים, תחנונים, פיוטי רחמין, פסוקי דרחמי, באבא דרחמין (שערי רחמים), או 'תיקון ללילי אשמורות' על שם שהיו אומרים אותם לפני עלות השחר, או 'אשמורות' בקיצור, כפי שהוא בסדר ר' עמרם גאון, וכך נשאר עד היום אצל התימנים. במחזור כמנהג בני רומא הן נקראות 'מעמדות'.

רב עמרם גאון שמביא את 'סדר אשמורות' כותב [לפני ה'וידוי', דהיינו תפילת אשמנו] "ואם יש שהות בלילה אומר סליחות כמו שירצה". כלומר: אם יש זמן, אפשר להוסיף פיוטי 'סליחות', דהיינו הפיוטים הנאמרים בתעניות בברכת סלח לנו.

בסופו של דבר דבק השם 'סליחות' באותן תפילות שנאמרו לפני עלות השחר בימים נוראים, כמו השם 'יוצרות' שהתרחב מעבר למסגרת הפיוטים הכלולים בברכת יוצר.


סליחות בשער התולדות

סדרי תפילות ליום הכיפורים תרס"ט בבית הכנסת אוהל יעקב הישן במינכן, עם רשימת הסליחות שנבחרה לאותה השנה

השתלשלות מנהג הסליחות

העדויות הקדומות ביותר למנהג הסליחות מצויות בכתבי הגאונים, כגון בסדר רב עמרם גאון (סדר אשמורות, מהד' מה"ק עמ' קמה) "ועשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים בשחרית ומנחה אומר אבינו מלכנו. ומשכימין בכל יום לבתי כנסיות קודם עמוד השחר ומבקשין רחמים. וכך מתחילין: אומר ש"ץ "אשרי יושבי ביתך" ועונין אחריו עד "תהלת ה' ידבר פי". ועומד ש"ץ ואומר קדיש, ומתחיל ואומר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים...". גם בהלכות רב יצחק אבן גיאת (הלכות תשובה, מהד' מכון חת"ס עמ' נח) מובא מנהג זה בשם רב כהן צדק בר רב איבומאי, הגאון הקדמון שכיהן כראש ישיבת סורא משנת ד'תקצ"ח עד שנת ד'תר"ח: "ואמר רב כהן צדק: מנהג בשתי ישיבות לומר תחנונים בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, משכימים בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים. ומתחיל שליח צבור ואומר 'תהילה לדוד' ועונין אחריו, ועומד ואומר קדיש ומתחיל ש"ץ ואומר תחנונים. וכשמסיים ואומר 'ואנחנו לא נדע' אומר קדיש" [3].

יושם לב שמנהגנו לומר סליחות מהשבוע שלפני ראש השנה עדיין לא היה קיים אז! בימי הגאונים שרר רק המנהג של אמירת סליחות בעשרת ימי תשובה, אבל רב האי גאון, אחרון הגאונים (חי בין השנים ד' אלפים תרצ"ט-תשצ"ח) כבר הכיר גם את מנהג הספרדים לומר סליחות מראש חדש אלול, וכך ממשיך וכותב הרי"ץ אבן גיאת: "ואומר רבינו האיי: מנהגנו לומר תחנונים בהני עשרה ימים לחוד. ושמענו דמקצת אתרי ָפַּרס [מקצת מקומות בפרס] קיימי מראש חדש אלול, ואמרי דביה סליק משה להר זימנא שלישית ונחית בלוחות שניות ביום הכפורים. וכל המוסיף לבקש רחמים ותחנונים זכות הוא לו."

גם רבי אברהם בר נתן הירחי מביא את שני המנהגים בספרו 'המנהיג' (הלכות ראש השנה אות כ"ה): "המנהג להשכים בעשרת ימי תשובה לומר תחנונים, ויש מקומות בספרד שמקדימים להשכים מראש חודש אלול, וסמך למנהגם לפי שמשה רבינו עלה לקבל תורה בראש חודש אלול". אבל המנהג לומר סליחות מהשבוע שלפני ראש השנה עדיין לא מוכר בתקופה זאת.

