סקוטלנד

Scotland
	סקוטלנד בתצלום לווין
השר הראשון	חמזה יוסף (ממתין למינוי)
תאריך ייסוד	843
שטח	78,782 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	67.5 נפש לקמ"ר (2011)
	מפת מיקום; מפה מפורטת; לחצו כדי להקטין חזרה (למפת סקוטלנד רגילה) אדינבורו גלאזגו אברדין פייזלי אייר פרת' אינוורנס לוכגילפהד דנדי איי; שטלנד; אורקני האיים; ההברידיים; אנגליה צפון; אירלנד; אירלנד האוקיינוס; האטלנטי; הים; הצפוני; סקוטלנד

ערך זה עוסק במדינה המרכיבה את הממלכה המאוחדת. אם התכוונתם לממלכה העצמאית ההיסטורית, ראו ממלכת סקוטלנד.

סקוטלנד (באנגלית ובסקוטית: Scotland; בגאלית סקוטית: Alba, אַלָפָּה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא חבל ארץ המכסה את השליש הצפוני של האי הבריטי, הנמצא תחת ריבונותה של הממלכה המאוחדת. סקוטלנד היא אחת משש האומות הקלטיות ולה מסורת ושפה קלטית - גאלית סקוטית.

ממלכת סקוטלנד העצמאית הוקמה כמדינה עצמאית בראשית ימי הביניים והתקיימה עד שנת 1707. בשנת 1603 ירש ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד את כתרי אנגליה ואירלנד, וב־1 במאי 1707, נכנסו לתוקף חוקי האיחוד של 1707 עם ממלכת אנגליה, ליצירת הממלכה המאוחדת.

בריטניה עצמה נכנסה לאיחוד דומה עם ממלכת אירלנד בשנת 1801 ליצירת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. באותו זמן עוצב דגל בריטניה המאחד את דגלי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד יחדיו.

המערכת המשפטית של סקוטלנד נותרה עצמאית מזאת של אנגליה, ויילס וצפון אירלנד, ולה עצמאות שיפוטית בתחומי חברה ומשפט אישי. המשכיות קיומם של מוסדות חוק, חינוך ודת עצמאיים ונפרדים בסקוטלנד תרמו לביסוס התרבות והזהות התרבותית העצמאית של סקוטלנד מאז האיחוד של 1707.

בעקבות משאל עם שנערך בשנת 1997, הוקם הפרלמנט הסקוטי בשנת 1999, ולו הוענקו סמכויות נרחבות בענייני הפנים של סקוטלנד. במאי 2011, זכתה המפלגה הלאומית הסקוטית במרבית המושבים בפרלמנט וכתוצאה מכך, ב־18 בספטמבר 2014 נערך משאל עם על עצמאותה המחודשת של סקוטלנד. כחמישים וחמישה אחוזים מהמצביעים התנגדו לעצמאות, וסקוטלנד נשארה חלק מהממלכה המאוחדת. ליוזמת ההתנתקות של בריטניה מהאיחוד האירופאי (ברקזיט) יש השפעה על רצונה של סקוטלנד להתנתק מבריטניה ולהפוך למדינה עצמאית. השרה הראשונה של סקוטלנד דאז ניקולה סטרג'ן דרשה לערוך משאל עם חוזר על עצמאות סקוטלנד.^[1]

אטימולוגיה

פירוש השם בלטינית הוא "ארץ הגאלים". המילה "סקוטיה" בלטינית מאוחרת התייחסה בתחילה לאירלנד. במאה ה־11 לכל המאוחר החל המונח לקבל את המשמעות של סקוטלנד של היום (צפונה לנהר פורת', עמוק בתוך סקוטלנד של היום), במקביל למונח "אלבניה" או "אלבני", הנובעים מהשם הגאלי "אלבה". השימוש במונחים "סקוטי" ו"סקוטלנד" לכל סקוטלנד של היום החל להיות נפוץ רק בסוף ימי הביניים.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של סקוטלנד