יש לציין כי למנהג הספרדים מובא טעם נוסף בחיבור התשובה להמאירי[4]: "וכבר בארנו מצד הדרש שראוי להקדים להרבות תפלה ותחנונים ולעורר הלבבות לתשובה קודם ראש השנה, על צד אמרם דורשין הלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. וכן בכלם ראוי להקדים ולדרוש בענין היום זמן אחד קודם ליום כדי להתעורר על עניני היום. ועל זה הצד התפשט המנהג בהרבה מקומות להקדים ולהרבות בתפלה מראש חדש אלול ולהעיר השחר בסליחות, כדי שיהיו מחשבותיהם זכות ונקיות בהגיע היום".

גם רבי משה בן מכיר איש צפת, בספרו 'סדר היום' (חי בין השנים ש' ש"ע בערך) מביא את הטעם הזה: "ועל כל אלו הענינים צריך כל אדם לעורר את לבו שלושים יום קודם ראש השנה, והוא מר"ח אלול, לבער את החמץ שיש בתוך קרבו בחורין ובסדקין, ולא יניח ממנו לא מעט ולא הרבה, שכבר חל עליו חובת ביעור. ובהיות כי הענין רב מכל ימות השנה, ואין המלאכה לא ליום ולא ליומים, צריך להתחיל ולבער ל' יום קודם, לקיים 'מעט מעט אגרשנו' - וכולי האי ואולי ונוכל לטהר עצמינו באלו השלושים יום. ומפני זה נהגו להרבות סליחות ותחנונים".

את מנהג האשכנזים כיום מתאר הטור (או"ח תקפא), לאחר שהוא מביא את דברי רב כהן צדק ורב עמרם גאון בענין מנהג הגאונים לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, והמנהג הספרדי לומר מראש חודש אלול, הוא כותב "מנהג אשכנז - כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת, אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר, ואומרים סליחות ותחנונים, ורוב צבור מתענין. ומתפללין תפלת תענית, וכשחל ר"ה בשני [או] שלישי, אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה לחיות בתוכה". אותם דברים כתובים בספר המנהגים של רבי אברהם קלויזנר, רבו ודודו של בעל 'תרומת הדשן', בשם 'תשובת הגאונים'(!), ובספר 'מנהגים דבי מהר"ם רוטנבורג' (סדר ריינוס לערב ר"ה). מעניין לציין כי הרא"ש, אביו של הטור, לא מזכיר כלל מנהג אשכנזי זה כשהוא מתאר את מנהגי הסליחות בסוף מסכת ראש השנה. ואולי זה מלמד על כך שהמנהג עדיין לא היה קיים באשכנז לפני שהרא"ש עזב אותה ועבר לספרד.

כך גם כותב הלבוש (או"ח שם): "ומנהג אשכנז וכל הנגררים אחריהם כמונו היום - המנהג הוא כן: כשמתקרב זמן הדין, דהיינו כשחל ראש השנה ביום ה' או בשבת, מקדימים פני השם יתברך לעמוד בבקר באשמורת ביום א' שלפני ראש השנה, וכשחל ראש השנה ביום ב' או ג', מתחילין לעמוד ביום א' שלפני השבוע שחל ראש השנה להיות בתוכה

השתלשלות מנהג הסליחות על פי בעל ה'לבוש'

Flickr - Government Press Office (GPO) - “Slichot” Prayer (2).jpg
סליחות

הלבוש מבאר שמנהג אמירת הסליחות לפני ראש השנה השתלשל ממנהג קדום אחר, והוא התענית שהיו נוהגים באשכנז וצרפת להתענות בעשרת ימי תשובה. מנהג זה מקורו בארץ ישראל, והוא מובא בתשובת גאון מארץ ישראל [5] "מכאן למדנו שכל ישראל צריכין להתענות לבקש תחנונים וסליחות באלו עשרה ימים". ולמעשה הדבר כבר נמצא במדרשי ארץ ישראל, כפי שנביא להלן.

באשכנז וצרפת נהגו לפי המנהג הזה, כמובא במחזור ויטרי (סי' שיג) "דרשו י"י בהימצאו - אילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ועושין בהם תשובה, ומתענין בהן ומשכימין בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשין רחמים". כך גם מובא בראבי"ה (ח"ב, מסכת ר"ה, סי' תקכט) "כתיב דרשו ה' בהמצאו וכו', אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ונהגו העם להתענות בהם ולהתפלל בהשכמה, ומתפללים 'עננו' בשומע תפלה".

התענית והסליחות היו כרוכים זה בזה, כפי שאנו נוהגים עד היום לומר סליחות בתעניות ציבור. הוי אומר: המנהג להתענות הביא בעקבותיו את הסליחות של עשרת ימי תשובה.

הלבוש כותב שהמנהג היה להתענות עשר תעניות עד יום כיפור, כנגד עשרת ימי תשובה. אלא שבעשרת ימי תשובה עצמם לא יכלו להכנס עשרה ימי תענית, שכן בתוכם יש את שני ימי ראש השנה, שבת אחת וערב יום כיפור, לפיכך הוסיפו ארבעה ימי תענית לפני ראש השנה. כפי שכבר כתוב במרדכי (ראש השנה, רמז תשח) ובשבולי הלקט (סי' שו) בשם תשובת הגאונים.

"לפיכך אם חל ראש השנה ביום חמישי, אפשר להתענות בימים ראשון עד רביעי, וכל שכן אם חל ראש השנה בשבת. אבל אם חל ראש השנה ביום שני או שלישי, הוצרכו להתחיל את הענין מהשבוע שקודם לכן. וכדי שיהיה יום קבוע שלא יטעו, קבעו שאם אין ארבעה ימי סליחות ותענית בשבוע של ראש השנה עצמו, מתחילים תמיד ביום ראשון בשבוע שלפני כן".

מדברי גדולי פוסקי אשכנז נראה שהיה מנהג להתענות שישה ימים או שבוע או עשרה ימים לפני ראש השנה [ולאו דווקא בגלל 'תשלומין' של עשרת ימי תשובה]. הם מסתמכים על המדרש (ויקרא רבה ל, ז; תנחומא אמור סי' כב; קהלת רבה ט, ז) האומר שבערב ראש השנה היו גדולי הדור מתענים והקב"ה מוחל להם שליש מעוונותיהם, מראש השנה ועד יום כיפור היו היחידים מתענים, והקב"ה מוחל להם עוד שליש, וביום כיפור כולם מתענים ואז מוחל ה' את השליש האחרון. הראבי"ה (ראש השנה סי' תקכ"ט) כותב שבצרפת אמנם נוהגים להתענות רק בערב ראש השנה, אך "בארץ לותיר מתענים שבוע אחד לפני ראש השנה", ובסימן תקמ"ז הוא כותב "ואנו נוהגין להתענות קודם ראש השנה שבעה ימים ואפילו בשבת". המרדכי (יומא, תשכג) מביא "ששה ימים", והאור זרוע (הלכות ר"ה סי' רנז), מביא "עשרה ימים".

סוף דבר: היה מנהג להתענות כמה ימים לפני ראש השנה, היו שנהגו ארבעה ימים – להשלמת החסר בעשרת ימי תשובה, והיו שנהגו שישה או שבעה או עשרה ימים מבלי קשר להשלמה של עשרת ימי תשובה (הראבי"ה והאור זרוע והמרדכי הנ"ל שמביאים את המנהגים האלו, כותבים שנהגו להתענות אפילו בשבת בימים אלו, כך שודאי אין זה משום השלמת התענית של עשרת ימי תשובה), מכיון שתענית תמיד קשורה בסליחות – אמרו גם סליחות באותם הימים.

בימינו אין רוב העולם נוהגים להתענות לפי שירדה חולשה לעולם, אבל מנהג אמירת הסליחות נשאר בידינו.