טירת האי דונן בהיילנדס

התיישבות אדם ראשונה בסקוטלנד החלה לפני כמה אלפי שנים. בשנים הבאות החלה להתבסס התרבות הקלטית באזור, כמו גם בחלקים אחרים של האי הבריטי. מתקופה זו ידוע מעט על שהתרחש בסקוטלנד, כאשר ההיסטוריה המתועדת של חבל ארץ זה מתחילה למעשה רק עם הגעתה של האימפריה הרומית לבריטניה, במאה הראשונה לספירה. הרומאים אשר התבססו בדרום האי, בעיקר באנגליה של ימינו, התקשו להשלים את כיבושה של בריטניה עקב מאבקים בלתי פוסקים עם אוכלוסיית סקוטלנד. ידועים במיוחד עבור הרומאים היו הפיקטים - אוסף של שבטים סקוטיים אשר הרבו להילחם בלגיונות הרומאיים. עקב הקיפאון בהתקדמות רומא, החלה האימפריה הרומית בונה בשנת 122 לספירה את חומת אדריאנוס - חומה אשר תחמה את גבולה הצפוני ביותר של האימפריה. בכך, ויתרו הרומאים על כיבושה של סקוטלנד, וזו נהנתה מחירות מעול שלטון זר גם במאות השנים הבאות.

האוכלוסייה הסקוטית הייתה שבטית במיוחד, כאשר גם בראשית ימי הביניים לא כללה ישויות מדיניות משמעותיות. בין המאות השישית והשביעית לספירה, התקיימה בחופיה המערביים של סקוטלנד ובצפון מזרח אירלנד ממלכת דאל ריאטה, אשר היוותה התאגדות של שלושה שבטים שונים באזורים אלו. במאה השביעית הגיעה לראשונה גם הנצרות לסקוטלנד, אשר הופצה באזור על ידי מסיונרים אירים. בתקופה זו סבלה סקוטלנד מפיצול רב וממאבקים פנימיים. פיצול זה הגיע לסופו רק עם התגברות הפלישות הויקינגיות ממזרח והתבססות האנגלו-סקסונים מדרום, דבר אשר הביא לזניחת המאבקים הפנימיים בסקוטלנד לטובת איחוד מדיני במסגרת ממלכת סקוטלנד, אשר הוקמה בשנת 843 לספירה.

תחת ממלכת סקוטלנד ידעה סקוטלנד התחזקות מסוימת אשר קיבעה אותה ככוח מרכזי באזור. עם זאת, דבר זה לא האריך שנים, והתעצמותה של ממלכת אנגליה מדרום החלישה את סקוטלנד יותר ויותר. החל מהמאה ה־11, וביתר שאת במאות ה־13 וה־14, האיצו המחלוקות הפנימיות בסקוטלנד, דבר אשר מונף על ידי ממלכת אנגליה לידי סדרת כיבושים אנגליים בדרומה של סקוטלנד. למרות הפסדים לא מעטים, ידעו הסקוטים גם לא מעט ניצחונות, ולמעשה הצליחו לבסוף לבלום את האנגלים בצורה מסוימת. המאבק בין האנגלים לסקוטים הגיע לסופו לקראת שלהי המאה ה־16 כאשר בשנים שלאחר מכן התאחדו שתי הממלכות בקשרי נישואין, ובשנת 1603 כשהמלך הסקוטי ג'יימס השישי הפך לג'יימס הראשון, ירש את הכתר באנגליה, ושלט למעשה על שתי הממלכות במקביל. עד מהרה הפך איחוד אישי זה לידי איחוד מדיני גמור, ב־1 במאי 1707 התאחדו הממלכות תחת כתר אחד ויצרו את ממלכת בריטניה הגדולה, שמאוחר יותר הפכה לממלכת בריטניה הגדולה ואירלנד, ובסוף לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, כפי שהיא מוכרת כיום.

מאז המאה ה־17 ידעה סקוטלנד תמורות רבות, אשר כולן אירעו ברקע השתלבותה בממלכה המאוחדת - בה שיחקה תפקיד מרכזי, אך עם זאת שולי ביחס לאנגליה, אשר הפכה לקטר הראשי של הממלכה. במהלך תקופת ההשכלה הסקוטית והמהפכה התעשייתית המאות ה־18 וה־19, סקוטלנד הפכה לאחד ממרכזי הכוח המסחריים, המדעיים והתעשייתיים החשובים ביותר באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה התעשייה הסקוטית ירדה מגדולתה וסקוטלנד כולה ידעה שנות מיתון מתמשך. תחת זאת, בעשורים האחרונים נהנתה סקוטלנד מרנסאנס תרבותי וכלכלי, המונע בחלקו הגדול על ידי מגזרי הבנקאות והשירותים הפיננסיים שקם לתחייה, וגם כתוצאה מתעשיית קידוחי הנפט והגז בים הצפוני. בשנים אלו ידעה גם הלאומיות הסקוטית פריחה מחודשת, אשר בשנת 1999 הביאה גם לאוטונומיה מסוימת בסקוטלנד: הפרלמנט הסקוטי שפוזר בשנת 1707 הוקם מחדש באדינבורו והוסמך לשלוט על חלק מענייניה הפנימיים של המדינה.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של סקוטלנד