השתלשלות מבנה הסליחות וסדרן

במסכת תענית בפרק 'סדר תעניות כיצד' נראה שסדר התפילה בימי תעניות היה תפילת עמידה מורחבת (עשרים וארבע ברכות, במקום השמונה עשרה הרגילות), ובתוך הברכות הנוספות היו אומרים פסוקים שונים, כגון פסוקי זכרונות ושופרות, וכן " אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני " (תהלים קכ, א), אשא עיני אל ההרים" (שם קכא, א) " ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), " תפילה לעני כי יעטוף" (תהלים קב, א)

גם עיקרן ויסודן של ה'סליחות' שאנו אומרים הוא אמירת 'פסוקי דרחמי' כפי שהם מכונים במקורות, כגון שלושת פסוקי "ה' צבאות" המפורסמים, עליהם אמרו בירושלמי (ברכות ה, א) "לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך". במהלך הדורות תפסו הפיוטים את המקום המרכזי ואילו הפסוקים נדחקו הצידה.

בסדרי רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון (ובדור האחרון – אף קטעים מהגניזה הקהירית) אנו מוצאים סדרי 'סליחות' לעשרת ימי תשובה הבנויים מחמשה חלקים עיקריים:

  • אסופות של פסוקים או משפטים הבנויים מפסוקים, כמו תפילת "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" שנמצאת אף בסליחות שלנו.סידורם של הפסוקים נקבע בגיבוש קבוצות של פסוקים הפותחים באותה מילה, כגון תפילת 'זכור רחמיך' הנמצאת גם בסליחות שלנו וכוללת פסוקים המתחילים במילה 'זכור'. דרך אחרת היא באופן של שרשרת 'מענין לענין', כלומר: כל פסוק פותח בענין זהה או קרוב לזה שסיים את הפסוק הקודם. לדוגמא: שׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבאוּ (תהלים סה, ג); יָבוא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ ה' (ע"פ ישעיה סו, כג); יָבואוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ: (תהלים פו, ט); בּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עשֵׂנוּ (שם צה, ו); נָבואָה לְמִשְׁכְּנותָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדם רַגְלָיו (שם קלב, ז); בּאוּ שְׁעָרָיו בְּתודָה חֲצֵרתָיו בִּתְהִלָּה הודוּ לו בָּרְכוּ שְׁמו: (תהלים קה, ד) (תהלים קה, ד)
  • אמירת י"ג מידות עם ההקדמות שלפניה, כגון 'א-ל מלך' ו'א-ל ארך אפים אתה'
  • תחינות פשוטות עם תבנית קצרה וחוזרת על עצמה, כגון תפילות 'עננו' ו'מי שענה' הנמצאות גם בסליחות שלנו. חלקן מסודרות לפי סדר א"ב, הנה דוגמא מסידור רב עמרם גאון

הביטה וראה את אנחותינו
הביטה וראה את אנחותינו
הביטה וראה את בושתנו
הביטה וראה את גלותנו
הביטה וראה את דלותנו
הביטה וראה את הריסותינו
הביטה וראה את וידויינו
הביטה וראה את זלזולנו
הביטה וראה את חסרוננו
הביטה וראה את טלטולנו

  • פיוטים עתיקים הכתובים בסגנון הפיוט הקדום (לפני תקופת הקליר) דהיינו בלא חריזה, כגון "א-ל מלך יושב על כסא רחמים", "מכניסי רחמים", חלקם לפי א"ב כגון "אשמנו מכל עם". כמו כן צירפו תפילות בארמית שהיו מובנות להמון העם, מהן נשארו לנו תפילת 'מחי ומסי', ו"מרן דבשמיא לך מתחננן
  • וידוי: המסגרת הסובבת את הסליחות היא תפילת 'אשרי' בתחילה, ואחריה קדיש, ובסוף הסליחות נהגו לומר נפילת אפיים, בקשה ממלאכי השרת שיכניסו תפילתנו (תפילת 'מכניסי רחמים'), וקדיש בתרא. הנה כי כן אפשר לראות שכל המאפיינים שיש בסליחות שלנו כיום נמצאים כבר בסידורי הגאונים. יש רק הבדל אחד – עיקרי מאוד: הפיוטים של הדורות המאוחרים יותר, הבנויים בחריזה מפוארת. בסליחות של הגאונים אלו אינם קיימים, אך בתקופת הראשונים הם נכנסו בעוצמה רבה עד שתפסו את המקום העיקרי וגרמו להשמטתם של חלק מהפסוקים. יעיד על כך הכינוי 'במוצאי מנוחה' של תפילת הסליחות הראשונה הנאמרת במוצאי שבת, על שם הפיוט עם הפזמון הנאמר במרכזה, 'במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה'. מספר חסידים (מהד' ויסטעניצקי, סי' תעט) אנו רואים שכבר בזמן הראשונים הלכו הפיוטים ותפסו את עיקר המקום, ומובא שם חכם שהתלונן על כך: "ושמע החכם שהיו סביביו אומרים הקרוב"ץ ְבּ ֶמ ֶשְׁך [במתינות], והפסוקים היו ממהרים. אמר להם: הפסוקים הם יסוד, שמהם הקרוב"ץ, כשם שהקרובץ אתם מנגנים במשך - כך הפסוקים, שלא יהיו הפיוטים עיקר, ואשר ברוח הקדש טפל