הפרלמנט הסקוטי באדינבורו

סקוטלנד מהווה חלק מארבע אומות הבית של הממלכה המאוחדת, לצד אנגליה, ויילס וצפון אירלנד. לפיכך, כפופה סקוטלנד בראש ובראשונה להסדרים הפוליטיים ולמוסדות השלטון של הממלכה כולה. בראש המדינה עומד בית המלוכה הבריטי, שבראשו עומד כיום המלך צ'ארלס השלישי. לבית המלוכה תפקיד ייצוגי בעיקרו, ולמעשה הכוח המרכזי מצוי בפרלמנט הבריטי, המהווה את השדרה המרכזית של המשטר הבריטי. מהפרלמנט נובעת ממשלת בריטניה המהווה את הכוח ביצועי של הממלכה, כאשר כוח מרכזי נוסף הוא מערכת המשפט הבריטית.

סקוטלנד מהווה דוגמה טובה למערכת פוליטית רב־מפלגתית. בפרלמנט הסקוטי מובילה המפלגה הלאומית הסקוטית, מפלגת המרכז־שמאל התומכת בהתנתקות של סקוטלנד מבריטניה ובעצמאות מדינית. נכון להיום היא מחזיקה ב־65 מתוך 129 חברי הפרלמנט הסקוטי, ומהווה את עיקר הממשלה המקומית. מפלגות אופוזיציה כוללות בעיקר מפלגות המתנגדות לפרישתה של סקוטלנד מהממלכה המאוחדת - מפלגת הלייבור הסקוטית (מרכז־שמאל), המפלגה השמרנית הסקוטית (מרכז־ימין), המפלגה הליברל־דמוקרטית הסקוטית (מרכז), ומפלגת הירוקים הסקוטית (שמאל, איכות סביבה). בחירות מתקיימות אחת לארבע שנים, כאשר 73 חברים נבחרים בשיטה של ייצוג אזורי, ו־56 הנותרים נבחרים בשיטה של ייצוג ארצי־יחסי.

עד לפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי ב-2020, הייתה בריטניה חברה מן המניין באיחוד האירופי, ואת סקוטלנד ייצגו בפרלמנט האירופי שישה חברים נציגים.

משאלי עם

ערך מורחב – משאל העם על עצמאות סקוטלנד (2014)

הנושא המרכזי שעמד על הפרק בתחילת המאה ה-21 בפוליטיקה הסקוטית הוא שאיפתם של סקוטים רבים לאוטונומיה ואף לעצמאות מלאה מבריטניה. החברה הסקוטית חצויה בשאלה זו.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 חלה עלייה הדרגתית בכוחם של הסקוטים שביקשו מידה הולכת וגוברת של ביטויי שלטון עצמי. בשנת 1979 התקיים משאל עם בנוגע לאפשרות כינונו של פרלמנט סקוטי שיזכה לסמכויות בנושאי פנים. בהחלטה על כינון משאל העם נקבע שלאישורו יש צורך ב־40 אחוז מכלל קולות בעלי זכות ההצבעה. במשאל העם שנערך זכו התומכים בכינון הפרלמנט ב־33 אחוז מהקולות, 31 אחוז התנגדו, והשאר לא הצביעו. ההצעה נפלה.

בשנת 1997 התקיים משאל עם נוסף באותו נושא. הפעם ידם של תומכי הפרלמנט הסקוטי הייתה על העליונה והם זכו לרוב של 74 אחוז מהקולות. כתוצאה מכך החל התהליך של האצלת סמכויות מהשלטון המרכזי בלונדון לשלטון המקומי בסקוטלנד. בשנת 1999 הוקם באדינבורו פרלמנט מקומי סקוטי בו 129 נציגים, ולו סמכויות רבות בענייני חקלאות, חינוך, סביבה, בריאות, שלטון מקומי ומשפט. בפרלמנט הבריטי שבלונדון יש לסקוטלנד נציגות של 59 מושבים - ככלל, בהתאם לגודלה היחסי בממלכה.

בשנת 2011 זכתה המפלגה הלאומית הסקוטית ברוב בפרלמנט של סקוטלנד, ובעקבות יוזמתה ב־18 בספטמבר 2014 הצביעו תושביה במשאל עם על הקמת מדינה סקוטית עצמאית. מתנגדי העצמאות הסקוטית זכו במשאל העם ברוב של 55% לעומת 45%, וסקוטלנד נשארה חלק מהממלכה המאוחדת.^[2]

חלוקה מנהלית

ערך מורחב – מחוזות סקוטלנד

בסקוטלנד יש 32 מחוזות אדמיניסטרטיביים.