תולדות הפיוטים

במשך הדורות נתחברו מאות על מאות פיוטים לסליחות, וכל קהילה היתה מחזיקה קבצי פיוטים שמהם היה החזן בורר כל שנה לפי רצונו. המנהג היה שרק החזן אמר את הפיוטים, והקהל הקשיב ולעתים ענה בפזמון חוזר, כך שלא היתה בעיה לחזן לבחור כל פיוט שרצה, גם אם הציבור לא הכיר אותו כלל. לפיכך כותב מהרי"ל במנהגים (הלכות ימים הנוראים, ז) "סדר הסליחות מנעתי מלכתוב, דהכל כסדר המדינה משנין", ובשבולי הלקט (סי' רפב) כותב "ואומר סליחות ווידויים כפי רצונם". היו רק פיוטים מיוחדים שקבעו ברכה לעצמם כבר בזמנים קדומים, כגון הפיוט 'במוצאי מנוחה'. לדוגמא, בספר 'מנהגים דבי מהר"ם' (סדר רינוס לערב ר"ה) מתואר את מבנה הסליחות בקצרה: "ואומר פסוקי דרחמי, לך ה' הצדקה, וג' סליחות, ופיזמון במוצאי מנוחה ביום ראשון, ובשאר הימים פיזמונים אחרים". עד להמצאת הדפוס נהגו לכתוב את הסליחות בשני חלקים: קטעי התפילה הקבועים עם הפסוקים בחלק אחד, והפיוטים בחלק שני. שכן קטעי התפילה היו סדר קבוע, והחזן היה משלב פיוטים כרצונו מן המבחר שעמד לפניו. רק לאחר המצאת הדפוס התלכדו שני החלקים, פיוטים מסויימים נבחרו ונקבעו, ורוב הפיוטים השתקעו ונשכחו [6]

השלמות

עיין עוד

לשמיעת אדון הסליחות לחץ כאן

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. מנחם עמנואל הרטום, מחזור מנהג איטלייאני, כרך ב: ראש השנה, שלוש רגלים, סליחות, ירושלים תשס"ה עמוד 953.
  2. ראה טור או"ח סי' תקסו: "ונוהגין להרבות סליחות בברכת סלח לנו". וכן במשנה ברורה (קיט סקי"ב): "ובליקוטי מהרי"ל איתא כשחלה מהרי"ל גזרו הצבור תענית ואמרו סליחות
  3. הדברים מובאים גם ברא"ש בסוף מסכת ראש השנה
  4. מהד' סופר, עמ' 260
  5. אוצה"ג ביצה, עמ' 25
  6. מקורות לשער התולדות: מבוא לסליחות מהד' גולדשמידט; 'תענית וסליחות לפני ראש השנה', הרב יעקב גרטנר, 'אוריתא' ט"ז עמ' ר"ח; 'סדר הסליחות כמנהג הספרדים ובני עדות המזרח', הרב אבירן הלוי, מבוא

שער התולדות באדיבות הרב יעקב לויפר (c) כל הזכויות שמורות , הבסיס לפיסקה "תוכן הסליחות" באדיבות ויקיפדיה