גאוגרפיה

סקוטלנד גובלת מדרום באנגליה, ובשאר עבריה יש לה חופים ארוכים ומפורצים לאוקיינוס האטלנטי: בים הצפוני ממזרח ובים האירי ממערב. לצד היבשת המרכזית, מול חופי סקוטלנד משתרעים יותר מ־790 איים בגדלים שונים, ורבים מהם מאוגדים בשלוש קבוצות איים מרכזיות: האיים ההברידיים מול חופיה הצפון מערביים ואיי שטלנד ואורקני מול חופיה הצפון מזרחיים.

אדינבורו, בירת המדינה והעיר השנייה בגודלה בה, הייתה מרכז ההשכלה הסקוטית במאה ה־18, בה הפכה סקוטלנד לאחד ממרכזי הכוח המסחריים, האינטלקטואליים והתעשייתיים של אירופה.

גלאזגו, העיר הגדולה ביותר בסקוטלנד, הייתה בעבר אחד ממרכזי התעשייה החשובים בעולם. השטח הימי של סקוטלנד כולל נתחים גדולים מהים הצפוני ומצפון האוקיינוס האטלנטי ובתוכו נמצאות עתודות הנפט מהמשמעותיות באיחוד האירופי. בעקבות כך, עלו לגדולה ערים כגון אברדין, העיר השלישית בגודלה בסקוטלנד, הנקראת גם "בירת הנפט של אירופה".

מפה טופוגרפית של סקוטלנד

ברחבי סקוטלנד הרים רבים. התמונה: ההר בן נוויס הגבוה בסקוטלנד ובבריטניה כולה, המתנשא לגובה של 1,344 מטר

כלכלה

תעשיית האנרגיה מהווה נדבך מרכזי בכלכלה הסקוטית. בתמונה: אסדת קידוח נפט בים הצפוני

סקוטלנד היא חלק מן הממלכה המאוחדת, כלכלתה משולבת היטב באיחוד האירופי והיא מייצאת מוצרים רבים למדינות האיחוד. מלבד מצבורי נפט גדולים בים הצפוני שחיזקו את כלכלתה, הייתה סקוטלנד אזור מתועש מאוד למן המהפכה התעשייתית. נפוצה בה בעיקר התעשייה הכבדה: פלדה, ספנות וכריית פחם. בעשורים האחרונים התפתחה תעשיית היי־טק, שהחליפה במידה רבה את התעשיות הכבדות המסורתיות. גם ענף השירותים הפיננסים מפותח, והבירה אדינבורו נחשבת לאחד המרכזים הפיננסיים הגדולים באירופה. ענף התיירות בולט בכלכלתה של סקוטלנד. ענף מרכזי נוסף הוא חקלאות: בצפון המדינה מגדלים שיבולת-שועל, ממנה מכינים מאכלים סקוטיים מסורתיים שונים, ושעורה, ממנה מייצרים את הוויסקי הסקוטי במבשלות ברחבי המדינה. הוויסקי הסקוטי נחשב כעומד בשורה אחת עם הוויסקי האירי והוויסקי האמריקאי, בעיקר בזכות הסינגל מאלט. סקוטלנד היא יצרנית הוויסקי הגדולה בעולם ובכמעט כל פאב או מסעדה אפשר למצוא ויסקי תוצרת סקוטלנד. ביישובים שליד הים עוסקים בדיג, בעיקר של סלמון סקוטי. בחוות מגדלים חזירים, צאן ובקר לתעשיית הבשר.

בסקוטלנד אמנם נעשה שימוש במטבע הבריטי (לירה שטרלינג), אך יש לה גם שטרות ומטבעות ייחודיים, כגון שטר של לירה אחת. אף על פי שלכאורה מותר השימוש בשטרות ומטבעות אלה מחוץ לגבולות סקוטלנד, הם עדיין פופולריים בעיקר בין גבולותיה.

סמלים לאומיים

דגל סקוטלנד, הידוע גם בשמו הסלטייר או צלב אנדראס הקדוש, קיים כבר מהמאה התשיעית, והוא הדגל הלאומי העתיק ביותר בשימוש. מאז 1606 הוא מהווה חלק מדגל האיחוד של בריטניה. משנת 1801 שולב הדגל הסקוטי בתוך דגל בריטניה יחד עם דגלי אנגליה ואירלנד.

קיימים גם כמה סמלים וחפצים סמליים נוספים, רשמיים ובלתי רשמיים, כולל הקוץ הסקוטי,^[3] הסמל הצמחי הלאומי הסקוטי, הצהרת אברות' (אנ') (הצהרת העצמאות הסקוטית מ־6 באפריל 1320), הבד המשובץ המסמל משפחה סקוטית ייחודית, ודגל האריה הפראי.

אף על פי שאין המנון רשמי לסקוטלנד, הפרח הסקוטי מושמע באירועים כמו משחקי כדורגל ורוגבי שבהשתתפות נבחרת סקוטלנד, ומ־2010 הושמע גם במשחקי חבר הלאומים הבריטי לאחר שנבחר ברוב מכריע על ידי הספורטאים הסקוטים.

יום אנדראס ה"קדוש", 30 בנובמבר, הוא היום הלאומי, אף על פי שליל ברנס (ציון יום הולדתו של המשורר הלאומי הסקוטי רוברט ברנס ב־25 בינואר) יותר מקובל, במיוחד מחוץ לסקוטלנד. ב־2006 הוכרז 30 בנובמבר כיום חופשה לאומי רשמי על ידי הפרלמנט של סקוטלנד.

דמוגרפיה

נכון לשנת 2019, חיים בסקוטלנד 5.4 מיליון איש. הסקוטים האתניים מונים כ־89% על־פי מפקד האוכלוסין האחרון. 4% הם וולשים, 2% אנגלים. המהגרים הלא אירופאיים מונים כ־2% מהאוכלוסייה, ומתגוררים בעיקר בבירה. האוכלוסייה גדלה בקצב ממוצע של 30,000 נפשות בשנה - זאת בעיקר הודות להגירה. אחוז הילודה בסקוטלנד נמוך, 1.37 ילדים לאישה בממוצע.

ברחבי העולם מתגוררים קרוב ל־25 מיליון איש שלהם שורשים סקוטיים, באופן חלקי או מלא. בעידן המודרני היגרו מיליונים מסקוטלנד למדינות אחרות. רבים מהם היגרו לאמריקה הצפונית. ראש הממשלה הראשון של קנדה, ג'ון אלכסנדר מקדונלד נולד בסקוטלנד.

ההתפלגות האתנית היא: 96% לבנים, 2.7% אסייתים, 0.7% שחורים, 0.4% מעורבים, 0.2% ערבים. ההתפלגות הדתית היא: 32% משתייכים לכנסייה של סקוטלנד, 16% קתולים, 5.5% זרמים נוצרים אחרים, 36.7% חסרי דת, 1.4% מוסלמים, 1.2% דתות אחרות (יהדות, בודהיזם, הינדואיזם וסיקיזם).

יהדות סקוטלנד

ערך מורחב – יהדות סקוטלנד

בסקוטלנד כולה התגוררו ב-2011 כ־5,887 יהודים, רובם בעיר גלאזגו, אך גם באדינבורו, שם יש בית כנסת פעיל אחד ומעטים במקומות נוספים. בגלאזגו נמצאים ארבעה בתי כנסת. בבית הכנסת הראשי נמצא הסניף של המגבית הציונית הבריטית, וכן סניפים של בני עקיבא והבונים דרור. כמו כן, נמצא בגלאזגו בית ספר יסודי יהודי, בוגריו ממשיכים, על פי רוב, את לימודיהם בבתי ספר תיכון כלליים. בעיר גם כולל קטן.

אוכל בסקוטלנד

המאכל הלאומי בסקוטלנד הוא ההאגיס, תבשיל עשוי חלקים פנימיים של כבש, וכן הדייסה שנפוצה ברוב ארוחות הבוקר. לצד זאת, ניתן למצוא ברחבי המדינה מסעדות הודיות רבות ויש שיאמרו שהעוף בקארי הוא המאכל השכיח ביותר בקרב המקומיים. השתייה הפופולרית במדינה מלבד הויסקי, היא משקה מוגז בשם איירן ברו (Irn Bru) שלפי סקרים הפך נמכר יותר מהמותגים קוקה-קולה ופפסי יחדיו. מאכל ייחודי נוסף שניתן למצוא בסקוטלנד הוא המארס בר המטוגן בשמן עמוק שנמכר במזללות שמוכרות גם פיצה בשמן עמוק, וכן חטיף אוראו מטוגן בשמן עמוק.